בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לא שרתי לך ארצי, כי לא היה לי זמן 
 
 
ערן דינר

למרות חיי המדף הקצרים של "על הברכיים", ערן דינר דווקא מבסוט מזה שאנשים כמו טל שגב סוחבים את תעשיית המוסיקה המקומית קדימה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני בסדר עם טל שגב. באמת. מאיפה שלא תסתכלו, הבחור שיחק אותה יפה מאד. אל האלבום השני שלו בתוך שנה הוא מגיע כשמאחוריו שורה של להיטי רדיו, הופעות אורח אצל מוניקה סקס, ירמי קפלן ואחרים, שורה קבועה בקרדיטים אצל שלמה ארצי, באמת יפה. אמנם הפיינשמקרים לא מבסוטים ממנו, אבל על פי כל סטנדרט מקומי, מדובר בכוכב. אמן מסוג שלא צמחו כאן בשנים האחרונות רבים ממנו.

שיהיה ברור: למקום הזה אף אחד לא מגיע בלי סחורה אמיתית. הסחורה של טל שגב היא אוזן משופשפת וחושים חדים, ויכולת התבייתות מרשימה על הטעם הפופולרי. בכל מקום תרבותי אחר, אלה בדיוק האמנים שמושכים את תעשיית המוסיקה כולה קדימה. זה טוב ובריא, ולי אין שום בעיה עם זה.

האידיליה נסדקת כשמאזינים ל"על הברכיים", אלבומו החדש של שגב, ששלושים ושבע דקותיו חולפות מהר ומותירות תחושה של אכזבה. שגב אמנם מתגלה שוב כמקצוען בכל הקשור בביצוע ובהפקה המוסיקלית, ובעל כשרון לא מבוטל לכתיבת מלודיות קליטות, אך הליטוש החיצוני מתקשה להסתיר כתיבה חלשה ומצוקה קשה באגף המקוריות.

השירים החזקים באלבום הם הסינגלים המוצלחים "דברים קטנים" ו"על הברכיים". בהם מגיע כשרונו של שגב לחיבור להיטי רדיו מיידיים למיצוי. "נושק לפלשתין" גם הוא חורג מהקונבנציה ומנסה אפילו לנסח אמירה, גם אם בעייתית כשלעצמה. שאר שירי האלבום חושפים את בוסריותו של שגב כיוצר, בעיקר ככותב טקסטים ("לחשוב הרבה" הוא דוגמא מייצגת לטקסט שלא היה צריך לעבור את הביקורת העצמית של שגב).

מוסיקלית, בהחלט נעשה נסיון לגוון. ל"שמן וטוב לי" המוזר הוצמדו ביטים נצחוניים. "גלידה" הוא בלדה רומנטית דביקה. פיטר רוט, שעיבד את "מה הבעיה", מושך לכיוון קלפטון עם סיום בנוסח "ליילה" ואילו ערן וייץ, שהפיק מוסיקלית ארבעה משירי האלבום, לוקח את "היה היה" כמעט עד לדרגת פרודיה על האב הרוחני, שלמה ארצי. בעבור חצי שעה ומשהו מזמנכם, "על הברכיים" מספק חוויית האזנה שאינה בלתי נעימה, אך גם לא תגרום לאוזניכם להזדקף בשום שלב.

אפילו כשהוא מתייחס לאקטואליה, והוא עושה את זה בכמה משירי האלבום, שגב נזהר מלהיות מפורש מדי או להגיד משהו משמעותי באמת. "כשיום אחד העם יחליט לחיות, ללא ספק הגורל יענה לו בחיוב". המשפט הזה, שמתורגם מערבית ומופיע ב"נושק לפלשתין", מופיע בהבלטה גם בחוברת המצורפת לדיסק ומוצג כמוטו לאלבום כולו.

מה מהותה של אותה החלטה גורלית? את זה נמנע טל שגב מלומר בבירור. אולי למעט "נושק לפלשתין", הבולט לטובה, שגב תופס את ה"מצב", כפי שהוא נוכח בחלק משירי האלבום, באופן שטחי, המקביל לתפיסה רווחת ולפיה אותו מצב הוא כוח עליון, נטול גורמים, תהליכים או פתרונות ממשיים. בכך הוא מרדד את האמירה עוד יותר מאחרים שמשחקים איתו על אותו מגרש מוסיקלי.

עם סיפתח כמו שלו, אפשר להמר בביטחה על כך שטל שגב איתנו כדי להישאר. הוא גם עשוי להפוך תוך כמה שנים ליוצר משמעותי, אך לשם כך יהיה עליו להשתחרר מקונבנציות שמרניות של הפקה ולהתפתח כיוצר. כל עוד הוא נשאר במים הרדודים של המכנה המשותף הרחב, נזהר שלא לחרוג מהמקובל ומשתדל להיות בסדר עם כולם, כנראה שנמשיך לקבל ממנו אלבומים סבירים בעלי חיי מדף קצרים.


טל שגב: על הברכיים, (אן.אם.סי)

האזנה לקטעים מכל השירים באלבום
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by