בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
חשמל זורם בכפות ידיך 
 
 מתוך תוכנית המתאר לגן החשמל המחודש   
 
יעל אלואיל

גן החשמל משנה את פניו, וגם גן מאיר כבר לא מה שהיה. יעל אלואיל, אדריכלית, בוחנת מה מניע את פרנסי העיר תל אביב כשהם מציפים באור את הפינות האפלות של המרחב העירוני, וממה הם מפחדים, ולמה לא שואלים את בעל הדבר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
פעם היתה גינת בארי זירה של פעילות לילית. לשם, ולמתחם הריק שהיה פרוש מתחת לחלון החדר שלי - שעליו נבנו בינתיים מגדלי איכילוב - לקחו הזונות את לקוחותיהן. פיסת הריק הזו, שכונתה בפינו "ההרים", היתה חור שחור שמשך אותנו הילדים להרפתקאות (מסמרות שיער) אחרי בית הספר, ואת הזונות ולקוחותיהן להרפתקאות (מסמרות שיער וקולניות ביותר) בלילות. אפשר לומר שזה שיבש להורים שלנו את תוכניות החינוך הפוריטני. לא אפקטיבי לפרוש עיתון אל מול הטלוויזיה כדי להסתיר סצינת נשיקות, בזמן שמתחת לחלון מתרחש הדבר עצמו (לא שאי פעם יצא לנו לראות משהו. לא ממש).

אבל זנות לא יכולה היתה להתקיים לאורך זמן בצפון תל אביב. בסופו של דבר השכנים התלוננו בעירייה, גינת בארי שופצה והוצפה בתאורה והזונות נעלמו. הן עברו צפונה, לאזור תל ברוך, ונדדו עוד הלאה כשנבנתה שם שכונה. עברו ממתחם רידינג המפותח, מאזור בית האצ"ל בדרום, מחוף מציצים.

גן החשמל, חור שחור נוסף במרקם העירוני, מוקד לזנות הומוסקסואלית, נמצא כרגע בתהליך שיפוץ, שבמסגרתו יוקם תחתיו חניון תת קרקעי תלת מפלסי. המקום ישנה את פניו: בהיקף הגן יישתלו עצים על מנת לשוות לו מראה של ריאה ירוקה ופנים הגן המגונן יהיה חלל מואר ופתוח עם אמפי קטן, שישמש, כך מתוכנן, כמקום מפגש ומופעים. גם שמו של הגן עומד להשתנות - לא עוד גן החשמל, אלא "גינת השרון". סתם בשביל לסלק את התדמית הרעה יחד עם הספסלים הישנים.

לדברי האדריכל המתכנן אריה קוץ, וצוות התכנון האחראי בעירייה, "סילוק הזנות לא היה בין מטרות התכנון". גן החשמל, מסתבר, עלה על שולחן התכנון בשל רצון העירייה להקים תחתיו חניון גדול שיגדיל את נפח החניה במרכז העסקים של העיר. זוהי אסטרטגיה שהופעלה בעבר במספר גנים ברחבי העיר. מאחר והקמת החניון ממילא תהרוס את הגן, תנוצל ההזדמנות והוא ישוקם. התכנון לא נעשה כלאחר יד. כך, למשל, מיפה המחקר האדריכלי של האזור בצורה מקיפה את המבנים לשימור שבסביבה.

ואולם, בכל שלבי התכנון של הגן לא היתה כל התייחסות לכך שהגן הוא אתר של זנות הומוסקסואלית; לכך שבתחומיו של הגן חיה ורוחשת תת תרבות. "הדיונים בגן החשמל בועדה המקומית שאישרה את תוכנית השיקום שלו לא התייחסו לקהילה שהתפתחה במקום", אומר מומו בהדב, נציג החברה להגנת הטבע בוועדה המקומית לתכנון ובנייה. זאת, למרות שהאדריכל היה מודע לתדמית הבעייתית של הגן, שהרי התכנון שם דגש מיוחד על בטחון אישי למשתמשים בגן בכל שעות היממה, יוצר בגן חללים 'נוחים, נעימים ומוארים היטב', ומנסה לעודד תנועת אנשים במקום כדי למנוע ממנו מלהיות מקום שמפחיד להסתובב בו.
 

לא בדיוק מודל ג'וליאני

פעולות השיפוץ של גן החשמל הן הזדמנות טובה לבחינה רחבה של מגמות הפיתוח של העיר ולבדיקה האם קיימת מדיניות מכוונת של העירייה 'לנקות' אותה, בדומה למדיניותו של ג'וליאני בניו יורק. מדיניות כזו צריכה להיות סיבה לדאגה עבור אזרחים הנמנים על קהילות מיוחדות שהן לאו דווקא לגיטימיות בעיני הציבור, כי הפיתוח הוא תמיד כלי בשירות הממסד, שכממסד פועל בשם המיינסטרים. והומואים, ובמיוחד סקס בגנים ציבוריים, זה לא מיינסטרים. אמנם, בתוך הקהילה קיימת הבחנה בין גן החשמל שבו מתבצע מין בתשלום, גם עם קטינים, לבין גן העצמאות, שאליו הולכים כדי לתפוס זיון, אבל נראה שמבחינת הממסד העירוני המייצג בתפיסתו את 'הציבור', ההבחנה לא ממש קיימת. סקס במרחב הציבורי, בכל פורמט שהוא, מוגדר כפעילות שוליים לא לגיטימית.

אדריכלית גנית מייזליץ-כסיף, מתכננת מתחם שפך הירקון, טוענת שמדיניות הניקוי קיימת אך אינה מכוונת. "אמנם ניקוי ושיקום הם חלק מתפיסת העולם המיינסטרימית שהממסד נוקט בה באופן מסורתי", היא אומרת, "אבל תל אביב לא מאורגנת מספיק בשביל ליזום תוכנית כזו בהיקף לא-נקודתי". "לעירייה אין מדיניות כוללת" מסכים מהדב. "התכנון מתבצע טלאי על טלאי, בהתאם לכוחות השוק וללא יד מכוונת".
מה שמניע את מהלכי השיפוץ של אזורים רבים בעיר הוא בעיקר אינטרסים כלכליים. בשל מרכזיותה של תל אביב עומדות עתודות הקרקע שלה, הן הפרטיות והן הציבוריות, בפני חיסול. ככל שיש פחות קרקעות פנויות כך עולה ערך הקרקע, וליזמים פרטיים כדאי יותר לפתח אותן. אותם יזמים ישלמו מסי עירייה ויפתחו אזורים מוזנחים, ובכך מעוניינת העירייה.

בעיר, בכל עיר, ישנם תהליכים דינמיים של התחלפות. אזורי יוקרה מידרדרים ואזורים אחרים מתפתחים במקומם. תנועת הזונות בעיר לאורך השנים היא דוגמה לכך. התהליכים האלה מונעים על ידי כוחות השוק במידה רבה, והם חלק ממה שהופך את העיר לתוססת, דינמית, וכר לאפשרויות לתושביה. ועם זאת, התנועה וההתחלפות בעיר הן תהליכים חיוביים כל עוד מצויים בה שטחים פנויים. כיום נמצאת העיר בתהליך של פיתוח מואץ, והיקף השטחים הללו הולך ופוחת בצורה משמעותית. כמעט ואין עוד מקומות בעיר שאפשר להזדיין בהם בשקט. תל אביב הופכת לאט, אבל בהתמדה, לעיר בלי שוליים, עיר בלי קצוות. היא נצמדה לחולון ובת-ים בדרום, לרמת-גן וגבעתיים במזרח, ולרמת-השרון והרצליה בצפון. היא מנצלת כל שטח אפשרי לפיתוח.

ככל שאוזלות עתודות הקרקע של העיר הופכים עוד ועוד 'חורים שחורים' בתוכה מאזורי ספר ששאבו אליהם קהילות אלטרנטיביות למקומות למיינסטרים העירוני. דוגמאות לכך הן טיילת בית האצ"ל ומתחם תחנת רידינג. מהדב: "הסיבה לחוסר ההתייחסות של העירייה לפעילות שמתקיימת בגן החשמל אינה העובדה שהומואים פוקדים את המקום או שמתרחשת שם פעילות לא חוקית של זנות, אלא בגלל שהעירייה מתעלמת באופן גורף מהקהילות האלטרנטיביות שמתמקמות באזורים לא מטופלים בעיר, ולא לוקחת אותן בחשבון באופן כללי כשהיא מקבלת החלטות".
 

מתופפים בסיכון

בעיר פועלות לא מעט קהילות אלטרנטיביות שאינן מבוססות על זהות 'רשמית': דתית, פוליטית, עדתית. לקהילות כאלה אין מקומות מוגדרים בעיר לצורך פעילות קהילתית, מקומות כמו בית כנסת, מתנ"ס, או מטה מפלגה, והן מנכסות לעצמן אזורים בעיר שמתאימים לצרכיהן. הקהילה ההומו-לסבית היא אחת מהן, אבל ישנן עוד רבות. חלקן לגיטימיות יותר בעיני הציבור וחלקן פחות, אלא שכולן מהוות חלק מהמרקם החברתי בעיר שהיא מרכז מטרופולין.

כך, למשל, בטיילת הקטנה שבין מוזיאון ת"א לתיאטרון הקאמרי החדש נמצאת 'הטריטוריה' של מחליקי הסקייטבורד בעיר. מסתבר שהסקייטבורד לא חלף לו עם הרוח ועם שנות השמונים, ולא מעט ילדים מגיעים לשם מראשון לציון ומפתח תקווה להפגין ביצועים. הסקייטרים אימצו דווקא את הטיילת הזו מפני שריהוט הרחוב שהוצב בה הוא בגובה הנכון להחליק עליו, והיא יחסית שוממה מאדם בגלל שהיא ציר תנועה מקביל לשדרות שאול המלך. שם הם לא צריכים להיזהר שלא להרוג מישהו בטעות אגב החלקה פראית, שכל כך חביבה עליהם. הקהילה הרוחנית של 'מעגל המתופפים' התנחלה לפני מספר שנים ליד הדולפינריום. הייחוד של המקום, מול הים ובקצה הנידח של הטיילת, עוזר לבאי המעגל לשחזר את השלווה של המזרח. בסופי השבוע מתאספות קהילות אתניות שונות של עובדים זרים בגנים ציבוריים בשכונת שפירא ובמתחם התחנה המרכזית. מאחר שהדירות שהם מתגוררים בהן קטנות מאוד, יש להם צורך בטריטוריה חיצונית להיפגש בה.

טריטוריה היא אחד הדברים שמאפיינים קהילה. קהילה לא חייבת להיות ריכוז של אנשים שגרים באותו מקום, מפני שקהילה בימינו היא לא חד-חד ערכית. רובנו משתתפים בו זמנית בכמה קהילות, וחברות במכלול שלהן מגדירה את הזהות שלנו. קהילות מתגבשות סביב עיסוק מקצועי, דעה פוליטית, תפיסה דתית או רוחנית, אידאולוגיה ותחביב. אדם יכול להיות הומו, אדריכל, שמאלני קיצוני, חובב מצנחי רחיפה ופרנקופיל. עם חברי כל אחת מהקהילות הללו הוא נפגש במקום אחר, מקום שהוא הבסיס הטריטוריאלי שלה. טריטוריה היא מקום לנהל פעילות ולהיפגש בו, אבל היא גם מקום של נראות. אילו הומואים היו נפגשים רק באינטרנט ובבתים פרטיים, המודעות לקיומם היתה נמוכה הרבה יותר.

הפיתוח המואץ בעיר נוגס באזורים שהם מרחבי הפעילות של קהילות שונות. כמו גן החשמל וגן העצמאות, גם הטריטוריה של מעגל המתופפים נמצאת בסכנה. בטענה (התמידית) של טובת העיר ורווחת התושבים ולצורך יצירת רצף של טיילת, מתכוונת עיריית תל אביב להרוס את מבנה הדולפינריום שמשמש להם כאתר פעילות.

"אי אפשר לצפות מהממסד לתכנן אזורי שוליים" אומרת מייזליץ-כסיף. ואולם, כאשר העירייה פועלת במתחם ה'שייך' לאחת מן הקהילות האלה, היא לא יכולה להתייחס אליו כאל מרחב ריק. מהדב: "העיריה מתכננת מגבוה בלי להבחין לפעמים בחיים המתקיימים באזור שמבחינת התוכניות שלה הוא ריק. המטרה היא לבנות עיר 'טובה' יותר, אבל תוך כדי כך העיר מאבדת את הקהילות הללו, שהן הבעלים והלקוחות של המרחב העירוני".
 
 

בנהריה זה לא היה קורה

וזה לא שאי אפשר אחרת. בשדרות הגעתון, רחובה הראשי של נהריה, היתה התנגשות בין קבוצת מחליקי סקייטבורד לציבור הולכי הרגל. העירייה רצתה לשמור על הרחוב הראשי של העיר כשדרה בטוחה לתנועת הולכי רגל, אבל הבינה שילדי הסקייטבורד הם קהילה לגיטימית שלא תיעלם, ולכן הקימה פארק לרולר-בליידס וסקייטבורד על שפת הים. המחליקים עברו לשם מיד וכך הושגה הפרדה בין הציבור לקהילה האלטרנטיבית באופן שאפשר את הפעילות של שניהם.

"אם העירייה כבר מחליטה לטפל באזור" אומר מהדב, "היא צריכה להחליט על חזון עבורו, לבדוק מי משתמש בו כרגע, להחליט מי היא שואפת שישתמש בו, ורק אז ללכת הלאה. אם אין כוונה לשנות לחלוטין אופי של אזור (פעולה שדורשת הרבה משאבים) אולי עדיף כבר להשאיר את המקום כמוקד לפעילות של קהילה שכבר מתפקדת במקום ותיפגע מהשינוי בו".
 

ומי לא הוזמן לדיונים?

עיריית תל אביב יודעת היטב שאין לה חזון תכנוני, אבל לזכותה יש לומר שהיא עובדת על זה. בשנה וחצי האחרונות מתקיים במנהל ההנדסה בעירייה תהליך להכנת תוכנית אב לעיר, בתהליך פתוח בשיתוף התושבים, על פי מודל שמקובל כיום בעולם. החודש פרסם האגף לתכנון ארוך-טווח במנהל ההנדסה חוברת בשם 'פרופיל העיר - תוכנית אסטרטגית לתל אביב-יפו'. החוברת מסכמת את השלב הראשון בתהליך, תוצאת פעולתן של חמש-עשרה קבוצות דיון בתחומים שונים, ומשרטטת את האתגרים העומדים בפני העיר. בשלב הבא של התהליך תיבנה תמונת עתיד רצויה בהתחשבות באתגרים אלו, וזו תגובש לתוכניות פעולה לטווח הארוך ולטווח הקצר. המסמך מגדיר את תל אביב כמוקד הכלכלי תרבותי של המטרופולין ושל מדינת ישראל, ומצהיר על מחויבותו לעקרונות יסוד כמו פלורליזם תרבותי וסובלנות, שימור וחיזוק הקהילתיות בעיר והיותה של תל אביב מטרופולין המשרתת לא רק את תושביה שלה.

במסמך נעשה שימוש כמעט מוגזם במילים 'סובלנות' ו'פלורליזם' (בשלושים וחמש הפסקתי לספור), ויש בו גם התייחסות לקהילה ההומו-לסבית.
תחת ההגדרה 'מגוון קבוצות אוכלוסיה' נאמר: 'כעיר ליברלית, העיר פתוחה לקבל אוכלוסיות שונות, ביניהן האוכלוסיה ההומו לסבית. אוכלוסייה זו מתמודדת עם קשיים וזקוקה לשירותים שונים. לאחרונה פתח מנהל השירותים החברתיים מקלט ייחודי לנוער הומו-לסבי, שנפלט מבית הוריו עקב הקשיים שהמשפחה מגלה עם "חריגות" הנער/ה' (גרשיים במקור). המסמך, יש לדעת, ממקם את הקהילה ההומו-לסבית בין קבוצות שמוגדרות בו כקבוצות שוליים: נוער מנותק, עובדים זרים, חסרי בית, קשישים ודתיים.

למרות ההצהרה על פלורליזם, לדיוניהן של חמש-עשרה קבוצות הדיון הנושאיות שעל בסיסן גובשו האתגרים העומדים בפני העיר, הוזמנו מקרב הציבור רק נציגים של קהילות מאורגנות ורשמיות כמו ראשי ועדי שכונות ונציגי ארגונים ירוקים. נציגים של קהילות רשמיות פחות, ואפילו בעלות הנהגה נבחרת כמו הקהילה ההומו-לסבית, לא הוזמנו. לפיכך, לא היתה אפשרות להציג בדיונים אלו את צרכיהן של הקהילות האלו.
ואכן, אף שמסמך העקרונות של העירייה מדגיש את החשיבות שבפעילות קהילתית בעיר, הוא מתייחס רק לפעילות המיינסטרימית המתקיימת בתוך מרכזים קהילתיים ומתעלם כליל מעושר הפעילות במרחב הציבורי. בגלל אי-שיתוף נציגי הקהילות האלטרנטיביות בדיונים, נעדרת מהמסמך ההבנה שלקהילות בעיר ישנן טריטוריית פעילות; ההבנה שעיר היא לא מרחב מופשט, וקהילות המתקיימות בתחומה צריכות, בפשטות, מקום.

גן מאיר שופץ כתוצאה מלחץ כבד של תושביה החזקים של מרכז העיר. התושבים דרשו, וקיבלו, מעורבות רבה בתכנון השטח הציבורי שלהם. הגדרת הגן, בתכנון מוריה סקאלי, היתה בהתאם לרשימת הדרישות שהציגו. אחד הדברים שעליו שמו דגש, למשל, היה היותו של הגן המקום היחיד במרכז העיר למה שקרוי "רעיית" כלבים. בגן מתוכננת פינת שירותים לכלבים, כדי שהלכלוך לא ימצא את מקומו בפינת המשחקים של הילדים או בשבילים. כללית אפשר לומר שהגן תוכנן עבור שלוש אוכלוסיות יעד עיקריות: ילדים, זקנים וכלבים. הומואים (שהשתמשו בגן לפני השיפוץ שלו), לא השתתפו בתהליך הגדרת המטרות שלו ולכן הוא אינו מותאם עוד עבורם. הגן שהיה בעבר אפל, עמוק ומלא בשיחים - הפך פתוח, רחב ידיים ומואר בלילה, כשפינת השירותים הציבוריים חשופה ונשקפת אליו. השיפוץ הפך את הגן למעבר בטוח לנשים ולילדים בין רחוב קינג ג'ורג' לרחוב טשרניחובסקי, אבל קשה עכשיו לעשות בו קרוזינג. נראה שגם אילו הומואים היו משתתפים בתהליך תכנון הגן, משחקי ילדים וקרוזינג לא היו יכולים לדור בו בכפיפה אחת או אפילו להתבצע ב"משמרות". קרוזינג היא פעילות שנתפסת כמאיימת על הביטחון האישי של התושבים. ברגע שהגן שופץ ו'הוחזר לציבור', הפעילות הזו לא יכולה יותר להתקיים בו. במובן הזה לא משנה אם מדובר בגן שבו אפשר למצוא מין בתשלום, לאסוף זיון הביתה או להידרס על ידי סקייטבורד.

אבל בעיר שהיא מרכז מטרופולין אי אפשר פשוט להעלים את ההומואים וגם לא את הקהילות האחרות. יש למצוא איזון בין חוסר הרצון המובן של תושבי העיר לגור בסביבת תופעות שמהוות מבחינתם מטרד ובין הצורך הברור במקום לפעילות האנושית הזו. תופעות כמו קרוזינג לא ייעלמו ואם רוצים שהן לא תתקיימנה בסביבת מגורים - הדבר דורש תכנון. עיר כמו תל אביב חייבת להתמודד עם אתגר תכנוני גדול ומורכב יותר מזה של ערי הלווין שלה, בגלל הצורך לנווט בין השאיפה לאיכות חיים גבוהה לתושבים מצד אחד, והרצון לאפשר פעילות שוליים ממגוון סוגים מצד שני. תל אביב צריכה להחליט: היא לא יכולה להיות ניו-יורק ובת-ים בו זמנית. לרצות בכסף הגדול שמכניסים מסחר, כלכלה ותרבות, לטעון לפלורליזם ולרב-תרבויות, ולהמשיך להיות עיר שדה בורגנית.
 

אפשר גם אחרת

פיתוח שלוקח בחשבון את הייחוד והפוטנציאל של האזור ישמר בסופו של דבר את איכויותיו. שיקום מתחם שפך הירקון (ה-TLV) הוא דוגמה טובה לסוג כזה של פיתוח. מתחם שפך הירקון וגני התערוכה הישנים, אולי אזור הספר היפה והמיוחד ביותר בעיר, היה נטוש למחצה שנים רבות. בשנות התשעים הוכנה עבור האזור תוכנית אב מקיפה על ידי האדריכל משה צור, שכללה בנייה נרחבת של מגורי יוקרה ומסחר על קו המים העירוני האמיתי האחרון שעוד נותר לעיר. התוכנית לא אושרה מעולם בגלל התנגדות ציבורית. תחתיה יזם אדריכל גודוביץ', מהנדס העיר הקודם, פיתוח זמני של האזור כמתחם בילוי ובידור על בסיס ההנגארים הקיימים.

במקום להפוך את האזור לשכונה יוקרתית על קו המים ולהפקיע אותו מידי הציבור, נוצל מיקומו של האתר בשולי העיר, בסמוך לתחנת הכוח ורחוק יחסית ממגורים, כדי לעודד מעבר של מועדונים ומקומות בילוי ממרכז העיר המאוכלס. הפרויקט הזה, שנעשה בידי האדריכלים גנית ואודי מייזליץ-כסיף, מוכיח שאפשר להפעיל מחדש אזור מוזנח בצורה שתהפוך אותו למקום פעיל וכלכלי, אך גם תשמר את המאפיינים הייחודיים שלו כאזור לפעילות שוליים.


________________________________________
הזמן הוורוד ונענע מזמינים אתכם לבחור את גבר השנה 2003
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by