בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
דלות החומר 

דלות החומר

 
 
ענן צוקרמן

האמן ענן צוקרמן מתאר את הבלתי ניתן לניסוח: החיבור שלו לרפי לביא

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יום רביעי שעבר, אנחנו עושים אסמסים, שמים צוהר לדשנותה של השפה, המחווה, ההתפלשות הגופנית, זמן הבטלה, עוברים לג'סטות מהירות וסימבוליקה פשוטה. דלות החומר. היא שולחת לי הודעה. כבר לילה: "סצינת האמנות בארץ עומדת לאבד את אחד האמנים החשובים שהיו לה ואתה מבלבל לי את המוח בשטויות שלך. לא אתה ולא אף אחד אחר תוכלו להיכנס לנעליו" מאת: נעמי גבעון_נייד. אני מתכווץ.

ראיתי אותה מוקדם יותר באותו יום בגלריה. היא היתה עצובה, כבר עמוק בתהליך הפרידה שלה. זה עולה בכל נושא ובכל אחד משלבי השיחה. היא כמו מבקשת לחנוך אותי אליו. היא רואה כמה אני שונה ממנו וכנראה לא מאמינה, כשאני אומר, בעמדי מול עבודה חדשה שלי, שהיא מחווה אליו.

למחרת בבוקר אני שולח לה פרחים, מבקש סליחה על חוסר הרגישות, מנסה להרים מעט את המורל. בערב אני מסיים פגישה עם הצוות. אני רוצה עכשיו גם סופת חול על הסט החדש והחלטנו לשכור סטודיו נוסף. הם הולכים ואני מחבר מספרים בטבלה. יש חריגה גדולה בתקציב ההפקה. חושב על המחירים שלי ועל כמות העותקים, מנסה לסגור את המינוס העתידי. כל היום רק מדברים איתי ואני אתם על ניו יורק, לונדון, כבוד מלכים וכסף ענק. גלריסטית אחת כבר הודתה בפני: "את מי מעניינת אמנות טובה או לא, העיקר שאפשר למכור אותה". דלות החומר.

פותח חדשות באינטרנט ורואה את הידיעה על מותו של לביא. שני אנשים יקרים לי ומאוד קרובים אליו ולאמנותו, לא בארץ עכשיו. שניהם חיברו אותי אליו בתדירות רבה בתקופה האחרונה. אני מנסה להתקשר לאחד מהם. הוא לא עונה. מסכן, אני חושב, בטח היה רוצה לבלות את הלילה בארץ, להפוך את הסלון עם העבודות של רפי, להתרגש, להשתולל, לבכות אולי. אני מסמס לנעמי השתתפות בצערה. "מתאים לי לכאוב עליו בפריס", היא עונה. "הוא היה אוהב את הרעיון. התרבות שלנו צריכה ניחומים, רק שלא נשאר לבד".
 
 
 
 
מעולם לא הייתי קשור בשום צורה לפולחן הזה סביב דמותו וסביב האוטוריטה שלו, שהיתה לעתים רק התבסמותם של אחרים בה כדי לתת תוקף לעצמם. בנערותי אהבתי ולא סבלתי לפרקים את האמנות שלו, ואז כשבגרתי התייצבתי מולה. אני אוהב ביותר את עבודותיו מסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. את אנרגיית המרד, את הקונקרטיות הפוליטית מצד אחד ואת השאיפה המטאפיזית מאידך.

מרגשים אותי המשטחים המקווקווים ומשטחי הצבע שבעיני הן שכבות של עור שעליהם מודבקים הפוסטרים של ערבי התרבות בפריפריה, לדוגמא. בכולן אני חש את כאב המקום, את אירופה שנזרקה אל תוך הדיונות המסוכסכות/מסוככות של המדבר המזרח תיכוני; את הזעם הלא כבוש ולא עצור, אל מול השקר הגדול של הממסד על כל פניו; את האבנים הנזרקות ללא הרף על ידו אל קירות הזכוכית הרעועים כל כך של ההגמוניה; את הרומנטיקה בגרוש, הזולה, הפתטית, אבל הראשונית כל כך ולכן האמיתית גם; את ההקשר החתרני באותן נקודות זמן בהן האמנות הזאת נוצרה.

לפני חודשיים. ארוחת ערב. על הקיר תלויות שתי תמונות של רפי לביא - האחת בפינת האוכל, עטיפה של בטהובן וערב תרבות בקיבוץ עי-גדי, והשניה בסלון, ורודה. זוג אורחים שאל לפשר הקשקוש הזה. התמוגגתי, רגע לפני תחילת הקרב.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by