בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
זרע הממליגה 
 
 
יוענה גונן

ההפרטה הזוחלת והקשיים הכלכליים ברומניה הביאו חבורה של פועלי רכב חרוצים למסקנה שכל אחד חייב לתרום כפי יכולתו. יוענה גונן מתמוגגת מהחלוציות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
המצב בטטה. הכיבוש מתמשך, הכלכלה קורסת, אין עבודה, ההיי-טק נוזל אל האין ועל הכל נסוך דוק של צחנה מהזבל שלא מפונה. במצב כזה, פחות ופחות מתחשק להשתגל בלהט, חסרי דאגה כעדת שבלולים מיוחמים.

הכיצד נחדיר מפירות ארצנו זה לישבנו של זה, כשיש אנשים רעבים ללחם? איך נביא אותה ב-69, כשיש אנשים שזה שכרם החודשי בשקלים? איך אפשר לשחק משחקי השפלה מיניים כשאנשים מושפלים בכל יום מרעב ומצוקה, גם בישראל וגם בפלסטין?

הישראלי הממוצע יעדיף לעצום עיניים ולשקוע בפנטזיה ורדרדה מתוקה על נוזלי גוף וטיפולים רפואיים. לא כן עמיתו הרומני, איש חיל בנוי לתלפיות, בן לחינוך הקומוניסטי, הבז לתענוגות העולם הזה ויודע שעולם ישן עד היסוד נחריבה רק אם כל חברי הקולחוז יטו שכם, יד ורגל, ואולי עוד כמה איברים. שחרור מיני ושחרור כלכלי כרוכים זה בזה, כך יודע כל סוציאליסט מתחיל.

רומניה היא מדינה ששנים ארוכות של שלטון רודני הותירו אותה עניה ומפוררת (למרות שהשמועות מספרות שעקרות בית רבות אוהבות לשחק במשחק "מרתף העינויים של צ'אוצ'סקו" עם חברותיהן, כשהבעלים יוצאים לעבודה). מאז המהפיכה של 1989 מנסה רומניה להשתקם, ואף מתעתדת להתקבל כחברה באיחוד האירופי. ככל שזה נוגע לאירופים האריסטוקרטים, הם כמובן יעשו כל שביכולתם כדי למנוע מכל הצוענים המלוכלכים האלה להיכנס לתוך האיחוד היפה והנקי שלהם.
 

חמישים דולאר המנה

בניסיונותיה לחקות את "אמריקה", על כל כשלונותיה החברתיים-כלכליים, החלה ברומניה תנופת הפרטה מואצת, שמבוצעת בידי רשות ממשלתית, APAPS. ההפרטה, כמו במקומות אחרים, משחקת לידיהם של החזקים והעשירים בחברה, ופועלים רומנים רבים מוצאים עצמם מחוסרי עבודה, כשמפעלים עוברים לידיים פרטיות ונסגרים.

הצורך הוא אבי ההמצאה, והרומנים, כידוע, הם אנשים בעלי חוש אלתור ויכולת הישרדות. אמהותיי מהצד ההוא של המשפחה ידעו גם להכין ממליגה קטלנית משאריות, וגם לענג את עצמן בעזרת מנגנונים פשוטים שהורכבו מקלחי תירס, מעי פרה ומנואלה. כך, בעוד הפועלים בדימונה שורפים צמיגים, לפועלים בקאמפולונג שברומניה יש שיטות אחרות ומקוריות יותר למחאה חברתית.

עובדי מפעל המכוניות הרומני ARO, שמייצר ג'יפים למגזר הפרטי, הזדעזעו לגלות שהמפעל בסכנת סגירה, בשל חובות של מיליוני דולרים והעדר משקיעים. הפועלים לא חיפשו איזה כלכלן-אנליסט עם תואר אקדמי שיגיד להם מה לעשות, הם החליטו לקחת את העניינים בידיים, תרתי משמע.

מודעה של בנק זרע בעיר הסמוכה הציעה לשלם 50$ על כל תרומת נוזל. כשהמשכורת החודשית הממוצעת ברומניה היא 140$, הנתון הזה נשמע כמעט מופרך. ברוח התפיסה הסוציאליסטית הנאצלת הגורסת ש"מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו" ערכו הפועלים חישוב קצר, והגיעו למסקנה שאם כל עובד ישחק קצת עם עצמו ויתרום מנוזלי גופו בכל שבוע, יצליח המפעל להשתקם תוך כמה חודשים, והפועלים גם יינצלו מאבטלה וגם יוכלו ליהנות בדרך (נזכיר שאוננות על בסיס קבוע היא הסוד לחיים בריאים ומאושרים ולעור מלא ברק, נסו ותיהנו).

מובן שחברי הנהלת המפעל הזדעזעו ממפגן המיניות המתפרצת של הפועלים והגדירו אותו כ"מבייש", אבל חברי ההנהלה, כמו חברי הנהלה בכל העולם, אף פעם לא ניצבים בפני סכנת אבטלה ורעב, ותמיד חושבים שסקס אצל המעמדות הנמוכים זה נורא אקזוטי. המערכת בזה לחברי ההנהלה העצורים מינית, ומצדיעה לפועלים החסונים והמיוזעים של מפעל ARO, שהשכילו לשלב יזמות עסקית ומצוינות מינית וליצוק תוכן חדש לפתגם "business before pleasure".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by