בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
וואקס און, וואקס אוף 
 
 
אייל רוב

אייל רוב מטיס אתכם לאוזן השלישית כדי לחפש את "סקרץ"', הסרט שיעיף לכם את האצבע של הפיצ'ינג מהמקום

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך עטיפת "Endtroducing" של די-ג'יי שאדו
 מתוך עטיפת "Endtroducing" של די-ג'יי שאדו   
"פייר, אני חושב שאני צריך לקבל דולר על כל פעם שמישהו עשה סקרצ'ינג... לא?". בנימת קול ספק מקאברית, ספק רוויית ערגת זכרונות, מסיים גראנד וויזארד תיאודור את הסרט התיעודי של דאג פריי, על תולדות השריטה הגדולה של ההיפ הופ.

ב-1976 לא היה לו, לתיאודור, מושג עד כמה הוא אכבר-קוסם, כשצעקותיה הרמות והזועמות של אימו מחוץ לחדר הצליחו לגבור על הווליום הרצחני שבו ניגן את "Jam On The Groove" של ראלף מקדונלד. הן היו כל כך חזקות, עד שנאלץ לעצור את התקליט ביד, ובזמן ששמע בפעם המיליון איך אמא שלו עומדת להעיף לו את הפטיפונים מהחלון, החל לשחק באגביות עם התקליט קדימה ואחורה, ולהיגנב לגמרי ממה שהוא שומע באוזניות, שתמיד היו על הראש כשאמא פתחה את הפה. כנראה שגם מאחורי הסאונד המזוהה והמשפיע ביותר בהיפ הופ עומדת אשה חזקה.

דאג פריי הוא מעריץ ואיש היפ הופ אמיתי, ומסתבר שהיה האדם הנכון לעשות שירות תיעודי מעולה ישר לפנים של התרבות, שחלקים הולכים וגדלים ממנה מאבדים כיום קשר עם היסודות האלמנטריים שעומדים בבסיסה. "סקרץ'" הוא קודם כל סרט על די ג'ייז שמשמיעים, חותכים, שורטים, מערבבים ומשחקים בסבבה עם הסיפור של תרבות ההיפ הופ כולה. עם הרבה כבוד, פריי סוקר את התרומה המכרעת של הדיג''יז ובעיקר מספר על כובד האחריות היצירתית המוטלת על כתפיהם של ממציאי המוסיקה שחיברה בין ארבעת האלמנטים - דיג'ייז, אמסיז, גרפיטי וברייקדאנס - והפכה אותם לתרבות.

כתוצאה ישירה של עבודת תחקיר מעולה ובעיקר הוגנת לעובדות, הסרט מתאר כרונולוגית את הסיפור של הסקרצי'נג שמזכיר, יותר מהכל, חוברת קומיקס משובחת. זה מתחיל בהכי אולד סקול שיש - אפריקה באמבטה, תיאודור, גרנדמאסטר פלאש, ג'אזי ג'יי, סטיינסקי וגראנדמיקסר DXT, שהשפיע על אושיות הקאטינג-אדג' של ימינו אנו - בעיקר שאדו, קאט כמיסט, קיו ברט ומיקס מאסטר מייק, שלא היה לי מושג עד כמה הוא באמת קרוע מהתחת.

ביומרנות מסויימת אפשר לנסות ולסכם את הסרט במשפט - קרבות זה אחלה של דבר כשזה מגיע למוסיקה. תחרותיות חופשי יכולה להיכנס כאלמנט החמישי של ההיפ הופ, והיתה שם כבר מהיום הראשון. בקרב אוכלוסיות שאין להם מה להפסיד בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, יצר התחרותיות עובד על טורים מאוד גבוהים, ומספר אחד על הפטיפון/מיקרופון הופך, תוך זמן קצר, לאולד סקול שעבר זמנו.
 
לא צריך להיות מבין כל כך גדול בהיפ הופ בכדי לראות איך תיאודור, המתלמד החרוץ של פלאש, התעלה בידיים זריזות וייחודיות על המורה, או איך ב-1984 החליט הרבי הנקוק - אגדת ג'אז שקידמה טכנולוגית תמיד בערה באחוריה - לצרף את DXT שיעשה סקרצ'ינג ב-"Rockit" והשפיע על כל מי שאתם תופסים ממנו סקרצ'ר בנזונה.

מספיק להקשיב למונולוג הכן של רוב סוויפט, שמספר על כך שאתה חייב להתעלות על זה שניגן לפניך, ואם אתה ממש רציני, תתמודד גם עם מספר אחת, ולו מהסיבה שזו הדרך היחידה שאלוהים נתן לך לצאת מהחרא של החיים שלך. די ג'יי קרייז, אלוף העולם במשך שלוש שנים רצופות, מספר איך בשלב מסויים נשבר לך להתרכז במשך שנה שלמה ברוטינת שש הדקות שאתה הולך להביא באליפות העולם. "תמיד, אבל תמיד יגיע הילד הזה, שחרש על הדברים שקיו ברט עשה, שאני עשיתי, ויעשה את זה בדרך שלו וכולם פתאום 'וואו! מאיפה הוא הגיע?".

מעבר לקונוטציות השליליות שעלולות לצוץ בראש הישראלי למשמע דבר הלל למוטיבציית יתר המתועלת לקרב, יש ב"סקרץ'" הרבה אהבה. אהבה למוסיקה, לדרך בה ניתן לשחק ולהפעיל מניפולציות שבראש ובראשונה אמורות להעיף את המסיבה לשמיים, ועל הדרך גם משנות לאנשים את החיים.

שיאו של הסרט, או לפחות אחד מהם, הוא מונולוג ששאדו נותן במרתפה של חנות התקליטים החביבה עליו, זאת שהנציח על העטיפה של "Endtroducing". כשהוא מוקף בכמויות בלתי נתפסות של ויניל, ג'וש מראה הלכה למעשה כמה סבלנות נדרשת בכדי לעשות את מה שהוא עושה. השיא השני הוא הופעת הפרידה של הסקרץ' פיקלז (קיו ברט, מיקס מאסטר מייק, שורטקאט) שבצדק מחזיקים בתואר האלופים הבלתי מעורערים. באבו, הדי ג'יי ממוצא פיליפיני של "דיאלטד פיפלז" מעיד בענווה על עמיתו - "לפיליפינים-אמריקנים אין אף אחד להזדהות איתו. אין כוכבי קולנוע או זמרים, בסך הכל יש להם את ההורים שלהם ואת קיו ברט". האחרון מצולם בביתו, כשמכל פינה אפשרית ניבטים צמד פטיפונים ומיקסר מוכנים לריטוש. הוא גם מעביר סדנת סקרצ'ינג בדיסק הבונוסים, שמצורף לסרט, אך עומד כמוצר בפני עצמו.

אבל מעל הכל, סקרץ' הוא סרט על כיף. על הכיף שבלשחק, על הכיף הבלתי נתפש כשמישהו, על אחת כמה וכמה מאסות של אנשים, נגנבים לגמרי ממה שאתה עושה. זה סרט שמזכיר עד כמה כייפית יכולה להיות המוסיקה הזאת כשבאמת מתכוונים אליה. נראה אתכם משיגים את זה באוזן השלישית.


סקרץ', ארה"ב 2001, 92 דקות

האתר הרשמי של הסרט
האתר של די-ג'יי שאדו
האתר של די-ג'יי קרייז
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by