בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דיוקן מאוהב של אמן מעורב 
 
 
אדי סוכר

הופעתו הקסומה של קייטנו ולוזו ב"דבֵּר אליה" של אלמודובר מחזירה את אדי סוכר לסאו-פאולו, בה שמע לראשונה את הזמר שטשטש את גבולות הזהות המינית וחולל מהפכה מוסיקלית בארץ הטרופית היפה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
תמיד שנאתי לשחק כדורגל, אבל התביישתי להודות בזה בפני החברים שלי. רק המחשבה שצריך לרוץ אחרי כדור במשך תשעים דקות עוררה בי חלחלה. אחת מהסיטואציות היותר קשות של ימי הילדות וההתבגרות שלי בסאו-פאולו, ברזיל, היתה ההתחמקות המתמדת ממשחק כדורגל עם החברים. מי שהצילה אותי לא פעם ולא פעמיים היתה בת דודה ששמה רנאטה. באותה עת, 1978, התגוררנו באותו בניין: היא היתה בת שש-עשרה, ואני עוד לא בן שמונה. לרנאטה היתה חברה היפית, יפה ומצחיקה מאוד, ששמה היה רוזאנה. בבית של רוזאנה, כל יום אחר הצהריים, תמיד היו חברים. שלא כמו ההורים שלי, רנאטה היתה רגישה מספיק כדי להבין שלא נולדתי לשחק כדורגל. היא הזמינה אותי תמיד ללכת איתה לבית של רוזאנה, אבל הציבה תנאים: שלא אספר להורים שלה שהיא מעשנת ושלא אגלה להם יש לה חבר גוי.

בבית של רוזאנה היו כל האורחים האחרים מתבגרים. הם לא התייחסו אלי במיוחד. מבחינתי, כל מה שהתרחש באותם אירועים היפיים היה מרתק. הייתי צופה בהם בשקט, וזה הספיק לי. בעיני הילד שלי הם נראו לי כחבורה שלא שמעה על המלה אסור. אהבתי להתבונן בבגדים הצבעוניים שלהם ובשערותיהם הארוכות. ריחות הקטורת והמריחואנה, הפוסטרים הענקיים של זמרי הטרופיקליה שכיסו את קירות החדר של רוזאנה ותמונות כוכבי הקולנוע והפוליטיקאים הקומוניסטים הפעימו אותי. הכל היה עבורי חדש, חזק ובלתי צפוי.

בבית של רוזאנה שמעתי לראשונה את קייטנו ולוזו. אחד השירים שלו, שהושמעו שם שוב ושוב, היה "נער מריו", שיר הנושא של אופרת סבון מקומית, שגיבוריה היו כמה נערי חוף מריו-דה-ז'נירו:

הנער מרִיו, חומו מעביר בי צמרמורת
דרקון על זרועו, שורטס קרוע
גופו הפתוח לרוח
כשלבו מתחיל לבעוט בו, אוהב לצפות בו

בחור עצלתיים, שאון העיר על המים
אני שר כדי שלא תדע צער.
שהוואי פה תצוץ, אם חלמת עליה
עם גלי הים ששוטפים את חופיה
כי כשאתה מולי אני חושק בתשוקותיך
הנער מרִיו, חוּמךָ מעביר בי צמרמורת
קח את השיר הזה כמו נשיקה.

ספק אם עמדתי כבר אז על המשמעות הישירה והטבעית שיש למלים של השיר. אני חושב שהוקסמתי, קודם כל, מן הקול המלטף ומן המנגינה היפה. אבל זאת היתה ההתוודעות שלי אל קייטנו ולוזו. לא פלא שרציתי, כל כך רציתי, לנסוע לריו-דה-ז'נירו; שנים אחר כך הסתבר לי שהשיר מבוסס על דמותו של בחור צהוב שיער ובנוי לתלפיות בשם פטיט. אותו פטיט נהג לגלוש בימים בחוף של איפנמה (אחד מן הרבעים של ריו) ולבלות בלילות במועדוני הלילה שלה והיה מושא התשוקה של נשים ושל גברים כאחד. ולוזו כתב את השיר בקיץ 1978, אחרי פגישה על החוף עם פטיט, וזמן קצר לאחר שיצא השיר לרדיו התמלא החוף של איפנמה בנערים עם קעקוע של דרקון על הזרוע.
 

גם לזייפנים יש לב וחוש לאהבה

היה היה זמר, ז'ואו ז'ילברטו שמו, שחולל מהפכה במוזיקה הברזילאית. קייטנו ולוזו היה בן שבע-עשרה כששמע בפעם הראשונה, ב-1959, את "Desafinado" ("זייפן"), שיר שאת הלחן שלו, כמו של רבים משיריו האחרים של זי'לברטו, כתב אנטוניו קרלוס ז'ובים. שם השיר וגם תוכנו אינם אלא התייחסות אירונית למנגינה המפותלת והמורכבת כל כך, שמצריכה דיוק שירי מאין כמותו:

את אומרת לי תמיד, זייפן אתה / דעי שמלותייך מכאיבות נורא / רק בני מזל ספורים זוכים באוזן כמו שלך / לי יש רק מעט ממה שלך ניתן / אם את מתעקשת ושוב מגנה / את השירה שלי כאנטי מוסיקה / לא מוחה, אבל עונה - לא מתבייש / שזוהי בוסה נובה. זה הכי טבעי שיש.


המוסיקה של ז'ואו ז'ילברטו הכילה מרכיבים הכרחיים למהפכה שהולידו בזמנם היוצרים והמבצעים של הבוסה-נובה ואחר כך להתפתחות המוזיקלית של הטרופיקליה, שאותה חוללו קייטנו ולוזו, ז'ילברטו ז'יל, מריה בתניה (אחותו של קייטנו), גל קוסטה וכוכבת הרוק הראשונה של ברזיל, ריטה לי.

ב-1959 כבר היה ז'ואו ז'ילברטו זמר בעל מעמד בינלאומי, נערץ על רבים ושנוא על אחרים, שהאשימו אותו בזייפנות ובשירה נשית מדי. ואכן, זי'לברטו הוא, לטעמי, המחולל העיקרי של תהליך שסחף אחריו אחרים: הפיכתה של שירת הגברים הברזילאית ל"נשית". השירה שלו רכה, מלטפת ועדינה, כמעט הייתי אומר נטולת "גבריות" במובנה המקובל. התהליך הזה, רק הפוך, חזר על עצמו כעבור מספר שנים בשירתן של זמרות, כמו מריה בתניה בקולה העמוק או גל קוסטה ואליס רג'ינה, שהחלו לבטא עוצמה ואגרסיביות.
 

אסור לאֱסור

 
קייטנו ולוזו החל להופיע, להקליט ולהתפרסם בשנים שבהן התחוללו מהפכת הפרחים בארצות-הברית ובאירופה ומרד הסטודנטים בצרפת. אי אפשר, כמובן, לנתק את ההופעה שלו ושל זרם הטרופיקליזמו, שהנהיגו הוא וז'ילברטו ז'יל, מהתמונה הגלובלית, וישנם גם הרבה קווי דמיון בין מה שקרה ב"עולם הראשון" לבין מה שקרה בברזיל, אבל ישנה גם ייחודיות.

ההבדל העיקרי הוא שב-1964 השתלטה על ברזיל כת צבאית והנהיגה דיקטטורה שצמצמה את החירויות האזרחיות עד למינימום, הגבילה את חופש הביטוי, רדפה את מתנגדיה, עצרה, עינתה והגלתה אותם. היציאה נגד הממסד, אם כך, היתה צעד שהצריך אומץ לב של ממש, אבל עניין מדכא לא פחות היה האטימות והשמרנות של הציבור הצעיר, שלכאורה אמור היה לעמוד בקו החזית כנגד הדיקטטורה. אלא שברזיל של שנות השישים, גם תחת הדיקטטורה, היתה אחוזה בטירוף של תיעוש קפיטליסטי. הפערים האדירים בין עניים לעשירים הלכו והתרחבו, והדומיננטיות של ערי הדרום העשירות - סאו-פאולו וריו-דה-ז'נירו - היתה מוחלטת. השמרנות והקיפאון שררו באמנות הפלסטית, במוסיקה, בהלכי הרוח של הדור הצעיר ובעמדותיה של החברה האזרחית בכלל.

מייסדי הטרופיקליזמו הגיעו לדרום ברובם מבאהייה הענייה שבצפון. ולוזו ובתניה, כמו גם זי'ל, נולדו באזורים כפריים של באהייה. השירים שלהם היו תערובת ארטית ומתוחכמת של סגנונות: בוסה עם אפריקאי, ג'אז עם פסיכדליה. בסאו-פאולו חבר ולוזו ללהקה של שלושה: המוטנטים, לימים אגדת רוק מקומית, שהסולנית שלה, זרה ומוזרה, היתה ריטה לי ג'ונס, ושלא כמו קבוצות שוליים מוסיקליות אחרות, השירים שלהם לא עסקו בפוליטיקה לשמה.

הם לעגו לחברת הצריכה ("את חייבת לראות את הבריכה, את המרגרינה, את קרולינה, את הגזולינה" - "בייבי") וגיחכו על השמרנות המינית ("היא חושבת על חתונה, ואני אף פעם לא הייתי בבית ספר... אני שותה קוקה קולה, היא חושבת על חתונה" - "אלגרייה אלגרייה"). בשלב מסוים הגתה ריטה לי תוכנית, שלא יצאה לפועל משום מה, למהול את מי השתייה של סאו-פאולו בל.ס.ד.

כך, עד לרגע שבו הפכה המחאה המפורשת והישירה לבלתי נמנעת. הזירה המרכזית של ההתרחשות המוסיקלית באותם ימים היתה הפסטיבלים השנתיים. בפסטיבל של סוף 1968 שרו ולוזו והמוטנטים שיר בסגנון הטרופי-רוק - "אסור לאסור". ולוזו עלה לבמה בשיער ארוך ופרוע. הוא לבש שמלת פלסטיק ירוקה שחורה, ועליה גלימה אפריקאית. החזה שלו היה מכוסה בשרשראות עשויות מחוטי חשמל עם תקעים בקצותיהם, ולצווארו הוא ענד שרשרת שיני חיות. הוא נענע את האגן שלו קדימה ואחורה, אבל, כמו שיגדיר זאת מאוחר יותר, "לא בתנועות מכניות כמו של אלוויס פרסלי, אלא בכאלה הדומות יותר לתנועות החושניות והנינוחות של הרקדניות הבאהִיניות, לאלה של נגני הסמבה מן הכפרים ושל הגברים והנשים הקובנים".

הקהל, שהיה מורכב בעיקרו מסטודנטים, הגיב בדחייה אלימה, בקריאות בוז ובקללות, אבל דווקא חבר השופטים סבר שראוי להעלות את השיר לשלב הבא. ברגע ששבו המוטנטים ועלו לבמה, הפנה הקהל כולו את גבו אליהם לאות מחאה. מופתעים, הפנו חברי הלהקה את גבם אל הקהל וכך ביצעו את השיר, או לפחות החלו לבצע אותו, כי באמצע השיר החל ולוזו לשאוג דרשה מאולתרת, פסיכודלית משהו. הקהל, שהופתע, סובב את פניו אל הבמה. "זה הנוער שאמור לקחת את השלטון?", צרח ולוזו. "אם אתם בפוליטיקה כמו שאתם באסתטיקה, הארץ הזאת אבודה!". כוסות פלסטיק וקרשים שהושלכו אל הבמה הבריחו את המוטנטים דרך הדלת האחורית החוצה. המהומה היתה גדולה, כותרות העיתונים למחרת היו רעשניות, טנקים שעטו ברחובות, ובהוראת הממשלה - שחשדה בסגל של החוג לפילוסופיה של אוניברסיטת ריו באחריות לפרובוקציה - נעצרו רבים מן המרצים.
 
 

גולים בלונדון

זמן לא רב אחר כך, בדצמבר 1968, החליטו השלטונות שנערי הפרחים מבאהייה מסכנים את היציבות הפוליטית. ולוזו וזי'לברטו ז'יל נעצרו. ראשיהם גולחו, והם נכלאו למשך חודשיים בריו-דה-ז'נירו. אחרי חודשיים שוחררו בליווי המלצה חמה לעזוב את המדינה. הפעם הם צייתו, ועד 1972 גלו בלונדון. בגלות כתב ולוזו שירי געגועים שבוצעו על ידי אחרים, כמו גל קוסטה ורוברטו קרלוס:

ופעם על חול לבן שוב תדרוכנה שתי רגליךָ / ועוד תטבול שערותיך במים כחולים של ים / אלפי חלונות ייפתחו כדי לראות אותך מגיע / ואז, כשתחוש בבית, חיוך יתמזג בבכי // מתחת לתלתלי שיער ראשך / יש סיפור שלא סופר / על עולם רחוק מגעת / מתחת לתלתלי שיער ראשך / יש מחנק וצורך עז / שם להיות, ולוּ עוד פעם // ("תלתלים").

הסוף הטוב הוא, שב-1972 שבו ולוזו וז'יל לדרוך על החול הלבן של חופי באהייה. במידה רבה, השהות שלהם בגלות היטיבה עמם, כי מתנגדי משטר אחרים מצאו את עצמם בבתי סוהר ובבתי חולים לחולי נפש, ולא כולם התאוששו מן העינויים הפיסיים והנפשיים שעברו. רק ב-1984 פינתה הדיקטטורה את מקומה לדמוקרטיה.
 

קח את השיר הזה כמו נשיקה

ב-1997 פרסם ולוזו את ספרו "אמת טרופית", שבו שיתף את הקהל שלו במחשבותיו ובתחושותיו. בהומוסקסואליות, שתופסת מקום מרכזי בחייו, הוא דן בהרחבה גם בספר. הוא מספר כי למרות שעוד בהיותו מתבגר חש תשוקה לנשים, כבר אז ידע שגם גברים מהווים מושאי תשוקה ארוטית עבורו. הוא כותב שהמין היה מבחינתו תמיד הדבר הטבעי והמסתורי ביותר בעולם, וההומוסקסואליות נכחה תמיד בחייו ועדיין נוכחת בהם. בן תשע-עשרה חש ולוזו חש שהוא בשל להתמסר לראשונה כולו, גוף ונפש, לסיפור אהבה עם גבר. בגיל 23 נערך לולוזו מבחן האישיות רורשאך. הממצאים, בין היתר, הצביעו על כישרון מוסיקלי ועל "הומוסקסואליות לטנטית, זהות נשית ונטייה לאידיאליזציה של דמות האשה".

ולוזו, הנשוי לאשה, מסתייג מן ההגדרה "ביסקסואל". לטעמו, במושג הביסקסואליות משתמשים הומואים הנגועים במידה של הומופוביה, או כאלה שאינם אמיצים דיים וחוששים מתיוגם כהומואים. את היכולת שלו ליצור קשרים אינטימיים עם נשים ועם גברים הוא רואה כמצב תמידי של בחירה חופשית, שמחד גיסא מאפשר לו מין פתוח, עשיר ומפתיע, ומאידך גיסא מחייב אותו באחריות לכל בחירה ובחירה שהוא עושה. לטעמו, אלה המתקראים ביסקסואלים מנסים לחמוק מאחריות לבחירתם, אך בסופו של דבר הם נאלצים להצדיק את בחירותיהם ההטרוסקסואליות כמו את אלה ההומוסקסואליות; את עצמו הוא מגדיר, לפיכך, כהטרוסקסואל והומוסקסואל.

כיום, יותר משלושים וארבע שנים אחרי שפרץ לתודעה, ולוזו הוא אמן בעל מעמד-על בתרבות הברזילאית, יוצר ומבצע רב-תחומי, שאינו מהסס להביע את דעותיו. כמו בהרבה חברות אחרות, ניצבים בברזיל זה מול זה גם כיום כוחות ליברליים עם כוחות שמרניים. קייטנו ולוזו - סיסי, דיוניסוס, נער פרא עם מיניות בוטה ולא מוגדרת, שפרק כל עול, הוא עד היום הסדין האדום של השמרנות. בשנה הבאה הוא צפוי להגיע, שוב, למספר הופעות בישראל. אני אהיה שם.

____________________
תרגום השירים: אביעד אליה


האתר של קייטנו ולוזו
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by