בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
האיש שלא שם 
 
 
דויד פרץ

על הגבול הלא ברור בין קצה הקשת ואגדה אורבנית שעוד לא סופרה, ניצבת דמותו המסתורית של ג'אנדק, שמתואר לעתים כ"מוסיקאי הגרוע ביותר אי-פעם" ואינו מציית לשום כלל כתוב ועדיין נערץ על רבים בקרב אמני השוליים בארה"ב. דויד פרץ על אמן מעולם אחר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"רובם של האנשים משרתים את המדינה לא כבני אדם, אלא כמכונות עם גופם. הם חיילי הצבא, הסוהרים והשוטרים. ברוב המקרים אין הם פועלים בחופשיות על פי מצפונם או שיפוטם המוסרי, אלא שמים את עצמם באותה מדרגה כמו העץ האדמה והאבנים. אם היה ביכולתנו לייצר אנשי עץ, סביר להניח שהם היו יכולים למלא את התפקיד באותה מידה.

אנשים שכאלה אינם ראויים לכבוד יותר מאשר ניתן לדחליל או לגוש לכלוך. שווים הוא כשווי הכלבים או הסוסים, ועדיין הם נחשבים בעיני הכלל כאזרחים טובים ומכובדים. אחרים כמו רוב המחוקקים, ראשי ממשלה, פוליטיקאים, שרים ונושאי מישרות, משרתים את המדינה בעיקר בעזרת ראשיהם. וככאלו הם לעיתים נדירות מבצעים אבחנות מוסריות. הם עלולים באותה מידת נאמנות לשרת את אלוהים או את השטן מבלי להתכוון לכך.

רק קומץ מועט של גיבורים, פטריוטים, קדושים מעונים, חלוצים רפורמטורים ואנשים במובן הגדול של המילה, משרתים את המדינה גם עם מצפונם. וכך בהכרח מתנגדים לה רוב הזמן. בדרך כלל מתייחסים אליהם כאל אויבי המדינה."
הנרי דויד תורו - "אי ציות אזרחי"
 
ג'אנדק, פרט מתוך אחת העטיפות
 ג'אנדק, פרט מתוך אחת העטיפות   
בואו ונהיה נוסטלגים לרגע. בואו נדבר על התחושה הזאת שפשוט מכריחה אותך להכנס פנימה, בכל פעם שאתה עובר ליד חנות תקליטים לא מוכרת. והנה אתה נכנס, מתעלם ממבטיהם השואלים של המוכרים ומייד מפנה את גבך אליהם, ומתחיל לנבור בקרב חתיכות פלסטיק, נייר ומתכת בתקווה של נקרופיל מזדקן, שאולי היום תצא משם עם איזה ריגוש חדש שלא הכרת אף פעם.

והנה הרטט המוכר בקצות האצבעות שהולכות במקומך ומחייכות למראה עטיפה כל כך מוכרת מהבית, עד שאתה כמעט מרגיש צורך לשאול אותה: "היי, מה בחורה נחמדה שכמוך עושה בחור שכזה?". והשמות המוכרים מתערבבים בין השמות שנשמעים מוכרים והדיסקים שאתה לא רוצה לקנות מתערבבים בין הדיסקים שלא קנית עדיין ותכננת לקנות יום אחד. אבל לא. לא היום חברים. היום אני מחפש משהו חדש. ריגוש לא מוכר, משהו שונה, שמאותו רגע חייך לא יהיו אותו דבר.

אבל מתי היתה הפעם האחרונה שמשהו כזה אכן קרה לכם? כיום אין שום פיסת מידע שלא זמינה בכמה לחיצות עכבר והקשות מקלדת, והשאלה היא האם באמת יש אי שם בקצה הרחוק של הקשת איזה שהוא אוצר שעדיין לא התגלה?

על הגבול הלא ברור בין קצה הקשת ואגדה אורבנית שעדיין לא סופרה, ניצבת דמותו המסתורית של ג'אנדק, האיש שכבר רבע מאה אף פעם לא שם, ובכל זאת מטיל צל ענק.
 

פנלים סגולים, וילון צהוב, אגרטל עם פרחים אדומים

ג'אנדק, עוד פרט מתוך אחת העטיפות
 ג'אנדק, עוד פרט מתוך אחת העטיפות   
ב-1978 הופיע לראשונה תקליט שנשא את השם ג'אנדק. לתקליט קראו "Ready for the House" ועל העטיפה שלו הופיעה תמונה סתמית של פנים בית עם ספה כחולה, שטיח מקיר לקיר, פנלים סגולים, וילון צהוב ושידה קטנה ועליה אגרטל עם פרחים אדומים. על הצד האחורי של העטיפה הופיעו רק שמות השירים ושם של חברת תקליטים לא ידועה, "Corwood Industries", עם המספר קטלוגי 0739.

התקליט לא הופץ לחנויות, לא נשלח לעיתונים, ואלמלא היו מגיעים בדואר עותקים ספורים לכמה תחנות רדיו מכללות בארה"ב, לא היתה כל עדות מוחשית לקיומו של התקליט הזה. מאז ועד היום הופיעו כבר 32 תקליטים הנושאים את השם ג'אנדק - כולם בפורמט זהה, עם תמונה אקראית לכאורה מקדימה ורשימת שירים מאחור, מודפסת כמכתב כופר על גבי מכונת כתיבה אנונימית.

לא ניתן להשיג אותם בשום מקום אלא אם תשלחו מכתב לתיבת הדואר של קורווד אינדסטריז ביוסטון טקסס ארה"ב. ותמורת 80 דולר תקבלו 20 דיסקים. התקליטים האלו הם העדות היחידה לקיומו של ג'אנדק, מפני שלמרות שתמונותיו מופיעות על גבי עטיפות התקליטים, אף אחד לא ראה אותו אי פעם במציאות והוא מעולם לא התראיין לתקשורת או הופיע בפני קהל תחת השם ג'אנדק. שום סינגל לא נישלח מטעמו לתחנות הרדיו ושום קליפ לא נחשף ב-MTV.

למרות זאת, כאשר ביקש המגזין האמריקני "ספין" לסכם את שנות השמונים, נבחר ג'אנדק לצד מדונה ופרינס כאחד מעשרת האמנים הכי מעניינים של אותו עשור. וכפי שניסח זאת היטב אחד ממעריציו - ג'יימס מק-ניו, הבאסיסט של יו לה טנגו: "את הטיטאניק כבר מצאו, אבל ג'אנדק נותר האניגמה הגדולה של העולם המערבי".
 
 

פולק בלוז של נווד בין כוכבי

ג'אנדק, ועוד פרט מתוך אחת העטיפות
 ג'אנדק, ועוד פרט מתוך אחת העטיפות   
אם כריס קארטר, יוצר "תיקים באפילה" היה שומע על ג'אנדק, סביר להניח שהיה מקדיש לו פרק או שניים, בו מאלדר וסקאלי יוצאים לחפש אחריו כהוכחה חותכת לכך שיצורים מהחלל אכן נחתו בכדור הארץ, ואחד מהם כנראה מנסה לתקשר עם העולם דרך עשיית מוסיקה.

המוסיקה של ג'אנדק אינה מצייתת לשום קוד מלודי, הרמוני, אסתטי או אופנתי שאתם מכירים, והנסיון לתאר אותה במילים משול לנסיון ללמד פרד לדבר ארמית. זוהי מוסיקה שמאתגרת כל הגדרה, כולל את ההגדרה למוסיקה עצמה, וכמעט ניתן לומר עליה שלמרות העובדה שהיא קיימת, אין שום דרך להמציא אותה.

אפשר לקרוא לזה פולק בלוז של נווד בין כוכבי, אפשר לקרוא לזה סלו-סאדקור לו-פיי פרימיטיב פסיכדלי או כל צירוף הברות ושמות אחרים, ועדיין זה לא יהיה דומה לשום דבר שאתם מכירים.

השירים מתחילים בנקודה אקראית ומסתיימים כמה דקות אחרי-כן מבלי שיעברו דרך איזו נקודת יחוס מוכרת כמו בית או פיזמון וללא שום שינוי כלשהו באמצע. מינימליזם טוטאלי שמתמצה בקול אנושי (?) עם רקע מוסיקלי של גיטרה אחת, שנשמעת כאילו כוונה בידי ארנולד שנברג, ומנגנת בקצב שאין דרך לספור אותו.

בדרך כלל אחרי פתיחה של כמה תוים חסרי כל קשר שחוזרים וחוזרים על עצמם כמו חיטוט אינסופי בפצע, מופיע קול מוזר מאין כמוהו שכמעט מתכחש לעובדת קיומו. אבוד בצורה ילדותית מצד אחד ומצד שני כמעט מלגלג. כאילו כל זה אינו אלא בדיחה פרטית גדולה על חשבון המאזין.

מדי פעם מופיעים בשירים תופים פרימיטיבים שנשמעים כאילו המתופף נתקל בתופים לראשונה בזמן ההקלטה; מדי פעם נושף ג'אנדק במפוחית ומדי פעם מצטרפת אליו זמרת העונה לשם ננסי, אבל זה לא באמת משנה. מעל הכל ישנה הרגשה של חוסר תועלת קיומית ששורה תמידית על תקליטיו של ג'אנדק ויוצרת תחושת אי נוחות עצומה, כאילו שמישהו פתח בפנייך צוהר לעולם אינסופי של משטחים אפורים מלאים בכלום ריקני שמתמשך ומתמשך.

האוזן לא מוצאת במה להאחז, ובכל זאת יש שם משהו שלא מרפה ממך, ומכריח אותך להקשיב לו עוד ועוד. המילים נשזרות אחת בשניה בצורה שמזכירה התבוננות בציורים הפארדוקסלים של אם.סי אשר. המוח תופס שיש שם משהו הגיוני ופארדוקסלי שמחבר את כל הקצוות, אבל לעולם לא מסוגל להכיל בו זמנית הן את הפארדוקס והן את ההגיון.

הטקסטים נעים תמידית בין הביזארי לבנאלי ובין המחריד לאווילי, ואיכשהו תמיד מצליחים לגעת בך בנקודות הכי מוזרות של חייך. אולי העובדה שהוא כל כך שונה גרמה לכמה מבקרים להכתיר את ג'אנדק בתואר "המוסיקאי הגרוע ביותר אי פעם", ואני מודה שבהאזנה ראשונית זה אכן נשמע לעיתים כאוסף גלי הקול הכי מעוות, חובבני וחסר כישרון שהוקלט.
 

כל כך נדיר שאי אפשר להאמין

אבל השירים של ג'אנדק מתנהלים לפי הגיון פנימי שברור רק לו, ומזה נובעת יחודיותו. לכן, גם אחרי האזנה רצופה לעשרות משיריו, אני עדיין לא מסוגל לפענח את האניגמה הזו, ועדיין מתקשה להסביר לעצמי את תחושת הזרות והמוזרות הטבועה תמידית במוסיקה שלו, שאולי מסתכמת היטב במילותיו שלו, "הקשיבו לצליל של נפילה מתמדת".

עטיפות התקליטים של ג'אנדק הקדימו את זמנן. אין ספק שחלק גדול מאמני השוליים של שנות התשעים, כמו פייבמנט ופאלאס הושפעו מהן. במבט ראשון הן נראות כאוסף תמונות אקראיות של ג'אנדק ותמונות סתמיות מתוך ביתו וסביבתו הקרוב. אבל במבט שני הן גם נראות כתמונות שרוצח סדרתי היה משאיר אחריו במקום הרצח כחלק מאיזה מסר שהוא מנסה להעביר ליקום.

פעם אנו רואים את ג'אנדק הילד חצי מוסתר ומבוהל ממשהו, ואח"כ את ג'אנדק הבוגר בכניסה לבית, חופר באדמה. פעם אנו רואים חדר חשוך עם חלון מכוסה בווילונות ופעם רואים את הבית מבחוץ. האם יש שם מסר שמוחבא בין כל העטיפות? קשה לומר, אבל התבוננות מקרוב בפנים שעל העטיפה מגלה אדם מחושב ומנותק מאוד, עם מבט חוקר וחד שנראה כאילו הוא מנסה לומר משהו ואינו יודע איך.

"כל כך נדיר שאי אפשר להאמין" - קרא לאחד משיריו, ואכן, לאורך כל התקליטים שלו יצר ג'אנדק עולם פרטי של דימויים ונקודות התייחסות שממקמות אותו בעולם מקביל לזה שלנו. תקליטיו יכולים להוות תשובה מוצלחת לשאלה, מה שומע אנדרואיד פרנואידי בדיכאון, או מה היה קורה אם צ'ארלס מנסון היה מצטרף לביץ' בויז ומשפיע על דור שלם של מוסיקאים.

במובן מסוים המיסתורין שאופף את ג'אנדק יכול היה לשמש בסיס ליצירת מניפולציה תקשורתית כגון זו של הרזידנטס או השרוף. אבל כפי שהוכח מסיפורה של העיתונאית קאטי ויין, שעשתה תחקיר במשך כחצי שנה וטוענת שאכן איתרה ופגשה את ג'אנדק, כנראה שהוא אינו מעוניין בכך.

לדבריה, הוא ביקש ממנה לכבד את פרטיותו ולא לפרסם את כתובתו. אחרי ששתה עימה בירה באיזה פאב ודיבר איתה על הקשר בין אלרגיות למאכלי חלב, היא שאלה אותו מה הוא רוצה שאנשים יבינו מיצירת. "אין שם שום דבר להבין", הוא ענה והלך לדרכו.
 

מה הוא בונה שם בפנים?

לפני שנה וחצי יצא דיסק מחווה לג'אנדק, בו מבצעים משיריו אומנים כמו LOW, ת'רסטון מור, אוליביה טרמור קונטרול וברייט אייז. למרות ההערכה שלי לרוב האמנים, הייתי ממליץ לכם לוותר על הדיסק הזה. יש משהו פשוט לא נכון בלשמוע את השירים של ג'אנדק מבוצעים בצורה נכונה.

לאוזניי, המחווה הכי מרגשת לג'אנדק עד היום נמצאת בשיר שטום וויטס כתב עליו:

"מה הוא בונה שם בפנים?
יש לו מנוי למגאזינים האלה
הוא אף פעם לא מנופף לשלום כשהוא עובר
הוא מחביא משהו מאיתנו
אין לו ילדים, אין לו חברים
והמדשאה שלו מתייבשת
ומה הסיפור של כל החבילות שהוא שולח?
מה הוא בונה שם בפנים?
מה לעזאזל הוא בונה שם בפנים?"


כבר 24 שנים שג'אנדק מחכה לחללית האם שתיקח אותו הביתה, וממשיך בינתיים בבניית היקום המקביל שלו בהתמדה מעוררת השתאות של פרד דובר ארמית.

חפשו אותו בתיבת דואר 15375 ביוסטון טקסס 77220. חייכם לא יהיו אותו דבר אחרי זה.


האתר של ג'אנדק

(הקטע פורסם במקור בפורום מוסיקה אלטרנטיבית של Ynet)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by