בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
רק על עצמו לספר ידע 

רק על עצמו לספר ידע

 
 
לילך וולך

העיסוק הנרקסיסיסטי של הסופר ב"חרוזי החיים והמוות" מאת עוז, דוחה אמפתיה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
"איזה תפקיד ממלאים, אם בכלל, סיפוריך? למי הם מביאים תועלת? מי צריך, אם תסלח לי על השאלה, את הפנטזיות שלך, המרופטות, על כל מיני ענייני מיטה יגעים עם מלצריות מתוסכלות, על קרייניות רווקות שחיות עם החתול שלהן, על סגניות מלכת-המים של אילת מלפני עשרים שנה? אולי אתה בכל זאת תואיל בבקשה להסביר לנו, בקצרה, במילים שלך, מה בעצם מנסה המחבר להגיד כאן בטקסט הזה? בושה וחרפה ממלאות אותו, על שהוא מביט בכולם מרחוק, מן הצד, כאילו כולם קיימים רק כדי שישתמש בהם בסיפוריו." ("חרוזי החיים והמוות", עמ' 80).

כאשר גדולי סופרינו מוציאים ספר חדש, מדובר באירוע תרבותי שלעיתים עולה בהשפעתו ובטיבו על הספר עצמו. התוצר החדש נקלט כחרוז האחרון בשרשרת ארוכה ומכובדת של שנות יצירה, מצטרף ומושווה באופן כמעט בלתי מודע אל ההיסטוריה הרלבנטית יותר ופחות של כלל היצירה של הסופר, ולא עומד איתן בפני עצמו, כמו תופעה יחידאית שאין לה השוואה. יחס זה הוא ממלכד וחומל בו זמנית. אם לא היה טוב הספר, יאמרו – אין דבר, יש לו עדיין במה להתפאר. אם טוב היה, יאמרו – הנה! הרי תמיד היה מין מצויין שכזה. שוב הוכיח.

כשעמוס עוז, מוציא ספר חדש, ולא סתם ספר, אלא ספר על סופר מצליח ששואל עצמו שאלות לגבי טיב עבודתו כסופר, אין לנו ברירה אלא להתייחס אליו בשתי צורות – כנותן מידע על אופן תפיסתו את הכתיבה ואת מעשה היצירה, וגם כספר שעומד בדד בסוגו, כמו כתיבת אוטוביוגרפיה שתמיד תהיה שונה מספרים אחרים.

"חרוזי החיים והמוות" הוא סוג של חשבון נפש קצר (קצר בטיבו, וגם קצר עמודים), שעורך סופר. מסגרת הנובלה היא אירוע התרבות שאליו מגיע אותו סופר מצליח כדי לשוחח על ספרו. בשעה שהוא ממתין לתורו לדבר, הוא מביט בקהל הצופים ובמשתתפים הנוטלים חלק, ותופר לו מהם דמויות. מכאן ואילך הוא מפגיש (כן או לא), את עצמו עם הדמויות שיצר מהם – הקריינית האומנותית המבוהלת והרווקה; המשורר הצעיר הלא מאושר בחייו, אשר מעריץ בסתר את הסופר וכן הלאה. דמיון מעורבב במציאות, פנטזיות מקבילות וסותרות קורמות עור וגידים, והמכנה המשותף היחידי לכולם – נוכחותו של הסופר.

סופרים ידועים בהיותם שודדי משפטים טובים, גנבי קולות מעניינים, חומדי מחוות פנים וכן הלאה. את אלו הם כובשים בתמיסות מלח ספרותיות ומשתמשים בהם לצרכיהם, מדביקים פה ושם, כמעשה דוקטור פרנקנשטיין. בכך אין כל ייחוד או אפילו עמדה מוסרית מפוקפקת. עם זאת, קשה שלא להתרשם מן העובדה שדמיונו של הסופר שיצר עוז, מטייל למקומות מסויימים מאוד – כאלו שמהווים מיכל לפנטזיות שלו עצמו - הילדותיות, הנרקיסיסטיות.

עיקרון "האדם כתכלית", אשר טבע עמנואל קאנט, הוא זה אשר קורא לבני האדם להתייחס לבריות סביבו כאל בעלי תכלית עצמאית, ולא כאל כלי. העקרון הבסיסי הזה שמונע מאתנו "לחפצן" את הסובבים אותנו, הוא זה אשר מכשיל את "חרוזי החיים והמוות". יש דבר מה מייגע בחיפוש השיקוף המתמיד של הסופר. בצורך שלו להיות נאהב, מוערץ, מוערך בכל זמן, על ידי כולם. בראייה של הסופר את העולם, יש מימד נצלני וכיבושי, וזהו הדבר אשר ממוסס כל חמלה אפשרית אליו, שאולי גם הוא אינו מאושר בחייו, אולי בודד. אבל בסופו של יום - לא יכול להיות לנו מספיק אכפת מכאבו של הסופר. הרי גם הוא, כמסופר, לא רואה אותנו בכאבנו האמיתי, אלא רק בזה המדומיין שהוא כותב.

חרוזי החיים והמוות / עמוס עוז כתר 2007, 102 עמ', 79 ש"ח
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by