בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
באני, ראיתי, ניצחתי 
 
 באני (צילום: איתן טל)   
 
לילה קרי

ליידי באני היתה פעם ילד קטן, שנהג ללבוש בגדי כלה ולהכין צלליות עיניים מצבעי מאכל. היום היא מלכת דראג עולמית עם דעות מוצקות על כל דבר. לילה קרי שלפה ציפורניים ויצאה לפגוש אותה לשיחה מלכותית

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אני, מיס לילה קרי, קיבלתי צו שמונה. זה קרה כשאחרי ניסיונות אינספור הצליח שירזי סוף סוף במקום בו הרבה אחרים כשלו, והביא לארצנו הקטנטנה את האחת והיחידה, אם-כל-הדראג, לא אחרת מאשר Lady Bunny. המטרה: מופע קברט מיוחד במסיבת הפתיחה של שבוע המודעות לאיידס במסגרת ליין המסיבות FFF ב-TLV ובשיתוף ב.ל.ה דואגת.

ליידי באני נחשבת בארה"ב לסופרסטאר. עם המראה יוצא הדופן שלה, הפאה הבלונדינית האגדית, הריסים המלאכותיים והתלבושות המרהיבות, היא שולטת מזה שנים בעולם הדראג במנהטן. היא מוערכת גם כסטנדאפיסטית מחוננת, אבל עיקר פרסומה בא על שום ייסודו וארגונו של הוויגסטוק - פסטיבל הדראג השנתי, שרץ בהצלחה רבה עד השנה האחרונה במשך 18 שנים, ושתרם רבות להגברת המודעות למחלת האיידס בקהילת הגייז בארה"ב. ב-1995 היא כיכבה בסרט הדוקומנטרי "וויגסטוק" שהביא לה תהילה עולמית. הסרט הוקרן גם בארץ והיווה השראה לקיומו של הוויגסטוק הישראלי.

המשימה שקיבלתי על עצמי: בתוך 48 שעות, להיפגש עם האורחת, להופיע איתה ולראיין אותה. עכשיו, תארו לכם שתי גרציות-פרימדונות, יושבות בלובי של מלון מפואר בשתיים לפנות בוקר ומנסות להפעיל טייפ מנהלות. אחרי שלוש קלטות הרוסות, שבע ציפורניים שבורות (שתיים שלי וחמש שלה) וכשנדמה לנו שהמכשיר קיבל חיים משל עצמו, לוחשת לי גברת ארנבת: "אולי אם נדבר בשקט בשקט בשקט, המכשיר הארור הזה לא יפגע בנו יותר". אני ממהרת להסכים, ומתחרטת על כך יומיים מאוחר יותר, שעה שאני מתאמצת לפענח את ההקלטה ולהבין מה בעצם לחשנו באותו לילה. אני לא רגילה לראיין אחרים. בד"כ אני היא זו שמראיינים אותה.

"אהה. אני מבינה. את הולכת להפוך את כל הראיון ולכתוב רק על עצמך!"
- בדיוק.
"או! אני כבר רואה את זה! תהיה שם תמונה גדולה שלך עם תמונה קטנה שלי!"
- בערך. אני עוד לא סגורה על התמונה הקטנה שלך.
"את מוכנה להתחיל לשאול או שאני הולכת?"
 

היו לילות

עוד באני (איתן טל)
 עוד באני (איתן טל)   
- את מוצאת הבדלים בין הדראג שלפני עשרים שנה לדראג של היום?

"בוודאי. קודם כל בתכנים. אני חושבת שבזמן שאני גדלתי הזמרות שדראג קווינז חיקו היו דיוות אמיתיות כמו דיאנה רוס, בט מידלר, ברברה סטרייסנד, לייזה מינלי, שאקה קאן. אני מצטערת לומר, אבל לזמרות של היום יש אולי הלוק, אבל אין להן האיכויות של דיווה. בריטני ספירס היא מוצר מסחרי ולא זמרת, ואת כריסטינה אגילרה אני ממש שונאת: נכון, יש לה קול, אבל היא לא מסוגלת לשיר שני תווים רצופים של מלודיה פשוטה בלי לעוות אותה לחלוטין. חוץ מזה יש לה אישיות מזעזעת שכולם שונאים - היא ביץ' אמיתית. לכן היום הרבה דראג קווינז בניו יורק בוחרות לשיר לייב, או שהן מבצעות שירים מקוריים כמוני ופחות ופחות ליפסינק (תזמורת בצורת; ל.ק.). כשניתחתי את התופעה הזאת, הגעתי למסקנה שכדי שליפסינקינג אכן יהיה מבדר, צריך קודם כל שהשיר המבוצע יהיה עשוי בידי זמרת שיודעת מה זה בידור. כי כשאת עושה ליפסינק, השיר הרי ממילא קיים, ואם את לא תערכי אותו מחדש באולפן או תעשי אינטרפרטציה לשיר, לדוגמה תציגי את וויטני יוסטון שרה תוך כדי לקיחת שורות של קוקאין - הנאמבר פשוט לא יעבוד! לכן זמרות כמו ג'ניפר הולידיי ופטי לה בל - שהיא הגדולה מכולן - שיכולות להגיע לצלילים הגבוהים, או זמרות כמו שירלי בייסי שיכולה להעביר דרמה שלמה בקול שלה - הן חומר מעולה לקטעי דראג.

לצערי ישנו סוג של קהל שרוצה לראות הופעת דראג של להיט הדאנס התורן. עבורי, לעלות ולבצע שירים שקהל רוצה לשמוע, רק בגלל שהוא גם אוהב לרקוד אותם, זה הדבר הכי לא מעניין, ואני מזועזעת לגלות שוב ושוב דראג קווינז שעושות ליפסינקינג לשירי הדאנס הכי מופלצים. מה הפלא שאח"כ מגיעים אלי אנשים שמתלוננים שהם לא אוהבים דראג? מצד שני, אני בכל זאת מבינה מה גורם לאותן דראג קווינז לבצע את השירים האלה. הן לא עושות הרבה כסף. בארה"ב הקהל נותן לך טיפ אם הוא אוהב את ההופעה שלך. ואם אותן דראג קווינז מקבלות עבור ההופעה חמישים דולר כשהן לבושות בשמלת ערב שעולה 5,000 דולר, הן חייבות להשלים הכנסה ולבצע שיר שעבורו יקבלו טיפים, וזה לא משנה כמה הוא מחריד. לכן רובן לא ממש מחפשות חומרים מעניינים. בניו-יורק הסיטואציה הזאת דחפה הרבה דראג קווינז לעשות הרבה מאוד דברים שונים ומשונים, כמו סטנד אפ קומדי או כמו שיקווידה שעושה אופרה. ישנן דראג קווינז שיש להן להקת רוק, יש אחת שעושה קסמים, ויש גם קלאב-דראג או פוסט-דראג, כמו קווין אויאנס".

- מממ.. האם אני צריכה להבין מזה שאת לא אוהבת קטעי דראג שמבוססים על ליפסינקינג?

ליידי באני נרתעת כנראה מהנימה המאיימת שבה אני מציגה את השאלה. "אני מתה על קטעי ליפסינקינג! אני מעריצה את זה. וכשזה עשוי נכון - שיר מיוחד ולא איזו בלדה משמימה של אלניס מוריסט המשעממת - זה עדיין הדבר הנכון להופיע איתו במועדונים ובפאבים של גייז בכל העולם. הליפסינקינג הוא הדראג המסורתי, ואני לא חושבת שהוא בסכנת הכחדה".

- כשאת רואה בימים אלו שבברודווי עולה המחזמר "הייר ספריי" על פי הסרט בכיכובו של דיווין, ושבמחזמר "שיקגו" מככבת דמותה של מרי סאנשיין, את מרגישה שנוצרה תזוזה של הדראג לכיוון המיינסטרים?

"לא. בכל אופן לא יותר ממה שקרה בארה"ב לפני חמש שנים. אז היה דראג בכל פרסומת, יצא הסרט "פרסיליה", רו פול היה ידוע, לדיים עדנה היתה תכנית טלוויזיה מצליחה. ואז נוצרה תגובת נגד. אנשים התחילו לטעון שהדראג מת. וזו, לדעתי, טענה של המיינסטרים הסטרייטי, כי העולם הסטרייטי הזה קיבל בבת אחת דראג בכמויות עצומות, שהוטח בפרצוף שלו, והוא נאלץ לבלוע את זה. לעומת זאת, לקהל גייז דראג מאז ומעולם היה וכנראה תמיד יהיה סוג הבידור הנבחר על ידיו במועדונים, לצד חשפנים, כמובן".
 

האוחצ'ה שבלב

- את מסוגלת להבין גייז שקשה להם לקבל דראג כצורת אמנות לגיטימית ושממשיכים להתייחס לעוסקים בו בצורה סטריאוטיפית, לראות בהם אנשים עם סטייה, שעוסקים בזנות ושהם לרוב חסרי כל השכלה?

"לא הבנתי את השאלה".

- מה לא הבנת?

"לא הבנתי את המלה הזאת שאמרת בסוף: השכלה (Education). מה זה?"

- גם לי אין מושג מה זה. זו מילה באנגלית ששמעתי פעם וחשבתי להשתמש בה היום. בואי נתעלם ממנה. תעני על השאלה בלעדיה.

"אני אנסה. נדמה לי שהתשובה לשאלה שלך מחולקת לשתיים. ראשית, במצעד הגאווה בניו-יורק עומדות בצד אוחצ'ות (queens) מזעזעות ואומרות שהדראג קווינז מוציאות למצעד שם רע. ומה שאני עונה להן - שאם הן היו מתלבשות, לשם שינוי, בצורה אפילו קצת מעניינת - מישהו היה אולי טורח לצלם גם אותן. מה שהן לא מבינות, אותן אוחצ'ות, זה שזכויות ההומואים, לפחות בארה:ב, התחילו בסטונוול. אלו היו דווקא הדראג קווינז שהיו להן החוצפה והביצים לצאת, להתעמת עם העולם הסטרייטי. דראג קווינז הם בדרך כלל גברים נשיים ססגוניים או טרנסקסואלים, שאין להם האפשרות לבחור בחיים פסבדו-סטרייטיים, לכן הן תמיד חייבות לעמוד על שלהן, להיות חצופות ואמיצות, וזה היה טבעי שהן אלה שהובילו את המהלך של סטונוול. כל אותם גייז שמבקרים את הדראג קווינז, שעובדים בעבודה משרדית, שהם כנראה בארון, שהמשפחה שלהם לא יודעת, שבמקרה הטוב יוצאים לרחוב פעם אחת בשנה לבושים בחולצה ורודה, יזכרו טוב טוב שלו זה היה תלוי בגישה שלהם - לעמוד בפינה הסטרייטית, לא להתבלט ולקוות לטוב - כלום לא היה קורה עד היום.

"החלק השני של התשובה הוא שבמועדוני עור בניו-יורק פשוט מתעבים נוכחות של דראג קווינז. הסיבה היחידה לכך, לדעתי, היא שגייז שמנסים להיראות גבריים הם בעצמם אוחצ'ות שמאזינות לג'ודי גרלנד כשהן לובשות את תחתוני העור ומפזמות ברברה סטרייסנד בסאבוויי בדרך למועדון העור. כשהן מגיעות לשם, פתאום הן מקבלות פרצוף כזה".

- אמא'לה, את מפחידה אותי עם הפרצוף הזה. מה זה?!

"זה פרצוף גברי מאוד, לא?"

- לא משהו.

"ניסיתי. אני מקווה שהטייפ לא מקליט את הפרצוף הזה, כי זה יהרוס לי את המוניטין. בכל אופן, הם רוצים שהאווירה במועדון תהיה גברית, אבל בלב הם יודעים שהם אוחצ'ות, והם גם יודעים שדראג קווינז הם כאלו שיש להם האומץ להיות אותן אוחצ'ות שהם לא מעיזים להיות. הם פוחדים שאם הם ייתקלו בטעות בדראג קווין במועדון עור שכזה בזמן שהם לבושים עור ומנסים להיות גבריים, פשוט ייפלט להם בטעות בפאלצט, 'הי אוחץ', מה איתך? אני מתה על השמלה שלך'".

- ממה נובע הפחד הזה מדראג קווינז?

"הגישה הזאת קשורה גם ליחסים המוזרים בין גייז לדראג קווינז מבחינה מינית. גייז ככלל לא נמשכים לגברים נשיים, ודראג קווינז, כבר אמרנו, הם בדרך כלל גברים נשיים. לחברותי הדראג קווינז שמקוננות: 'רגע, זה לא פייר. כשאנחנו מורידות את הפאות אנחנו גברים, אולי גם אקטיביים, מתאמנות בחדר כושר, ויש לנו כלי היסטרי בין הרגליים', אני עונה: אי אפשר לומר למישהו למי להימשך. למה ש"פייר" אין כל קשר למשיכה מינית. גייז לא מעונינים ביחסים עם מי שחושב על שמלות ומתהלך בעקבים. המצב הזה קשה מאוד לדראג קווינז, כי מצד אחד הגייז מרוממים אותן כשהן עומדות על הבמה ומבדרות אותם, אבל ברגע שהן מורידות את הפאה ויורדות מהבמה, מיד מודבקת להן סטיגמה".

- סטרייט יכול להיות דראג קווין טובה, או שחלק מהמהות של דראג קווין היא שהאדם שעומד מאחוריה הוא הומו?

"ככלל אפשר לומר ששחקן סטרייט שעושה תפקיד נשי או של דראג קווין הוא לא באמת קווין. הוא נכנס ל"דראג" לצורך התפקיד בלבד. אבל, כמובן, יש כמה יוצאים מן הכלל. דיים עדנה היא/הוא סטרייט. ובכלוב העליזים המקורי השחקן שגילם את הדראג קווין היה סטרייט, והוא היה הרבה יותר משכנע מנתן ליין - ההומו שגילם את אותה דמות בגרסה האמריקאית".
 
 

הילד מסתובב בבגדי כלה

דראג קווינז בוויגסטוק 2001 (רויטרס)
 דראג קווינז בוויגסטוק 2001 (רויטרס)   
- איך הכל בעצם התחיל מבחינתך?

"בגיל 6 בצ'טנוגה, טנסי, שיחקתי בבית הספר במחזה שהתרחש בקרקס. אני הייתי לוכד נחשים, לבשתי גלימה ושמתי מייק אפ, בדיוק כמו היום. נראיתי ממש כמו ברברה עדן מסדרת הטלוויזיה "אני חולם על ג'יני". ברברה עדן, דרך אגב, היא אחת מדמויות המפתח לעיצוב ליידי באני. ממש כמו זא-זא-גבור האלמותית.

"מתברר שכבר באותה תקופה הבנתי שזה מה שאני רוצה להיות בליל כל הקדושים. היה לי חבר בבית הספר, והיינו מסתובבים יחד. הוא היה הבעל ואני אשתו, בבגדים של כלה. נהגתי להכין צלליות לעיניים מצבעי מאכל. תמיד נמשכתי למייק אפ, ותמיד הייתי בעניין תיאטרון. אבא שלי, פרופסור להיסטוריה, לימד באוניברסיטה, ותמיד כשהיה צורך בילד להפקות של שייקספיר הוא לקח אותי. למדתי לרקוד בלט, וברגע שהתאפרתי לא רציתי להוריד את האיפור".

- איך המשפחה שלך קיבלה אותך?

"אני לא יודעת מה היה אז, אבל אני יכולה לספר שבבית הורי ישנו ממש חדר שלם מצופה בתמונות שלי מכל שלבי הקריירה, סוג של מקדש. בגיל 35, ביום הולדתי, הם הכינו לי בהפתעה סרט עשוי מכל התמונות שלי, מגיל אפס עד להיותי מלכת דראג אלמותית. ברקע הם הוסיפו שיר ששרתי, שמדבר על משפחה ענייה ששולחת את הבת היפה לעיר הגדולה כדי לעבוד בזנות ולהביא כסף הביתה. מסתבר שגם למשפחה שלי יש הומור חולני. בכל אופן, כשראיתי את הסרט בכיתי והתרגשתי, אבל מאז אני לא מרשה לאיש לראות אותו. אני לא יודעת למה, אבל למרות כל הליברליות, אני עדיין לא מסוגלת לחשוב על מצב שאבא שלי יראה אותי בלייב מולו, לבושה בדראג, ולא בתמונות בלבד".

- איך יצאת מצ'טנוגה? מתי עברת לניו יורק?

"אחרי שזכיתי בתחרות תחפושות בצ'טנוגה, עברתי לאטלנטה. הפכתי לשותפה של רו פול - הכלבה עדיין חייבת לי עשרה דולר! שתינו היינו מעין רקדניות גו גו שמלוות להקה בשם נו אקספלוז'ן, שאחד מחבריה כתב אח"כ לרו פול את הלהיט שלה "Super model". בשנת 1984 הלהקה שבה רקדתי הוזמנה להופעה בניו-יורק. בדרך כלל יש מישהו שעוזר לנהג לנהוג בוואן, אבל משום שאין לי רשיון נהיגה, הם אמרו שכדי שאוכל להצטרף עלי להיות לבושה בדראג ולנסוע איתם בוואן עד לניו-יורק. כל הדרך נאלצתי להתגלח ולהתאפר שוב ושוב מחדש בכל מיני תחנות דלק עלובות, וככה, אחרי כמה ימים הגעתי לבושה בדראג לניו-יורק היישר למועדון הפירמידות, שם הופענו, ומאז לא עזבתי את ניו-יורק. המשכתי לרקוד בפירמידות ודבר הוביל לדבר, עד שבשנת 1985 התחלתי לארגן את הוויגסטוק".
 

מסיבה מקסימה של סוף הקיץ

דראג קווין בוויגסטוק 2001 (רויטרס)
 דראג קווין בוויגסטוק 2001 (רויטרס)   
- מה גרם לך לעשות את הוויגסטוק?

"כנראה האלכוהול. אני לא ממש זוכרת".

- בכל זאת...

"באותה תקופה כולם פשוט גרו באיסט וילג', ואם היית חלק מהפירמידות, הרגשת שאתה חלק ממשהו מאוד מיוחד. הפירמידות היה מועדון מעורב, חציו דראג וחציו רוק. לפירמידות הגיעו אנשים מדהימים ויצירתיים מכל רחבי ארה"ב המשעממת, כך שהתקבצה שם כמות היסטרית של כישרון. היו שם מלכות דראג שעושות תיאטרון, כאלו שעשו אקרובטיקה, כאלו שניגנו רוק. מהסצינה הזאת יצאו רבים וטובים: להקת די לייט, הזכורה לטוב מהלהיט "Groove is in the hart", רו פול המדהימה, וגם סקוט ויטמן ומרק שיימן, שכתבו לא מזמן את המוסיקה למחזמר ההיסטרי "Hair Spray". בפארק שליד הפירמידות עשו בקיץ קונצרטים מזעזעים של רוק כבד. היה אז מאוד פשוט לקבל את הפארק ולעשות בו כרצונך. ואני חשבתי, היי, עם כל רשימת הכשרונות הזאת, אני יכולה לארגן משהו יותר טוב ממוסיקה מחרישת אוזניים. ככה נולד הרעיון".

- איך השתלב עניין קידום המודעות לאיידס ביצירת וויגסטוק?

"זו בכלל לא היתה המטרה הראשונית כשהתחלתי להפיק אותו. זה אפילו לא היה דבר משני. מעולם לא היה לי פוקוס על נושא האיידס בוויגסטוק. אני תמיד ראיתי בוויגסטוק מסיבה מקסימה של סוף הקיץ. בהתחלה הפירמידות נשאו בעלויות, אבל בעקבות ההצלחה הפסטיבל גדל וגדל, ונוצר צורך במערכת הגברה גדולה יותר. חוץ מזה, נאלצנו לעבור למקום אחר בגלל הגבלה של העירייה למופע של ארבע שעות כשהוויגסטוק אורך שמונה שעות. ככה שההוצאות רק גדלו כל הזמן, עד שבשנים האחרונות לא היתה ברירה אלא לגבות כסף, משהו כמו עשרה דולרים בכניסה. וכשהתחלנו לגבות את הכסף, החלטנו במקביל לתרום חלק מהרווחים גם לעניין האיידס".

- אז מה גרם לבנות לשתף פעולה?

"הידיעה שהן תיחשפנה לקהל רחב יותר מחמש מאות במועדון, ושזה יעשה טוב לקריירה שלהן. הן סמכו עלי שאכניס את השם שלהן לעיתון, ובתמורה הן הרגו את עצמן מבחינה יצירתית, ארגנו תלבושות וקטעים יצירתיים".

- מה יש בך שגורם לדראג קווינס אחרות לתת בך אמון?

"בגדול, זה מסובך להתעסק עם דראג קווינז אחרות. הרי כל אחת חייבת לחשוב שבמה שהיא עושה היא הכי טובה. ואני, כנראה, פשוט מאוד אוהבת דראג ואת האנשים שעושים אותו. רוב החברים שלי הם דראג קווינז, והרבה פעמים אני מרחמת על הומואים שמפסידים חברויות עם דראג קווינז".

- אבל כמנהלת אמנותית נאלצת בוודאי גם לסרב לדראג קווינז מסוימות.

"כן, זה נכון. אני יכולה לציין את המקרה של רפאל, שמחקה את מדונה. כמה שהיא מוכשרת, יש לה קיבעון להיות מדונה במאה אחוז. ניסיתי לשכנע אותה והיא פשוט לא הבינה. זה לא מספיק מלהיב, מאתגר ומעורר דמיון לעשות מדונה אחד לאחד. זה בדיוק סוג הדראג שאפשר לראות בכל מקום, וזו לא הסיבה שאנשים מגיעים מחוץ לעיר לראות את הוויגסטוק. התחננתי שתעשה מדונה בצורה קומית, נתתי לה רעיונות, כמו לעשות את "כמו בתולה" בהריון, אבל היא סירבה. היא רוצה לשכפל את מדונה. בסוף היא לא הופיעה, לצערי, כי היא לא התאימה לרוח הוויגסטוק".

- "רוח הוויגסטוק" זה בעצם הטעם האישי שלך?

"לא! חשוב לי להדגיש שבוויגסטוק היו קטעים שממש לא אהבתי באופן אישי, אבל הכנסתי אותם בכל זאת לתוכנית האמנותית, אם הם היו חלק מייצג של תרבות הדראג באותו זמן ועמדו בשלושה קריטריונים פשוטים: יצירתיות, עניין לקהל הרחב ובלי מרלן דיטריך, כי אותה אני שונאת".
- עם השנים הפסטיבל גדל. הוא גם השתנה מבחינה אמנותית?

"שמעתי טענות כאלה של אנשים קצרי דעת, שטענו שההופעות נהיו פחות מעניינות, והאמת היא שזה פגע בי, כי אני עומדת במאה אחוז מאחורי ההפקה. גם כשקיבלתי חסויות גדולות. אני משוכנעת שההפקות האחרונות היו מטורפות, מדהימות, מצחיקות ומלאות דמיון, ממש כמו הראשונות".

- על הוויגסטוק הישראלי שמעת?

ליידי באני מרצינה. נראה שהיא מתרתחת. "לפני כמה שנים התגלגל לידיי בדרך מקרה פלאייר של הוויגסטוק הישראלי, והתמלאתי זעם. השם 'וויגסטוק' הוא סימן רשום עם זכויות יוצרים, ופתאום אני מגלה שמשתמשים בו בלי שביקשו את רשותי ובלי ששילמו לי עליו כל תמורה. תראי, אני ממש לא מתכוונת להתעסק בתביעות משפטיות, כי אני מניחה שהכל נעשה למטרות טובות, אבל אפשר היה לפחות לקבל אישור. איך את היית מרגישה אם מישהו היה גונב לך משהו שאת יצרת?".

- מתוקה שלי, אני ממש מבינה על מה את מדברת. אני מכירה כאלה שכל הקריירה הלא ברורה שלהן מבוססת על מה שהן גונבות ממני.

"זה נכון, דראג קווינז הן גנבות".

אני לופתת בבהלה את התיק שלי, אבל ליידי באני מרגיעה אותי. "זה בסדר, יקירתי. אני כבר בדקתי את התיק שלך, ואין שם שום דבר מעניין לגנוב".

- למה הוויגסטוק בניו יורק הגיע לסוף דרכו?

"שילוב של מספר סיבות: כלכלית, אישית וחברתית. סיפרתי כבר שבשנים האחרונות ההוצאות הלכו וגדלו. ואז הגיעו שנתיים רצופות שבהן ירד גשם ללא הפסקה, מה שהביא למיעוט של משתתפים והפך את זה להשקעה לא כדאית. הגעתי למסקנה שאני לא מסוגלת לצאת שוב לקהל ולבדר אותו במצב בו יורד גשם, כשאני בעצם חושבת שאנחנו מפסידים עשרים אלף דולר.

"מבחינה חברתית האופי של הקהל ההומואי הניו יורקי השתנה עם השנים. פעם הכל סבב סביב הסצינה של הפירמידות והאיסט וילג'. כיום מחירי הדירות במנהטן הם כל כך מוגזמים, שאנשים יצירתיים חדשים לא מגיעים לשם, אלא לברוקלין. חוץ מזה, פעם הומו ניו יורקי היה בחור עם מצפון פוליטי, אינטליגנטי, אכפתי למאבק באיידס, ששמע מגוון רחב של מוסיקה. באווירה כזו יכולתי לצאת לבצע שיר של אימה סומאק (זמרת אינדיאנית היסטרית שכיכבה בשנות החמישים - ל.ק.), והקהל היה מתעלף. היום, לעומת זאת, ההומו הניו יורקי הוא לא אדם חכם במיוחד, אלא כזה שצורך המון סמים, מתאמן בג'ים, והולך למועדונים שבהם אסור להפסיק את המוסיקה ואת הביט אפילו לשנייה. אפילו כשקווין אויאנס מופיע, לא מפסיקים את המוסיקה כדי להציג אותו, אלא עושים מיקס של המוסיקה עם הסאונד של ההופעה שלו.

"היום אנשים לא לוקחים אקסטזי וקוק, אלא ספיישל קיי וספידים שלושה ימים ברציפות, וסוג כזה של סמים צריך מוסיקה עם ביט חזק במיוחד, שיוכל לחדור לגולגולת שלהם. אם המוסיקה תיעצר, הם יסתכלו סביבם ויבינו עד כמה הם פאקינג פאתטיים. אותן אוחצ'ות מצ'לסי לא מעוניינות לגלות דראג מעניין. הן לא חכמות, ואני לא רוצה להיות עבד במשך חמישה חודשים בשנה ולהפיק וויגסטוק בשביל קהל כזה. בקטע הפרטי שלי אני מנסה להילחם בתופעה של חוסר הכבוד למופיעים. כשהטיסו אותי למיאמי להופעה מיוחדת בוועידת המוסיקה, נלחמתי בדי.ג'יי שחשב שהוא אלוהים ושסירב להציג אותי לפני הקטע שלי".

- מי ניצח?

"כאילו דא?"

- ומה הסיבות האישיות?

"יש בי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות, וההתעסקות בוויגסטוק פשוט לא השאירה לי זמן לזה. להיות די. ג'יי, לשיר, לכתוב מוסיקה, להופיע יותר, וזה מה שאני עושה עכשיו ומתרכזת בו".
 

לעולם לא תפסיק

- מה באמת צופן לך העתיד?

"אני בת מזל. אני בסביבה כבר הרבה שנים, ומשום מה העיתונות הסטרייטית תמיד כתבה עלי וצילמה אותי, כך שנוצר מצב מוזר, שהומואים צריכים לציין את העובדה שאני ידועה מעבר לסצינה. כמו, למשל, העובדה שאני מתקלטת בספא כל יום רביעי".

- מה מייחד את המוסיקה שאת מתקלטת ממוסיקת המועדונים העכשווית?

"העובדה שזו מוסיקה".

- עד מתי "ליידי באני"? לנצח?

"זה נהיה קשה יותר ויותר להיראות סביר. זו עבודה קשה. אבל אני לא רק דראג קווין בעניין של בידור והופעות. באני היא תוצאה של היותי טרנסווסטיט. זה בעצם לאסוף אל חיקי סטרייטים וגברים מבולבלים. לפעמים אני תוהה האם באני היא לא בעצם העצמה להיותי טרנסווסטיט מלידה, וזו הסיבה שבגללה אני כנראה לעולם לא אפסיק. כי אצלי זה משהו מיני".

- את מפחדת שתהיי פאסה? שלא תענייני יותר?

"כרגע אין סכנה שכזאת, כי מעולם לא עבדתי יותר ממה שאני עובדת בשלוש השנים האחרונות. מה שאני עושה הוא עדיין מקורי מספיק".
- ומה לגבי טלוויזיה?

"עשיתי לא מזמן תכנית דוקומנטרית על 'שיער גדול', ועשיתי פיילוט לתכנית מדע בדיוני שבה אני הרשעית, ואני בוודאי מעוניינת לשחק יותר, כי זה בא לי בטבעיות. אני ניגשת לאודישנים מדי פעם".

- לא בא לך לעשות תכנית כמו דיים עדנה?

"אין שום בן אדם על הפלנטה הזאת כמו דיים עדנה. הוא פשוט גאון, והוא הרבה יותר חכם ממני - איך אוכל להשתוות? והתפקידים הגבריים שהוא עושה אפילו יותר טובים מהנשיים".

- ברודוואיי?

"בעקבות ההצלחה של "הייר ספריי" המפיקים של "וויגסטוק - הסרט" יצרו אתי שוב קשר ונפגשנו. מי יודע.

הראיון עמד להסתיים. החלפנו כתובות וקבענו להיפגש שוב במנהטן, ואז נזכרתי שרציתי לשאול עוד משהו.

- מאיפה בעצם צץ השם "ליידי באני"?

"פעם, לפני הרבה שנים, בצ'טנוגה, הדראג קווינז היו מתייחסות לעצמן ברצינות תהומית והיו קוראות לעצמן בשמות מופלצים, כמו ליידי קתרין אלכסנדר או מיס איווֹנז שבלייה. הטמטום הזה כל כך שעשע אותי, שחיפשתי שם אידיוטי לחלוטין, שיבטא את השטותניקיות שבי, משהו כמו באני. רק שהתעקשתי על התוספת "ליידי", עם או בלי מרכאות. כשהרגשתי שזו בדיחה לא כל כך מוצלחת ורציתי לשנות אותו, זה כבר היה מאוחר מדי".

(לידיעת הקוראים: יומיים אחרי הראיון הלכה גברת ארנבת וסיפרה לכל מי שהיה מוכן לשמוע איך גנבתי לה את התכשיטים, אבל את טבעת היהלומים שקיבלתי ממעריץ לונדוני אני משום מה מתקשה למצוא מאז שפגשתי אותה).
 

תגובה:

אורי ינץ, רכז ב.ל.ה דואגת, הוועד למלחמה באיידס: "הוויגסטוק הראשון שנערך ב-95 נשא את השם 'מסיבת התרמה של ב.ל.ה'. רבים מהנוכחים (שמספרם היה רב משציפינו), אמרו שהארוע הוא מעין 'מיני וויגסטוק'. בשנה שלאחר מכן כבר כתבנו בהזמנות 'הוויגסטוק חוזר'. הכל קרה באופן מאוד טבעי ולגמרי בתום לב. כלל לא היינו מודעים לעניין זכויות היוצרים ובטח לא שיערנו את מידת הצלחתו של הארוע. אני בטוח שלליידי באני יש לב מספיק רחב כדי לסלוח לנו על זה".
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by