בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סאבווי 

סאבווי

 
 
גליה דן-לי, ניו יורק

יום האם בסימן אמהות כוסיות שמסרבות לוותר על מיניותן. תרבות בניו יורק

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בגיל 43, דמי מור מצליחה להחזיק את התחת שלה בדיוק באותו מקום שבו הוא היה לפני 20 שנה, ולשמר נישואין די יציבים עם דוגמן קווין קליין בדימוס שצעיר ממנה ב-16 שנה. אז למה יש נשים שלא מפרגנות לה? אולי בגלל שהיא מייצגת תופעה רחבה יותר בחברה האמריקאית, ה-
MILF השנוייה במחלוקת. ועוד השבוע: על ארטיסטית שיוצאת לרחוב מג’וייפת לגמרי בשם האמנות, ועל עוד מלחין קלאסי שנכנס לרשימת האנטישמים לכאורה (כאילו שאין לנו כבר מספיק כאלה).
 

יאמי מאמי תוצרת יו.אס.איי.

אחלה מילפית. מארי לואיז פרקר (צילום: יח"צ)
 אחלה מילפית. מארי לואיז פרקר (צילום: יח"צ)   
ביום האם האמריקאי שיתקיים בשבוע הבא, יסתובבו אמהות ניו-יורקיות רבות הנתפסות על ידי עצמן או על ידי הסביבה כשמורות היטב, בטי שירט וכובעי בייסבול שעליהם מתנוססת הכתובת הפרובוקטיבית MILF-MOM I’D LIKE to FUCK, או בגרסה הבריטית המרוככת יותר - YUMMY MOMMY.

קונספט המילפיות הופיע כבר ב-1995 במגזין הפלייבוי במהדורה המיוחדת של "אמהות כוסיות". הקונספט התחזק עם יציאת סרט הקאלט "אמריקן פאי" בשנת '99 ( עם האמא של סטייפלר שהנציחה פנטזיה כשעזרה לחבר אסיר התודה של בנה להפרד מהבתולים), ואומץ בחום על ידי נשים רבות שהחליטו לשתף פעולה עם הפנטזיה הטינאייג’רית, ולהלחם באמהות המדכאת הכופה את תום עידן המיניות, הסקיני- ג’ינס והמחוכים, ומבשרת על עידן הטרנינגים, התסרוקות הזוועתיות והתנוחות המיסיונריות.

תעשיית ה-MILF זה לא רק טי שירטס, ספלים וכובעים, אלא גם מוצרי תוכן: ספרים כמו "המדריך לאמא הכוסית", "אמא שובבה" ו"אנתולגיית המילפ"; תוכניות דרמה כמו "עקרות בית נואשות", תוכניות ריאלטי בסגנון "עקרות בית אמיתיות ממחוז אורנג’", והשעשועון הבא עלינו שלא לטובה "האמא הכוסית ביותר באמריקה"; ויש כמובן גם את ז’אנר סרטי הפורנו, עם כוכבות דינוזאריות (במושגים של התעשייה) בנות 29-35, שעושות את זה עם הנער שבא לנקות להן את הבריכה, או זה שמביא להן ת’פיצה.

תופעת ה"אמא כאובייקט מיני" היא מזמן לא טאבו פטישי של כמה סוטי מין עם פנטזיות אדיפיליות וחסכי ילדות - היא כבר נטועה עמוק במיינסטרים של התרבות האמריקאית, וחוקרי התופעה שואלים: "למה דווקא עכשיו?!"

דווקא עכשיו כי האמהות החדשות גילו שעם קצת פילטיס, יוגה, וניפ-טאק דיסקרטי, אפשר להחזיר את הגלגל אחורה (לפעמים באופן מטריד משהו); כי קשה לוותר בקלות על כוסיות שנבנתה ביזע ודמעות לטובת נזלת ותחליפי חלב; ובעיקר בגלל שההורים של היום מנסים להיות איניים, קוליים ורלוונטים (או בקיצור HIPSTERS). ואין משהו פחות מגניב מאמא קציצה עם עודף משקל. ויש גם את ה "וויאגרה פאקטור", עם עשרות הפרסומות שלוחצות על גברים בני 60 לעשות סקס כמו כוכבי פורנו, והופכות את הסקס הגברי לתחרותי ומאיים. אז איפה אפשר לנוח מכל הלחץ הזה אם לא בין זרועותיה של אשה בשלה ומנוסה, שמורידה מהמין החזק את חובת ההוכחה?!

כאן נכנסת לתמונה המילפית- האמא משיעור סטרפטיז (עוד טרנד מדאיג של נשים מזדקנות); האמא הסקסית של ג’סיקה מכיתה ה’1; או פקידת הבנק עם שלושה ילדים, שלבושה כמו אשת מאפיה מניו-ג’רזי עם מחשופי ענק ושיער גדול ודרמטי, ושעל פניה המזמינות יש קריצה תמידית. אבל האם המילפית הזאת היא סתם טיזרית או על באמת? טובה או רעה?

על פי דעת הקהל הרווחת יש את ה"מילפית הטובה", הבלתי מזיקה, הכיפית, עם הגוף שאף פעם לא יוצא לגמלאות, שהיא טובת מזג ופלרטטנית, ונושאת את הסקס אפיל שלה בנון-שלאנט. היא לא מזיקה לסביבתה, ולא הולכת לשבור שום קודים מוסריים - אבל מה זאת אשמתה באמת שהחבר של הבת שלה מפנטז עליה בלילה?

מהצד השני, יש את המילפית ה"רעה"- הציידת הפרועה שטורפת גברים על אף שאחרה את זמנה -מעין ברוק לוגן עם מיניות חסרת מעצורים מה"יפים והאמיצים" או אביטל דיקר, המסוממת-מסומסמת במצב טוב. המילפית הרעה תשכב ברגע של חולשה עם הגרוש של הבת שלה, ולא תהסס לעשות לחבר של הבן שלה עיניים כדי לקבל זריקת עידוד לאגו המזדקן.
 
מילפית בהתהוות (מתוך lemonzoo.com)
 מילפית בהתהוות (מתוך lemonzoo.com)   
באחת מפרובוקציות שלב המרד של בריטני (שכבר נמשך חצי חיים) היא לבשה גופייה ועלייה הכתובת MILF IN TRINING ועוררה את הדיון הציבורי בשאלה האם המילפית יכולה להיות אמא טובה או לא. הקונצנזוס, למורת רוחם של מילפיות בהתהוות כמו מירי בוהדנה, הייתה שלא. אבל אז הגיעה דמי מור, עם תמונות המשפחה הזורחת והמאושרת שלה, והוכיחה שאפשר גם אחרת- גם להחזיק בבית את הגבר הנחשק בעולם בתפקיד ה-MANNY - MAN & NANNY, גם לגדל איתו שלוש בנות שלמראית עין נראות די נורמליות (אבל לך תדע), וגם להישאר הביצ’ית מספר אחת של אשטון קושנר. דמי מור הבינה שכל קונספט המילפית הולך קאפוט אם אין בו קורטוב של אימהות למופת. גם מדונה הפנימה את המסר ושיפצה את מודל המילפית שלה עם ילד אפריקאי מאומץ וכתיבת ספרי ילדים.

בבית המשפט של דעת הקהל, מילפית שלא יודעת גם לרבוץ במכון השיזוף וגם למלא את תפקיד האמא, היא סתם ארנבת פתטית מזדקנת, שמנסה להתחפש לשפנפנה. לקטגוריה הזו בדיוק נופלת דינה לוהן - לכל הדעות "מילפית רעה", שבגיל 44 נתפסה בעדשת הפפראצי כשהיא לבושה במחוך של לינדזי, לוגמת שמפנייה בלימו - ולא מתביישת להודות שהיא בדרך לעשות קצת קלאבינג עם הילדה.

ויש גם את מי שזכתה בתואר ה"מילפית האולטימטיבית" - מארי לואיס פרקר, שבנאום הפרידה שנשאה בטקס הגולדן גלובס לפני שלוש שנים הודתה לבן שזה עתה נולד ש"גרם לציצי שלי להראות נפלא בשמלה הזו" (הבעל נטש אותה מספר שבועות לפני כן והפך אותה למילפית שהיא גם מושא פנטזיה לגיטימי וחוקי). בעונה השנייה של הסדרה "הדשא של השכן", שבה משחקת לואיס-פרקר אם אלמנה מהפרברים שסוחרת במריחואנה כדי לתמוך בשני ילדיה, היא מוצגת בפני סנופ דוג (בתפקיד עצמו) כמילפית, והראפר משיב ב"אני הייתי עושה אותך ברצון", לקול ציחקוקי תלמידת התיכון שלה.

אבל, כצפוי, יש גם מי שקונספט האמא כאובייקט מיני לא ממש משעשע אותן. בתודעה הפמיניסטית, המילפיות היא רעיון פרוורטי, זרוע הרס עצמי וחזירות שוביניסטית-נשית (יש דבר כזה!). בעיני אלה, מי שמפחדת מאובדן הנעורים עד כדי כך שהיא רואה את הפיכתה לאובייקט מיני בגיל ארבעים כמחמאה, היא די פאתט.

כל השאר, מאמצות בחום את המילפיות (בעיקר אם מימדי הגוף מתירים זאת), ומנסות לפעול לפי כלליה - לסחוב את ההריון בחן (כי היום אפילו לאשה בהריון אסור להיות שמנה); להיכנס במהירות למרוץ הפרידה מהבייבי-פאט, במצוות המגזינים לנשים שמורים על משטר יוגה-פילטיס-קיגל; ולהציל בחרוף נפש את מעט הליבידו שנותר מתוך ערימת החיתולים והלילות ללא שינה.

ויש גם את אלה שלקחו את ה-MILF צעד אחד קדימה, החליטו שה-I הוא כבר פאסה, ועכשיו אפשר למצוא אותן בגני המשחקים, מסתובבות בגאון וברהב בחולצות ה-MLF, שמבשרות לסביבה שגם אם עכשיו הן כבר אמהות, הן עדיין אוהבות להזדיין.
 
 

בידוד חברתי בכפייה אקספרסיוניסטית

מבודד בכפייה (צילום: creativetime.org)
 מבודד בכפייה (צילום: creativetime.org)   
נסיעה בסאבווי יכולה להיות חוויה הזויה. בין ההומלסים המחניקים, לפסיכופטים התורנים, למטורפי הדת שמחליטים למכור את מרכולתם הרוחנית דווקא על קו R אדום, אין רגע דל.

מי שנוסע על התחתית בניו-יורק בימים אלה, יכול לפגוש באטרקציה נוספת: מאות אנשים הצובאים על הרכבת כשעל מצחם בכתב ראי הכתובת המאיימת: EVERYTHING WILL BE TAKEN AWAY, או בעברית - "הכל יילקח". האנשים האלה אינם בני כת סודית, או מקועקעיים פנאטים, אלא חלק מפרוייקט אמנות של הארטיסטית-פילוסופית, אדריאן פייפר, שמנסה להעביר מסרים חברתיים דרך האמנות הקונספטואלית שהיא יוצרת. משתתפי הפרויקט נשלחים הביתה לשבועיים כשעל מצחם כתובת החינה הפרובוקטיבית, ומונחים לבדוק את ההשתקפות שלהם במראה לפחות שלוש פעמים ביום, ולכתוב את כל המחשבות שהיא מעלה בלבם.

למי שיושב בכלא, כתובת "הכל יילקח" מעוררת את המחשבה "מה בסך הכל כבר יש לי להפסיד"; אצל דונלד טראמפ היא בטח הייתה מעוררת חרדות שקשורות במניות ונד"לן, ואצל אהוד אולמרט, המסתמן כסנג’אייה של הפוליטיקה הישראלית, "הכל יילקח" היא כבר נבואת אמת.

פייפר האמנית אלופה במשיכת תשומת לב באמצעים ביזאריים. לפני מספר שנים, במסגרת פרוייקט שקראה לו "קטליזטור", היא יצאה בעצמה אל הרחוב כשהיא לבושה בבגד דוחה, ספוג בחומץ, ביצים, חלב ושמן, והצליחה לייצר אמירה מגובשת על אנומליות ובידוד חברתי; זינופוביה (פחד מזרים) וגזענות.
 

אנטישמיות בדו-רה-מי

 
חובבי המוסיקה הקלאסית יתקשו מעתה להתענג על ה"משיח" של הנדל, מבלי לחוש בצביטה קלה של אשמה. מאמר נוקב בניו-יורק טיימס של הפרופסור למוסיקה מייקל מריסן, מאשים כי היצירה, עם מוטיב ה"הללויה" שבתוכה המלווה בתופים וחצוצרות מבשרי ניצחון, היא לא יותר מחגיגה של שמחה לאיד לגורלם המר של היהודים שחרב עליהם בית המקדש.

מריסון טוען כי היצירה "תורמת למסר התאולוגי הבעייתי" של התקופה, והכניס בכך את הנדל לרשימה השחורה והמתארכת של יוצרים ארופאים קלאסיים מן המאה ה-18 החשודים בחטא האנטישמיות והגזענות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by