בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שמש בוגדנית 

שמש בוגדנית

 
 
אפרת אסקירה

למרות היומרה, "שמש", סרט המד"ב החדש של דני בויל, נותר בסופו פשטני להכעיס

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך "שמש" (צילום: יח"צ)
 מתוך "שמש" (צילום: יח"צ)   
כשהשמש גוססת, כדור הארץ קופא והמין האנושי עומד בסכנת הכחדה, ישנה רק אפשרות פעולה סבירה אחת - יש לשלוח חללית לכיוון הכוכב הדועך כדי להצית מחדש את האש. השיטה הרי עבדה ב"שעת האפס" כשכדור הארץ סרב להתניע - אין סיבה שהיא לא תעבוד גם ב"שמש". ב"שעת האפס" כל שנדרש היה מקדחה ענקית; ל"שמש" מדובר בפצצה אטומית בגודל מנהטן. אלמנטרי.

הצלת המין האנושי הוא תירוץ קלאסי להרפתקת החלל האחרונה של דני בויל. כמו בסרטים הקודמים שלו ("טריינספוטינג", "28 יום אחרי"), גם פה בויל נוטל מוסכמות של ז'אנר ומנסה לתרום להן את חלקו. התוצר, כפי שקורה לא פעם עם עבודות של בויל, הוא מעורב באיכויותיו. על אף הוכחות רבות למיומנות, קצב סוחף ואמינות, משהו ב"שמש" נותר לבסוף פשטני להכעיס, בייחוד כשאל הפשטנות הזו מצורפת לא מעט יומרה לגדוּלה.

בשני השלישים הראשונים של הסרט, כל חלקיו מתוזמרים יפה. השנה היא 2057 וצוות ה"איקרוס 2" נמצא במשימה ארוכת הטווח הנ"ל לעבר השמש. "איקרוס 1", כמו איקרוס המקורי, נכשל באותה המשימה. צוות החללית הרב לאומי כולל מדענים, אסטרונאוטים ופסיכולוג אחד שמעניק את המימד הרוחני-קוסמי למסע, עם הערות חובבניות לגבי אור השמש כפסגת הידיעה, מול החושך המצמית של המוות.

צוות השחקנים ממלא את תפקידו כהלכה, גם אם בחלקו, תפקידו מתמצה ביצירת אווירה. כאלה הם הקברניט קאנדה (הירויוקי סאנאדה), המשרה אווירה של סמכות נעימה; הביולוגית קוראזון (מישל יהו), האחראית על גינת החמצן; וטריי (בנדיקט וונג) הנווט, שטעות אנוש שלו מעמידה בסכנה את גורל המשימה ואת שפיותו שלו.

מעל לשאר חברי הצוות, נישאים מייס, מהנדס החללית (כריס אוונס, "ארבעת המופלאים"), וקאפה (קיליאן מרפי, "באטמן חוזר", "28 ימים אחרי"), הפיזיקאי האחראי על תפעול הפצצה. השניים פותחים את יחסיהם בסרט בהתנגשות טסטוסטרון הדדית וממשיכים בשיתוף פעולה לטובת המטרה. אוונס מייצר דמות כריזמטית ונחושה, כיאה לאסטרונאוט אמריקני, כאשר רק הרציונליות הכמעט אכזרית שלו בקבלת החלטות מבדילה בינו לבין מקביליו ב"ארמגדון" ודומיו.

קיליאן מרפי, שנראה תמיד מעט מופרע נפשית, משכלל כאן דמות אניגמטית שנעה בין אפאטיות ופסיכוזה. גם אחרי "שמש", קשה עדיין להחליט אם מרפי הוא שחקן מוכשר או רק פנים מעניינות. אולם בהקשר הנוכחי, ברור כי מתוך צוות השחקנים, מרפי הוא הדמות האופיינית ביותר לסרטיו של בויל - דמות הצעיר הביזארי של המאה החדשה.
 
 
הבידוד, הזמן והתנועה לעבר השמש הופכים את המסע בחלל למסע אל תוך נבכי התודעה של אנשי הצוות. אינטרסים צצים, וכאמור, גם הפרעות נפשיות. אך כל המטאפוריות הזו לא אומרת שהמד"ב לא משכנע; למעשה, אלמנט העתידנות בסרט, מתנבל בחכמה.

שלא כמו בנסיונות מד"ב מוגזמים אחרים, ניכרת ב"שמש" השקעה ביצירת שגרת חיים סבירה על גבי החללית. אין ריהוט משרדי סטרילי במתחמי המגורים וחליפות חלליות רק כי מדובר בסרט עתידני, ובחדר האוכל המשותף סועדים ירקות מוקפצים ולא קוביות חלבונים ומינרלים ארוזות בריק. גם החלל עצמו, השמש והחללית, הם גרסה יפה של מה שניתן לעשות עם אפקטים, וכל חזות הדברים משדרת כבוד למד"ב.

אחרי שני השלישים המוצלחים, המותחים והמעניינים הללו, משהו משתבש ב"שמש", כשאלמנט לא נחוץ של אימה מצטרף לחגיגה, והופך את "שמש" לגרסה חיוורת של עוד כמה סרטי מד"ב. התסריטאי אלכס גארלנד (שעבד עם בויל כבר ב"האי" ו"28 יום אחרי") מוסיף מרדף רצחני ומיותר לסיפור, ובויל שש לשתף עמו פעולה עם הבזקי אור וחושך, תנועות מצלמה סכיזופרניות ועריכה מבלבלת ומקוטעת בכסות של הגות.

"שמש" הוא לא "סולאריס", למרות הנסיונות המטאפוריים, והוא בטח לא "אודיסיאה בחלל: 2001", על אף המחשב המדבר והאורות האדומים על הקירות. למרות שהוא מהדס על סף האלגוריה והמסע הנפשי לכל אורכו, הסרט לא מעלה נושאים חדשים במיוחד לשולחן המד"ב וגם אינו מטפל בנושאים שבחר בדרך מאוד מקורית. כך יצא שדני בויל פתח במבצע מגלומני של מסע אל השמש, וכיוון שאי אפשר לסיים אותו במפגש עם אלוהות כמו ב"אודיסיאה בחלל", הוא מתפשר לבסוף על מסע פסיכוטי בחלל. מקורי זה לא, אבל גם לא לגמרי פלגיאט.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by