בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סאבווי 

סאבווי

 
 
גליה דן-לי, ניו יורק

באסטה ריימס נאמן לצו המאפיה, ולישו יש חלצי שוקולד. תרבות בניו יורק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
השחורים בניו-יורק שונאים את ה-NYPD (משטרת העיר), בדיוק כמו שהערבים בישראל שונאים את שירותי הביטחון, ושניהם גם מונים את אותן הסיבות: יחס משפיל ואפלייה. אז הראפרים השחורים, כשופר לקהילה ממנה הם באים, מצאו דרך להתנקם במשטרה ולעשות לה חיים קשים דרך המוסיקה. הבעיה היא, שעל הדרך הם הורסים את החיים לאותם אנשי קהילה שעליהם הם מתיימרים להגן.

ובגזרת השואוביז: ג’ניפר אניסטון ומילי אביטל (להבדיל) הצליחו אומנם להתגלות דרך אימפרוביזציה שדפקו תוך כדי מלצור במסעדות ניו-יורק, אבל זה לא אומר שכל השחקנים בפוטנציה מוכנים להקריב את כפות הרגליים למען הקריירה. עבור כל אלה שלא, נפתחה לאחרונה סוכנות תעסוקה מיוחדת במינה. וגם - איך זה שבאיסטר האמריקאים הנוצרים מכרסמים במונוטוניות ארנבים מסוכרים חסרי משמעות, אבל לא מוכנים להסתכן בממתק האלוהי האלטרנטיבי - ג’יזס עשוי שוקולד.
 

גנגסטה ראפ

לא משתנקר. באסטה ריימס (צילום: יח"צ)
 לא משתנקר. באסטה ריימס (צילום: יח"צ)    
שעת לילה מאוחרת בברוקלין, ניו-יורק. הראפר הוותיק באסטה ריימס מסיים סשן צילומים לקליפ מאלבומו החדש, ויוצא מהסטודיו מלווה בפמלייה ובשומרי הראש. באותו רגע ממש, מגיח מפינת הרחוב אדם חמוש, יורה למוות באחד משומרי הראש - ישראל רמירז - ונמלט. עשרים וחמישה אנשים לפחות נוכחים במקום, אבל גם חודשיים אחרי הארוע אין למשטרה קצה חוט. באסטה ריימס, שמתנהג כמו בוס מהמאפיה, גוזר על עצמו שתיקה עקשנית, וכך גם כל יתר עשרים וחמישה האנשים שעובדים בשבילו. המשפחה רותחת, המשטרה לוחצת, אבל שום כוח שבעולם לא יגרום לריימס לפתוח את הפה, לשתף פעולה עם "כוחות הרשע", ולהפר את ה-Stop Snitching או ה"חלאס להשתנקרות" - הקוד המוסרי הבלתי פורמלי של הקהילה השחורה.

שנתיים קודם לכן, בוושינגטון די.סי, נורה הראפר קמרון גיילס שלוש פעמים בזרועותיו, כשאדם שנסע באוטו המקביל אליו עשה לו Carjacking - תקף אותו כשהמתין ברמזור אדום, ותבע ממנו, באיומי אקדח, להיפרד מהלמבורגיני. קמרון לא ויתר, וחטף כאמור שלושה כדורים שכמעט ושיתקו את שתי ידיו. אבל כמו במקרה הקודם, גם הוא סירב בתוקף לדבר עם השוטרים (וכך גם כל אנשי הפמלייה שנסעו בריינג’ רובר מאחוריו) ונשאר נאמן ל"צו השכונה".

בחושי הראפר המפותחים שלו, זיהה קמרון את הפוטנציאל המסחרי שבתקרית הירי המבעיתה: הזדמנות לממש הלכה למעשה את אג’נדת ה "חלאס להשתנקרות" שבה הוא מנפנף בשיריו, לחזק בפני המעריצים את האותנטיות שלו כמי שהוא תוצר של הרחוב הקשה. וגם, על הדרך, להוסיף עוד קצת בשר לדימוי המחוספס של הגאנגסטר הקשוח שהגיע מהגטו המאתגר של הארלם, טיפח עבר קרימינלי מפואר שמככבים בו רובים, סמים ועכברושים, ועכשיו הוא חוזר אליו כגיבור שמטיף לילדים בני שמונה את תורת ה "חלאס להשתנקרות" וה-Mind your own business.

בראיון ל-CNN, אמר קמרון כי גם אם היה מגלה שהשכן שלו הוא רוצח סדרתי, לעולם לא היה מדווח על כך למשטרה. הוא הצליח להכעיס לא מעט אנשים, חלק מהם אנשי הקהילה האפרו-אמריקאית עצמם, שטוענים כי תרבות הראפ שהתפתחה בגטו השחור מעלה את הקהילה על מסלול מהיר של הרס עצמי, וכי ההטפות לחוסר שיתוף פעולה עם המשטרה, יביאו לעלייה מסוכנת נוספת באלימות של שחורים נגד שחורים. הגלוריפיקציה והשיווק התקשורתי האינטנסיבי של האג’נדה האנטי-ממסדית, הטביעו אצל צרכני הראפ הצעירים את ה-Fear Factor, וכתוצאה מכך, הם מפחדים לפתוח את הפה, כדי לא להחשד חלילה כמשתפי פעולה של השוטרים, ולהפוך בעצמם מטרה לאלימות.

ובעוד שמסר הקץ להשתנקרות לא ממש נוגע בילדים לבנים בני מעמד הביניים המתגוררים בפרברים וצורכים במיליוניהם את מוסיקת הראפ, בעיקר כדי להחשב קוליים, הרי שעבור הילד הטיפוסי בשכונות העוני של ברוקלין או הארלם, שהאבא החורג שלו נורה לנגד עיניו כשהיה בן שש, ואמא שלו מתעסקת עם הדראג דילר שגר מעבר לפינה, נוכחות המשטרה היא עניין שבשגרה, והמסר ההיפ הופי הוא יותר מרלוונטי.

אז מי בעצם יוצא נרווח מקמפיין ה"קץ להשתנקרות?" קודם כל, חברות התקליטים הגדולות, שגילו כבר מזמן את הפוטנציאל המסחרי הטמון במוסיקת ההיפ הופ (מינימום השקעה, מקסימום רווחים), והם מעודדים את הראפרים לייצר פרובוקציות מילוליות, ונותנים להם את האו.קיי. לקרוא לנשים שלהם "ביצ’יות" "זונות", ולחברים שלהם Niggas. הראפרים אף מונחים לכלול בליריקות שלהם את כל מרכיבי הצ’כונה: סמים, אקדחים וקללות - ולרפד אותן לקינוח באטיטיוד האנטי ממסדי של "פאק דה קאפס".

ויש גם את המרוויחים המשניים, הראפרים עצמם, כמובן. למרות הדימוי המפוברק של פורעי חוק וקילרים בפוטנציה, הרי שבסוף עוד יום של ריפופ על חיים בזבל (עם 7 טון זהב טהור, 50 קארט סביב לצוואר), הם חוזרים לטירה מנקרת העיניים, למכוניות היקרות, ולאורח החיים הנהנתני שאין בו שום זכר לשכונה, לשוטרים ולבלגנים.
 

אומנות הבייביסיטינג

מלצרית בדימוס. ג'ניפר אניסטון (צילום: יח"צ)
 מלצרית בדימוס. ג'ניפר אניסטון (צילום: יח"צ)   
כמה מאות אלפי שחקנים בהתהוות מחכים ל"ברייק" שלהם בעיר הגדולה, שיגיע כנראה ממש בעוד חמש דקות. אבל עד אז צריך לשלם שכר דירה ולקנות לחם, ואת זה עושים בדרך כלל באמצעות מלצור סיזיפי במסעדות המאכלסות כל חלקה טובה במנהטן. יושבי המסעדות המנוסים, כבר יודעים לזהות ממרחק את השחקן הנודניק שמת להתגלות, ומדגים להם את התפריט בתנועות פנטומימה מייגעות, בתקווה שהיושבים מולו הם הסוכנים הסמויים של סטיבן שפילברג, ושיחד עם הטיפ תבוא גם איזו הצעה מפתה לאודישן גורלי.

אז מעתה, יש לכל המפנטזים דרך יצירתית נוספת להתפרנס בסיטי, לפחות עד שיגיע הברייק הגדול. סוכנות בייביסיטינג חדשה שנפתחה במנהטן, גם כן על ידי שחקנית בהמתנה, מציעה להורים את שירותיהם של צלמים, שחקנים ואמנים פלסטיים מקצועיים, ומבטיחה להרחיב את האופקים היצירתיים והאמנותיים של הצאצאים.

לעבודה מגיעים הבייביסיטרים כשהם מצויידים בכדורי ג’אגלינג, בובות יד עם קולות צווחניים ותיק עבודות. את האנרגיות והאנדרנלין האופייניים הם מרגיעים עם כוריאוגרפיה קלילה לשירי ערש, ואימפרוביזציות של שייקספיר לפעוטות לפני השינה. השירות לא זול - 18 דולר לשעה עם מינימום נדרש של 4 שעות. אבל עם סגנון ההורות הפסיכוטי וההיסטרי של האמהות האמריקאיות, שהילד מעורר בהן את כל מיצי התחרותיות החייתית, ועסוקות רוב שעות היממה בשאלה המטרידה ל"מי יש חכם יותר, מהיר יותר ויפה יותר" - הכסף ממש לא מהווה שיקול בניסיון הנואש להשביח את המוצר הדרדקי.
 
 

גיזס קרייסט שוקולד

יאמי. הפסל של קאבלארו (צילום: האתר הרשמי)
 יאמי. הפסל של קאבלארו (צילום: האתר הרשמי)   
תערוכת "ישו משוקולד" של האמן השנוי במחלוקת קוזומו קאבלארו, שהייתה אמורה להתקיים בגלריה בעיר, התבטלה בשל מחאת הקתולים. הלחץ הציבורי בצורת טלפונים ואימיילים זועמים למנהלי הגלריה, שהשתפנו סופית אחרי שקיבלו איומים על חייהם מכל מיני קיצוני דת שטופי מוח.

קאבלרו יצר 1.80 מטר על 100 קילו של ג’יזס חתיך עם אנטומיה מושלמת. אבל האמריקאים סרבו כאמור לקבל את האלוהים המשני שלהם כמוצר קונדיטורי, ובפרט כשהתערוכה הייתה מתוכננת להתקיים דווקא בשלושת הימים שבין ה"גוד פריידי" - יום הצליבה של ישו, וה"איסטר סאנדיי" - היום שבו חזר, על פי אמונתם, מעולם המתים. מה עוד, שקבלרו החליט לוותר בנונשלאנט על פיסת הבד המכסה באופן מסורתי את אזור חלציו של ישו המצויר והמפוסל, והשקיע כמות גדולה מידי של שוקולד איכותי בעיצוב מחדש של איזור המחלוקת המסתורי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by