בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
שברים שרואים משם 

שברים שרואים משם

 
 
לילך וולך

"סיפורים מארץ מחולקת" מכוון זרקור למצב הערבים שעובר בד"כ מכבסת מילים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך "סיפורים מארץ מחולקת" (צילום: יח"צ)
 מתוך "סיפורים מארץ מחולקת" (צילום: יח"צ)   
בסצינת השיא הדרמטי בסרט "עת להרוג", מת'יו מקונוהי, המשחק עורך דין המגן על גבר שחור שהרג שני גברים לבנים שהתעללו ואנסו את בתו הקטנה, מבקש מקונוהיי מחבר המושבעים לעצום את העיניים ולהקשיב לסיפור. עורך הדין מתאר בפרוטרוט את כל מה שקרה לילדה באותו היום, בפרטים גרפיים להחריד. "ועכשיו", הוא מבקש כשהוא מסיים, "דמיינו שהיא לבנה".

המקום הלא מודע שאנחנו נותנים להנחות יסוד מוקדמות, להתניות חברתיות, הוא עצום. מכבסת המילים התקשורתית, המידע הריאלי המועט כל כך שזורם אלינו באשר למה אנחנו באמת עושים בשטחים ומה המצב בישובים ובכפרים הקרובים אלינו עד להשתאות, גורם לנו להפסיק לשאול. אנחנו כבר לא תוהים על הרבה מאוד דברים שמתרחשים, ומאמינים שזה בגלל סדר עדיפויות – אי אפשר לתקן את כל העולם, וגם – עניי עירך קודמים.

"סיפורים מארץ מחולקת" הוא ערב השידורים של יס דוקו שהוקדש לארבעה סרטים דוקומנטריים קצרים מן המציאות של "שם". שם זה לא רק השטחים. שם זה גם בכפר הבדואי בצפון, בסרט "כוח" של איילת בכר, בו סאקר מחכה להתגייס כי "ערבי עם מדים נותנים לו כבוד. איך שהוא מוריד את המדים הוא נשאר סתם ערבי". הוא מקווה שלאחר שיתגייס, יסכימו לחבר את הבית שלו לחשמל. הבית היחיד בכפר בו יש חשמל, הוא הבית של המשפחה השכולה ששני בניה נהרגו בשרות הצבאי. ככה זה בישראל – ההתקבלות היחידה והמסוייגת, היא דרך כור ההיתוך האולטימטיבי. אם לא עברת דרך צה"ל ואיתרע גורלך להיוולד בכפר הלא נכון עם הלאום הלא נכון, אתה יכול לשכוח מזכויות בסיסיות כמו ביוב, חשמל ומים זורמים.

"מסע עם נבע", של חנא מוצלא, מתאר יום אחד בחייו של נבע בן השתיים עשרה, שנוסע לבקר את אחיו בכלא הישראלי, לבדו. נבע הוא סוג של איש קשר בין המשפחה לבין הרשויות הישראליות. מאז שאחיו נכלא, הוא גם מפרנס, ובין לבין, עושה כמיטב יכולתו להיות ילד רגיל בן שתיים עשרה. מאז שנתפס, נעצר והוכה על ידי חיילים ישראלים, כשהיה בן שמונה. הוא סובל מחרדות, רעידות ועוד תופעות האופייניות לילד קטן שעבר טראומה. חוץ מזה הוא שמנמן וחמוד, בעל עיניים עגולות ענקיות וציפורניים מכורסמות בעצבנות. עכשיו דמיינו שהוא יהודי.

ארבעים שנות הציון או החגיגות, או איך שלא ירצו לקרוא לזה, להצלחת מלחמת ששת הימים, רחוקות מלהיות משמחות. ארבעים שנים בהן רק העמקנו את הבוץ התודעתי בו אנחנו מדשדשים - הופכים שנאה, פחד ודעות קדומות לריאליה. יקחו עוד ארבעים שנים לתקן מה שעשינו, ואולי עוד ארבעים כדי להשקיט את הפחד והטינה. כשנהיה שם, אולי יהיה על מה לנפנף דגל.

בקטנה
*הפרסומת למים בטעמים: דה וינצ'י מושיט מים למונה ליזה הסרבנית שלו והיא מתחייכת – מוצר כל כך מוצלח, ופרסומת כל כך פוצית. היאך?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by