בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
האלוהים שלי עייף 
 
 
אייל רוב

לפני שבאו האמבולנסים ופינו אותו מהעמדה לאיכילוב, הותיר יובי הגיבור את אייל רוב עם צוואה אמנותית מהדהדת, שלא הותירה לו הרבה ברירות מלבד לעלות ולנגן לראשונה בחייו. כתבה רביעית בסדרה המצויינת, "הפעם הראשונה שלי"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לא משנה כמה תתכונן לקראתה או כמה תנסה לצפות את כל הצירופים הכי לא מתקבלים על הדעת – הפעם הראשונה, זאת שבאמת באמת ראשונה, תמיד תתפוס אותך לא מוכן. שלי הייתה בקיץ 97', בעיר שהתעקשה להמשיך ולסגל לעצמה אורחות של חברת שפע, למרות שהדי הבקיעים הראשונים נשמעו שנתיים קודם לכן בכיכר העיר, וראש הממשלה דאז הכריז בשובבות פוטוגנית כי הוא גאה להיות אספסוף.

הבועה בתל אביב מעולם לא הייתה מעובה יותר. הדי-ג'ייז, היום אביזר נורמטיבי בכל בורקס בר, החלו עושים את צעדיהם הראשונים בעיר במקומות שהם לא מועדונים מובהקים, ולא יחלפו עוד כמה שנים ספורות ויאמצו את התואר הניאוני דאנס-בר. עד אז הם היו פשוט פאבים או קפה-ים. אחד מהממקומות החלוציים בעיר מוקם בפינת סלמה-אברבנל, והעסיק די-ג'ייז מתחלפים בכל ימות השבוע, שניגנו למשך שנה-שנתיים את כל הסגנונות המוסיקלים שעשו את לונדון למה שהיא.

"הדבש" היה מקום שהצליח לאגד נערים ונערות דקיקים חנוטים בפוליאסטר, חיות דראם 'נ' בייס שעדיין חיפשו פורקן ברחבות תל אביב, הרבה טראנסווים שנפנפו אגב הליכה בשרוואלים זרחניים שהגיעו בעיקר בגלל הפלורו הסגול של המקום, ודנה ברגר, שהייתה הברמנית הכוסית שכולם ידעו שהיא הולכת מתישהו להוציא תקליט, ובינתיים ניסו לשנורר ממנה עוד גולדסטאר. אילן ועידו, הבעלים, החלו לקלוט שהעתיד הולך להיות הרבה יותר אקלקטי מההווה, וברווח שבין הטוסט למלוואח, החלו לרקום מזימות על הקמת מועדון שישמיע את המוסיקה שהם אוהבים.

אנחנו היינו מגיעים למקום הלא מושך הזה בעיקר בגלל יובי, הדי-ג'יי הראשון בחבורה שלנו, שניגן שם על בסיס דו שבועי, ובלילות בהם האלכוהול אינו מותיר לך ברירות אלא להמשיך, בגלל דנה. באותו מוצאי שבת, שנייה לפני שיצאנו מהבית, הוא הסתכל על תיקי התקליטים שלו ומילמל "נראה לי שלקחתי יותר מדי". לכל אחד מהשלושה שהיו איתו בדירה היה את הפירוש שלו למשפט הסתום הזה: הראשון לקח לו את הרואץ' מהידיים וחיפש אש בשולחן המבולגן, השני רק צלל לתוך ערימת תקליטים חדשה שהגיעה מניו יורק ואני, אני שאלתי אם הוא צריך עזרה עם התיקים. כסף למונית אף פעם לא היה לנו, בעיקר אז, כשהעבודות שלנו תאמו את סטאטוס הסטודנט המנחם ובקושי כיסו את שכר הדירה. המרחק מהבית של יובי לדבש לא היה גדול, אבל עם שלושה תיקים דחוסים פצצות במשקל כולל של יותר מעשרים קילו, זה יכול להיות מאוד מאוד מתסכל. זה גם לא בריא לגב.

יובי הגיע, ולאחר כמה דקות בהם הצלחנו להסדיר את הנשימה, אילן סימן בפרצוף מודאג שעוד שנייה נגמר הדיסק של "קולדקאט" וצריך כבר להתחיל לנגן. יובי בדיוק התחיל לסדר את המאתיים ומשהו תקליטים שהביא ואני חתכתי הצידה לסיים כמה עניינים לא גמורים. כשחזרנו, יובי כבר סובב כמו משוגע למרות שנראה סובל. אף אחד לא ייחס לזה חשיבות; לכולנו היו פנים של סובלים - זה עבד פצצות עם הבחורות של אז.

בעודי מהדס בצעדי ריקוד שבורים לעבר העמדה, בקבוק גולדסטאר ריק בידי, כאמל בשנייה, יובי בדיוק התכופף לחפש את הראשון של אמון טובין כשזה קרה. אני זוכר שלקח לו די הרבה זמן למצוא אותו והוא נשאר בתנוחה הזו כמה דקות טובות עד שמבעד להמולת הג'אנגל של "בלאק סטאר" שמעתי קול שהגיע ממעמקי התקליטים. "אחי, אתה חייב לבוא לעזור לי, אני לא מצליח להתיישר".

לאחר כמה אמירות ציניות הכרחיות והעובדה שהבנאדם לא מתרומם אפילו שהשיר נגמר, הבנו שיש מצב שקרה לו משהו רע לאללה. כשהוא עדיין מכופף הלכתי לחפש את אילן, או עידו, או מישהו שיש לו טלפון ויודע מה לעשות במצבים כאלו. 10 דקות אחר כך הצ'קלקות הארגמניות מלוות ברעש איום של האמבולנס נראו ונשמעו ברחוב. הם היו מאוד יעילים והצליחו לחלץ אותו (עדיין מכופף) מהעמדה הלא נוחה ב"דבש" ולהעלות אותו על אלונקה לאיכילוב. האנשים מסביב הסתכלו עליו כמו על גיבור. להתמוטט על העמדה בזמן תיקלוט נשמע כמו חלום רוקנרול של שנות העשרה, וחלק ניכר מאוכלוסיית הבליינים של מוצאי שבת עדיין היו בטווח הגילאים הזה. זה היה הירואי.

אבל לא הירואי כמו המילים האחרונות שהוא אמר לי לפני שנסגרה הדלת. "בחייאט אייילי, שמור על התקליטים." אילן חד האוזן קלט את הרמז, ומיד הפנה אלי מבט מודאג עוד יותר: "אתה חושב שאתה יכול לנגן במקומו?".

"אני יכול לנסות", שמעתי את עצמי מקדים קלישאה טלוויזיונית בכמה שנים טובות. זו הייתה הפעם הראשונה שלי על העמדה. עם תקליטים שאיני מכיר, אוזניות מעפנות שדורשות ממך יכולות ריכוז של אמן זן ומבטים של כל אחד מהלקוחות שעקבו אחרי ממולל את התווית של הבירה בידיים ומרים את המחט על השיר האחרון שיובי שם לפני שהתפנה לפיזיותרפיה לילית אינטימית באיכילוב.

בסוף הערב, מישהי עם מבט עצוב של יותר מדי שאכטות בעיניים ניגשה אלי ושאלה מה היה הקטע האחרון. אמרתי לה שאין לי מושג, כי זה לא התקליטים שלי ואין לי גם מושג איך אני מגיע הביתה בשלוש וחצי בלילה עם שלושה תיקים בעלי היסטוריה מוכחת של גרימת חבלות גב מסתוריות. "יש לי טוסטוס" היא אמרה, "אבל אין לי עוד קסדה".

"אני גר קרוב, נראה לי שזה בסדר" מצאתי את עצמי אומר. ובעודי מעמיס על הטוסטוס המזערי שלה את עצמי פלוס שלושה תיקים, בראשי מזמזמת כוורת של מזימות זימה, התחלתי חושב ברצינות על המקצוע הזה. אה כן, והיו לי מאה חמישים שקל בכיס. במזומן!

"אלוהים הוא באמת די-ג'יי", אמרתי לרוח הלילית. "מה?" היא צעקה. "לא משנה. קחי פה שמאלה, אנחנו תיכף מגיעים."
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by