בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
קושכושונים 
 
 
אייל רוב

אייל רוב מחפש את הדופק של האר'נ'בי באלבומים החדשים והלא מזיקים של קרייג דיוויד ו-TLC

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לאלבומי אר'נ'בי מובהקים יש בעייה מובהקת לא פחות, המזוקקת למשפט - שירי פופ מסריחים. הקונוטציות הסליזיות שמתעוררות למשמע אלבומי פופ, מתחזקות שבעתיים כשזה מגיע לאלבומים החדשים של TLC - שעוד לפני ששמעתם את השיר הראשון כבר אפשר לנחש שזה לא יהיה אותו הדבר - וקרייג דיוויד, שחזותו כנער חובב מספרות, קרמים של "סאשיידו" ויש שיגידו גם בחורים, עומדת בעוכריו.

הבעייה בעידן של מדיה דיגיטלית שיכולה להחזיק 80 דקות של מוסיקה, היא שלפעמים אמנים מנצלים זאת לאלבומים ארוכים מדי ועתירי פילרים, והנה נשארנו עם הרבה כוונות טובות שחומקות מבעד לאצבעות, וזולגות לתוך שלולית השבלוניות שנקווית תחת רגליהם של מי שעדיין, מה לעשות, לא יודעים איך ממש להביא אותה.

מתוך כבוד לליסה לפט איי לופז, שעשתה השנה את ההומאז' לריטואל מות ג'יימס דין ומצאה את מותה כתוב על הקיר, נגיד שלטי אל סי היה את זה. לא באלבומים, לא כל כך בלוק (ליד אן ווג הם נראו כמו שוקולד מנטה מסטיק, וכמובן שהביצ'ס מדסטיניז לא רואות אותן ממטר) אלא בעיקר בשירים - "Waterfalls", אם להיות ספציפים.

צוות ההפקה הטוב ביותר בדרום, Organized Noize, שעובד עם אאוטקאסט, הקולגות ללייבל "לה פייס", סיפק לבנות מאטלנטה את הרגעים היותר מרגשים, מחרמנים וכנים שלהן, ומהווה פקטור כבד משקל בשיגורן של טי אל סי אל הנצח, הרבה לפני שליסה מצאה את מותה.

באלבום החדש "3D", יש שני חלקים ברורים - השירים איתה, והשירים שטי בוז וצ'ילי נותנות בסולו. ככלל, האלבום משמש כזירת משחקים לאולסטארטס של מפיקי הדרום והסביבה, ואחד בשם רודני ג'רקינס. אורגנייזד עושים לטי אל סי טוב טוב בנוסטלגיה עם השיר המסיים את האלבום, שמתקשר חופשי עם התקופה של "קרייזיסקסיקול" שלהן; טימבאלנד ומיסי, איך לא, מספקים את הרגע הטוב ביותר באלבום, בעל השם הגיאוגרפי המדוייק "Dirty Dirty", כשמיסי מתייצבת בעמדת האם סי ועם הרבה תקווה בקול, שניית דומייה ללפט איי וביט פצצות, לוקחת את הבנות לשלב הכי רחוק שהיו בו; הנפטונז עושים את שלהם, שוב באותה אגביות פארל וויליאמסית שכזו ובאותה פורמולה לעוסה ומשומרת בדיוק.

דאלאס אוסטין נותן לבנות אחוש קטע פתיחה, "Quickie", ושיר אמצע הדרך נוראי שאפילו אחיות ה"קורס" היו מעוות פנים לעומתו; בייביפייס, הפטרון הגדול של הבנות, מראה שכוחו עדיין במותניו ומביא את "Hands Up", שכל כולו נענוע תחת ארוך ומעגלי, והרגע היחידי ששתי הנותרות באמת מסתדרות לבד; רודני ג'רקינס, ממציא האר'נ'בי במחצית הראשונה של הניינטיז, ממשיך בריטואל עוף החול שלו ומגיח מדי פעם לזרוק איזה ביט. על הדרך הוא משליך ת'פצצה ב-"Hey Hey Hey", ועוד שיר סבבה אך מנג'ס, "Turntable". רפאל סאדיק, שהוציא השנה אלבום שנושף בעורף התואר "אלבום השנה של הסול" העניק תשומת לב מסויימת מאוד לבנות בשיר "So So Dumb" אך בעיקר עסק בעיצוב הסאונד על חשבון כתיבת שיר שלם וטוב.

האמת המשפט האחרון חל על האלבום כולו. הרבה כוונות טובות, כישרון יחסי, המון שמות נוצצים, מוות מוקדם כמקדם מכירות ושלישייה שפעם היה לה את זה ועכשיו יודעת שזה הסוף. לפחות עד לאוסף של שנה הבאה. וכן, "Girls Talk" הסינגל שרץ עכשיו ב-MTV, הוא השיר הטוב ביותר, אחרי מיסי כמובן.
 
בניגוד למורבידיות השורה על האלבום של השלישייה לשעבר, הרי שאצל קרייג דיוויד - כל עוד הפן מחובר לחשמל והדיסקים של סטיבי וונדר וסטינג תקועים בלופ - הכל, ברוך השם, בסדר. איזה בסדר, הכל בנזונה, או לפחות בדרך הנכונה להגיע לשם. לאחד שהספיק לתקלט ברדיו פיראטי כשהיה בן 14, לשחרר להיט טו סטפ מדהים בגיל 17 ולכתוב ולהוציא אלבום שמכר כמה מליונים שנה אחר כך, החיים בגיל 20 יכולים להיות מאוד תובעניים.

למרבה המזל, קרייג, בחור מטופח ושאפתני שכמוהו, יודע את זה. למרבה הצער, הוא עדיין לא יכול להחזיק כתיבת שירים לאלבום שלם, למרות שמבחינת ביצוע הוא כבר מזמן שם. "Slicker Than Your Average" הוא בדיוק כמו שקרייג רוצה לראות את עצמו: כוכב חמקמק שיכול לנתר בפנתריות פוטוגנית בין סאונדים של ג'אראז' בריטי יחד עם ליכלוך העלק אורסול של מצעדי האר'נ'בי מעבר לאטלנטי. לשם בדיוק הוא מכוון.

לקרייג נמאס שכל לונדון חושבת שהוא מתרומם וילד של כמה תספורות ושירים. הוא מסתכל על ביונסה ורואה מה יכול להיות אם באמת משחקים אותה. ברגעי השבירה הקיצוניים הוא לוטש זוג עיניים מבעד לזוג גבות מטופחות לעברו של אר קלי, חובב ילדות ידוע. זמר טוב, הילד. יודע להביא אותה, יודע לרדת ויודע גם לעלות עד שניתן לשמוע אותו מחייך בחתוליות בכמה שירים.

ומעבר לזה, בניגוד למוצרי טין פופ אחרים, הוא מתעקש לכתוב את השירים שלו, ויש לו יותר ממושג על איך הוא רוצה שישמעו, ועל כך ריספקט. שיר הנושא, שמחפש למי למי יש יותר כבוד, "?Whats Your Flava" המעולה, "Eenie Meenie" המפתיע בתעוזת ראגאמאפין, "Fast Cars" החביב ו"Hands Up In The Air" הם השירים הטובים שקרייג כתב עד היום.

הוא קפץ בהם מדרגה אחת ובטובים שבהם, שתיים-שלוש. אבל כמו למרוח מרגרינה על קרואסון, כך מביא לנו קרייג עוד שמונה שירים בספקטרום סגנוני שמתחיל חביב, ממשיך באר'נ'בי מתבכיין וזוועות לטיניות (כן כן) שהאוזן לא אמורה לסבול, וגרוע מזה, בדואט איום ונורא עם סטינג. חלקם אמנם מבוצעים טוב, אבל הטעם, אללה יסטור.

עדיין, קרייג מסמן את עצמו כמישהו שהולך להישאר כאן הרבה זמן, והאמת, חופשי מגיע לו, למה לא, החיים יפים.


TLC: 3D (הד ארצי/La Face)
Craig David: Slicker Than Your Average (הד ארצי/Atlantic)

האזנה לכל הקטעים מהאלבום של קרייג דיוויד
האתר של קרייג דיוויד
האזנה לכל הקטעים מהאלבום של TLC
האתר של TLC
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by