בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הצילו את המציל 
 
 
אייל רוב

אייל רוב חושש לחייו של סנופ דוג, שדווקא כשמוציא בן-זונה של אלבום, מסדר לעצמו משאלת מוות

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בואו נגמור עם זה על ההתחלה, אוקיי? אלבומו החדש - השישי במספר - של סנופ דוג הוא הפצצה שהרבה אנשים מחכים לשמוע מאז אלבום הבכורה הקלאסי, "דוגיסטייל". למען האמת השתמשתי בדיוק באותו משפט פתיחה כשכתבתי על האלבום הקודם, "Tha Last Meal" במקום אחר, אבל "Paid Tha Cost To Be Da Boss" לא רואה אותו ממטר.

עם לייבל משלו, חברת בגדים, דגם של קאדילאק על שמו, תפקידים מגוונים בתעשיית הקולנוע הממוסדת ובזאת הכחלחלה ובעיקר עם אלבום מהודק כמו הצמות של אקזיביט, סנופ מגיע כמו הדוג פאדר החדש והאולטימטיבי של החוף המערבי ומראה לכולם למי למי יש יותר כבוד במשחק הזה.

בניגוד לחרושת השמועות שליוותה את יציאת האלבום הזה אשר נסובה על כך שמדובר בעוד אלבום שמורכב משאריות, ושיכוון בעיקרו את הספוט לאלבום הבא, "Paid", הוא מתגלה כיצירת הבלאקספלוטיישן הטובה ביותר שהוציא סנופ בקריירה ללא עזרתו של הפטרון לשעבר, ד"ר דרה.

יש כאן גנאגנסטרים שיודעים להיות קשוחים וחסרי רחמים ובאותה נשיפת כרוניק גם שרים שירי אהבה לאישה שלהם; סרסורים חסרי מצפון ותאבי ממון המתהדרים בתאריי כבוד על שטיחי ג'י-פ'אנק סמיכים; שירי מסיבות והלל לצמח החביב עליו, ומצד שני שיר קינה/גמילה מאותו צמח בדיוק; הפקות של מפיקים סטארים ומאידך מתן הזדמנות לכאלו חדשים שיעשו את מה שסנופ אוהב לשמוע כשהוא מתחיל לעוף; סאונדים חדשים בכפיפה אחת עם יציאות סבנטיזיות סקסיות מתחת; אך יותר מהכל - השיר האחרון יוצר תקדים מהפכני בתולדות ההיפ הופ, כשסנופ מביא בסוליקו בשיר דיס נגד האיש הכי מפחיד בתעשייה, שוג נייט מ"Death Row", חברת התקליטים הידועה לשמצה, ביתו הראשון של הסנופ.

נשמע עמוס מדי? תסמכו על הראפר עם הפלואו הכי חלקלק-נעים בתעשייה שיוכל להחליק לכם את זה באוזן ובגרון כמו שלוק קורביזייה משובח שלמרבית השמחה, רק משתבח עם השנים. כן הפסיק או לא הפסיק לעשן, האלבום כולו אפוף בניחוחות האופיינים לשירים של סנופ, שתורמים כמובן את תרומתם המכרעת לאלבום המעולה.
 

איש עסקים נהיה פתאום

סנופ רוצה להגיד כאן משהו, וניתן לתמצת את זה לכדי משפט שכל אחד בעולם מת להגיד מתישהו - "אני כבר לא ילד. אני הבוס של עצמי". קצת מצחיק להיזכר שלפני שלוש שנים סנופ הפך עצמו לבדיחה משומשת, משהו כמו גראס שלא עובד אבל עם אותו ריח מוכר, וגרם לרבים למהר להספיד את אחת התגליות הכשרונית ביותר שדרה הביא לעולם. אותם אנשים הם הראשונים היום לקרב מצית בידיים רועדות לבלאנט של המלך עם מבט מתרפס בעיניים.

כי בלי לשים לב, סנופ, שסטלנותו מעולם לא הוטלה בספק, מתגלה פתאום כאיש עסקים א-לה ג'יי זי, עם לייבל שחברות תקליטים נלחמות עליו במכרזים מדי שנה על זכויות הפצה, חברת בגדים שמלבישה את אלו שיש להם כסף ברחוב, סרט כחול מהפכני (אחד הצעדים המבריקים בהיפ הופ) וארסנל של אמנים שמתים כבר לשרוף את הרדיו ואת הרחבות עם האלבומים המתוכננים שלהם לשנה הבאה, ואה כן, עם אלבום חדש שרובו מורכב משירים שהמילה פצייץ אפילו לא מתחילה להתקרב אליהם.

החל באינטרו סטייל הסנדק וכלה בשיר האחרון האמור, ניכר בסנופ כי הוא הקשיב יותר מפעם אחת ל"דוגיסטייל", ופשוט לקח את הדברים המעולים שעשה ב-1994 אל השלב הבא. כבר ברור כי הוא כבר לא אותו בן 18 עצבני ומצועף עיניים, עם פלואו במהירות של 200 קמ"ש שמצליח להישמע נינו. "Paid Tha Cost" מציג את אותו הילד בגרסת גבר בן 32, עשיר כקורח שעושה מה שבזין שלו ועדיין אוהב, פחות או יותר, את אותם הדברים - רק שכיום יש לו עוד כמה עיניינים חשובים לטפל בהם מלבד ביצ'ס והו'ז. כסף בעיקר. המון כסף. ובהיפ הופ, כמו כל דבר אחר בשיטה האמריקנית, מתרגם עצמו הכסף אוטומטית לריספקט.
 

משאלת מוות

סנופ רוצה את הריספקט שלכם. ועם עשרים שירים שמתוכם רק שניים חלשים, רשימת אורחים מהשמנא והסלתא של התעשייה וכמובן, מוסיקאי אחד גדול שמחזיר עטרה ליושנה בפלואוים שלו, לכם אין ברירה אלא להתחיל לזוז לחנויות התקליטים.

שמות? זה מתחיל, איך לא, בנפטונז (כל המלעיזים, שימו לב ל"Beautiful" המדהים שהם עשו כאן), ג'יי זי שנשמע פתאום קטן לעומת הדון, נייט דוג המלך שמצליח עדיין לחדש בפזמוני מיליון הדולר שלו (ב"Lollipop" הוא מביא את אחד ה"הוקים" הטובים שלו מעולם), קוקיין, מר.קיין בשמו החדש, ממשיך מסורת הפרלמנט-פ'אנקדלי'ק הטוב ביותר שיש כרגע, רדמן, סטלן לא קטן כשלעצמו, שמרגיש כמו בבית בשיר "From Long Beach 2 Brick City" - להיט המסיבות הגדול של האלבום יחד עם וורן ג'י ונייט דוג, חידוש חביב ל"Paid In Full", הקלאסיקה של אריק בי וראקים, ואפילו לודקריס מכניס קצת ליכלוך דרומי בפלואו משובח לחגיגות ההדוניזם המפורסמות של הווסט-קוסט.

אך כאמור כל השירים האלו, על הסקיטים המצחיקים (שמתקשרים חופשי עם דמויות עבר מ"דוגיסטייל" - די ג'יי איזי-דיק המלחשש, ליידי אוף רייג' ו"הדרמטיקס") רק משמשים כמכונני מתח לקראת הפצצה שהיא אם כל הסיבות לאלבום הזה - הדיס על שוג נייט. "אתה רוצה לדעת מה אני אעשה? תחשוב מה אתה היית עושה, זה מה שאני אעשה לך. אין לי שנאה בלב אבל אני לא אקזיביט שתוכל להסתלבט על הכלבה שלי...שוג נייט הוא ביץ' ואני מוכן לשים על זה את החיים שלי" - זה רק ההיי-לייטס של שיר הדיס הזה.

האמת, אותי הוא קצת מלחיץ, כי נייט, בניגוד לחרחרני קרב שרק עושים רעש בכדי למכור יותר תקליטים, היה שם כשירו בטופאק וביגי; שיטות העבודה שלו ידועות לשימצה והאקדח שבידו מעולם לא התאפיין בריסון. יתרה מזאת, נייט מגלם בגופו העצום את כל מה שמגעיל, אלים וקטלני במלחמות האיסט-ווסט של הניינטיז וכבר הרבה זמן הוא מחפש את סנופ בפינות האפלות של לוס אנג'לס. תוסיפו על זה את העובדה שאף אחד לא פתח עליו את הפה מעולם ויש לכם כאן Death Wish שאפילו צ'ארלס ברונסון היה מחוויר לעומתה מפחד.

ועכשיו, לא תתנו לסנופ את הכבוד? זה עלול להיות הכבוד הכי פ'אנקי-מסטולי-פימפי-מערסל שנתתם מעולם לאיש שעשה את מה שצריך בכדי להיקרא בוס. מלך!


______________________________________________________
Snoop Dogg: Paid Tha Cost to Be Da Boss, (אן.אם.סי/Priority)

האתר של סנופ
קטעים להאזנה מכל השירים באלבום
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by