בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
האדמה מקולקלת, האוויר חמוץ עכשיו 
 
 
ערן שריר

ערן שריר לא הזיז את התחת מהכורסא גם למשמע הוברפוניק ות'יברי קורפוריישן, שניים מהצ'ילאואטרים המדוברים של החורף

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך העטיפה של ת'יברי
 מתוך העטיפה של ת'יברי   
הוברפוניק ות'יברי קורפוריישן, שני הרכבים שאין צורך ללקק להם את החלב מהשפתיים, נציגי האווירה עם נגיעות הדאב, מתחרים על האצבע המורה של העורכים המוזיקליים ב-fm88 ואולי גם על האוזן הבררנית שלכם.

Hooverphonic הבלגים, הזכורים לטוב מאלבום הבכורה שלהם "A new sterophonic sound spectacular", אחד מאלבומי הזיונים הטובים של 1996, מפציעים מחדש עם "Jackie Cane", ונראה שעם הזמן הצלילים מתקצרים והרגל יורדת קצת מדוושת הדאב והאפקטים - אם כי המלודיות נשארו בומבסטיות, מה שמזכיר לעיתים את הילד הטמבל משיעורי המוסיקה, שאהב במיוחד את המצילתיים.

Thievery corporation חוזרים עם "The richest man in babylon", אלבומם הרביעי (וסט די.ג'י. קיקס אחד מוצלח), וממשיכים בקו הדאבי והגרוב האיטי שמושחל מסביב ולתוך מוסיקת עולם.

ת'יברי דופקים סיבוב מסביב לגלובוס מבלי לבקר באירופה, והוברפוניק מתחילים בגרובי מיד-ביט ונמרחים לקראת חומרים המזכירים יותר את אלבומיהם הקודמים. בעוד שת'יברי מזמינים את השומע לחלוץ את נעליו, לצלילי מוסיקה לסוג הארועים בהם נוטים לדחות את רוב הצרכים עד שמישהו נותן את ההזדמנות להגיד "תביא לי גם, אם כבר קמת", הרי שהוברפוניק מצליחים להביא אותנו עד כדי המשכת תנועות מסוימות לפי הקצב, אם התנופה כבר שם. יש אלבומים שאמורים להכניס אותנו לאווירה. במקרה של שני אלה הייתי הולך על בטוח, ושולף אותם כשהאווירה כבר שם, כי יש סיכון סביר שהמוסיקה לבדה לא תביא אתכם לשם.
 
אז מכיוון שלא שקעתי במוסיקה באף אחד משני האלבומים, הצלחתי לנצל את הזמן כדי לבדוק גם את המראה ולא רק את הצליל. נתחיל מבחוץ: העטיפה של "Jackie cane" משחקת על רטרו פיפטיז; הכל סטנדרטי. "The richest man in babylon" מגיע בעטיפה מינימליסטית משהו: מטרה על רקע ירוק ובפנים חוברת מהודרת ועבה מהעצים המובחרים של יערות הגשם, עליהם מודפסים צילומים מרחבי העולם המפגינים את המודעות החברתית הגבוהה של הצמד (אך כנראה לא את המודעות הסביבתית).

שני ההרכבים מצרפים את מילות השירים שלהם, וכצפוי, אף אחד מהם הוא לא מאיר אריאל: אינפנטיליה רומנטית על זוגיות אצל הבלגים ומודעות חברתית, רומנטיקה ורסטות במספר שפות אצל הגנבים. וכשהכל נגמר, עם מה נשארתי?

שיר 5, "The world is mine", הוא אפ-ביט אופטימי ואולי השיר הכי לא אופייני להוברפוניק (אבל אולי כיוון שכדאי להם לאמץ), דווקא יצא חביב, כמו גם "Shampoo" היותר אופייני, אבל הפעם עם גרוב היפ-הופי. מבחינתי שיישארו בקו הרגיל שלהם, כל עוד יוצא להם טוב כמו בקטע הזה.

"The richest man in babylon" בוער לאט, ואף שיר לא מצליח לייצר מספיק חום ואור בשביל שייזכר גם כשהדיסק נגמר. שוב, בסך הכל אלבום נחמד שכדאי לשים כשרוצים להבטיח שהמוסיקה לא תהיה עיקר הארוע. דומה יותר ל"Mirror conspiracy" הסטנדרטי, ועלול להוות אכזבה למי שציפה למשהו כמו הדי.ג'י. קיקס הקיצבי והחמוד של הצמד.

והתובנה: לחובבי הז'אנר שאוהבים להתעדכן מעת לעת.


Thievery Corporation: The richest man in babylon, (אם.סי.איי/ESL)
Hooverphonic: Jackie cane, (אן.אם.סי/Sony)

קטעים להאזנה מתוך האלבום של ת'יברי
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by