בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מצלמה לכל ילד 
 
 
צביקה בשור

"התבגרות מול המצלמה" הזכיר לצביקה בשור למה ארצות הברית היא המקום היחיד כרגע בעולם, לטוב ולרע

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לטוב ולרע, ארצות הברית היא כרגע המקום היחיד בעולם. הנשיא שלה הוא הנשיא של העולם, הקולנוע והטלוויזיה שלה הם המדיה של העולם, הטכנולוגיה שלה היא הסטנדרט הטכנולוגי של העולם. אפילו האופוזיציה הפנימית שלה היא האופוזיציה העולמית. בוש וגור, הוליווד וסרטי הסנאף, מיקרוסופט והקוד הפתוח, ניו יורק וסיאטל - הכל אמריקה.

במרכז המקום היחיד בעולם, בלוס אנג'לס, דקה נסיעה מאולפני יוניברסל, נמצא תיכון ג'ון מרשל, על 4192 תלמידיו, שבאים מ-41 מוצאים ("רקעים אתניים" בפוליטיקלי קורקטית, "גזעים" בגזענית) שונים. יום אחד נחת הבמאי קירבי דיק בחדר המנהלת, נתן לה עשר מצלמות וידאו לחלק לעשרה תלמידים, כדי שאלה יצלמו את חייהם במשך שבוע ואז יעבירו לעשיריה הבאה. בתום השנה הוא חזר, אסף את החומרים, בחר בעשרה סיפורים וערך אותם לכדי "התבגרות מול המצלמה", 50 דקות של סרט תעודה מקורי.

הראשונה להופיע היא רוזמרי, נערה ממוצא אסייאתי, שכמו נולדה כדי לככב בסרט תעמולה איראני, שמראה כמה נוראה אמריקה לילדים שלה. רוזמרי מעבירה אותנו דרך הטור-דה-ריקי-לייק שלה: אבא שנטש, בולמיה, בריחות מהבית, ניסיונות אונס, חיתוך הוורידים. כשהיא תהיה גדולה (וזה עוד מעט) רוזמרי רוצה להיות חשפנית, ויש לה גם חבר, אבל היא לא מבינה אותו. בינתיים היא נורא לבד.

טים, לעומתה, מוכן לעשות הרבה בשביל שתהיה לו חברה. את הבדידות שלו הוא מוציא דרך ההומור שלו. מול המצלמה הוא מארגן ערב WWF שופך, שואל את אמא שלו איך משיגים כוסיות ומסביר איך ממגנים בית מכדורים כשאתה לבן שגר בגטו. אחריהם עולים, כל אחד לחמש דקות, מנה האתיופית שלא חושבת שהיא נראית שחורה, אית'ן שנולד עיוור ואפילו שהראיה שלו תקינה כיום, די קשה לו לתקשר עם אנשים ולהאמין שהם מחבבים אותו רק כי הוא מקסים ואינטיליגנטי, וסטפני שחיה בפחד, כי אולי מחר ימות לה האבא המקסיקני השמן שלה, ומה היא תעשה לבד בעולם?

לאט לאט נחשפת תמונה חלקית, בעיקר רגשית, של ההארד-קור אמריקה הזו. זה בטח המקום הכי כאוטי בעולם. אין בו שום קו ברור, אין בו שום קבוצה שאתה יכול להשתייך אליה ולהרגיש בה לגמרי נוח, חוץ מהעור שלך, ושם נורא בודד. מצד שני, למי שמתסכל מבחוץ, האמריקה הזו נראית כמו זנבו של טווס, על אלף הצבעים התרבותיים שלה, על המגוון האדיר שנובע מאותו כאוס, והחופש הבלתי יאומן שהמגוון הזה נותן.

וכשפרננדו, ההומו הפורטוריקני שמסתובב עם החבר הסטרייט שלו שמתנהג "יותר מדי כמו הומו", מפנה את מקומו לווינפרד, שהגיע לקליפורניה כי אמא שלו פחדה מהמעורבות שלו בכנופיות של שיקגו, ואחריו מופיעים איימי וכריסטיאן, שהם בוודאי הזוג הכי מוזר שראיתי מזה שנים, אתה תוהה אם בית הספר התיכון ג'ון מרשל הוא לא מדגרת סיפורים אולטימטיבית. אתה תוהה אם הרעיון הוא לקחת את הילדים האלה, לשים אותם בעולם שבו יש הכל אבל כמעט ואי אפשר להשיג בו דבר, ולהגיד להם: "לכו. נסו לשרוד בתוך המפלצת הצבעונית הזו שבנינו לכם. אם תעשו את זה מעניין מספיק, מצחיק מספיק, כואב מספיק, אנחנו כבר נעשה מזה סרט".

המדגרה הזו, שמניבה אנשים-סיפורים כמו שאנון, ילדה לאבא אירי ואמא פורטוריקנית, חולת טורט שמזיינת את מי שבא לה ודופקת מכות רצח לבנים שמדברים לא יפה, כאילו מבקשת מהאנשים-סיפורים שלה למכור ב"מתבגרים מול המצלמה" את התוצר הסופי, כדי שהיא תוכל לבחון אותם, לערוך אותם, לארוז אותם ולמכור אותם ליס פלוס.

המדגרה הזו, שבה איש-סיפור כמו ג'סי ההיספאני שעשה כל סם אפשרי ואוכל מזון מהרצפה כמחאה פוליטית, היא שהופכת כרגע את אמריקה, לטוב ולרע, למקום היחיד בעולם.


"התבגרות מול המצלמה", היום ביס +, 20:35

אתר הסרט
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by