בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סופרים ממליצים 

סופרים ממליצים

 
 
ערכה: טל היינריך

רינה פרנק-מיטרני, אברהם בורג, אמיר גוטפרוינד ועוד ממליצים על הספרים האהובים עליהם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לרגל פתיחת ירידי שבוע הספר ביקשנו מסופרים שהוציאו ספר חדש השנה להמליץ על הכותרים האהובים עליהם. בין השורות, בחירתם של אמיר גוטפרוינד, סמדר רייספלד, ליזי דורון, ד"ר לימור שריר, יפה בן כנען, אברהם בורג, רינה פרנק-מיטרני, ליזי דורון, אדיבה גפן, אגור שיף, גבריאלה אביגור-רותם, שלומית אברמסון, יעל מישאלי, אלה יבלונסקי וליעד שוהם. לתולעי הספרים - אושרת קוטלר, ניר ברעם, גלית אלדר ועוד השתתפו בפרויקט בשנה שעברה.
 

רינה פרנק-מיטרני ממליצה על ספריה של אנה גוואלדה (כנרת)

רינה פרנק-מיטרני (צילום: יח"צ)
 רינה פרנק-מיטרני (צילום: יח"צ)   
על הסופרת אנה גוואלדה קראתי בכתבה קטנה בעיתון עם צאת ספרה השלישי "להיות יחד, זה הכל". מצאה חן בעיני הפשטות שלה ובעיקר הצניעות. למרות שהפכה בן לילה לאחת הסופרות הצעירות הבולטות בצרפת עם ספרה הראשון "אהבתיה", היא שומרת על פרטיות חייה בקנאה, מסרבת להתראיין וחיה בעיירת פועלים ליד פאריז. מורה לצרפתית בבוקר, עוזרת לרופא חיות אחר הצהריים, ואימא כל הזמן. בצהריים מאכילה אנה באופן קבוע בביתה, יחד עם ילדיה, שניים או יותר ילדים מבתים הרוסים. סופרת בלילה, כשכל החתולים אפורים והמטבח נקי.

מיד רצתי וקניתי את שלושת ספריה. התאהבתי בה ובספריה. ספרה השני "הייתי רוצה שמישהו יחכה לי באיזשהוא מקום" הוא קובץ סיפורים מרעננים, קשים, ויחד עם זאת כל כך קרובים לנו! כתוב בהומור ובכאב, עם סיומים מפתיעים ומתוך התבוננות מעמיקה. "אני הולכת ברחוב ומסתכלת על אנשים, מביטה בהם היטב, שואלת איך הם מסוגלים לחיות, בודקת אפילו את צבע הגרביים שלהם, ואחרי כן חושבת עליהם שעות, ימים, שלא לומר שנים, ואז אני כותבת עליהם".

את ספרה השלישי "להיות יחד, זה הכל" הקדישה למוגט (1919-2003) גופה שאיש לא בא לזהות, מפני שרצתה לכתוב על אותם אנשים שחיים ערירים ומתים עוד יותר ערירים. בספרה היא כותבת על ארבע דמויות. פיליבר, ממשפחת אצולה המתגורר בדירה עמוסת רהיטים ותמונות שירש מאבותיו ומתפרנס ממכירת גלויות במוזיאון. גבר עם לב זהב המסוגל לצטט את תולדות צרפת בעיניים עצומות, אך מרגיש נחות וחסר אונים מול העולם. קאמי, ציירת משכילה ומחוננת, בעלת רגישות חברתית יוצאת דופן המתפרנסת מניקיון משרדים בלילה. פראנק יפה התואר וגס רוח, שף במסעדה לאניני טעם המתעניין באופנועים, חתיכות מזדמנות ובסבתו פולט, אותה הוא מבקר באדיקות בבית האבות בו היא חיה, ורוצה לחזור לביתה. הארבעה, השונים זה מזו בכל המובנים, מוצאים את עצמם מתגוררים בביתו העמוס של פיליבר, וכנגד כל הסיכויים מתפתח ביניהם ספור אהבה המוביל כל אחד מהם לדרך חדשה.

אהבתי את שלושת ספריה של הסופרת אנה גואולדה ואת תפיסת עולמה החברתי הבאה לידי ביטוי בכתיבתה הרגישה, מלאת החמלה כלפי כל אדם.
רינה פרנק-מיטרני הוציאה את הספר "חיים שבירים" (ידיעות אחרונות)
 

סמדר רייספלד ממליצה על "גלפגוס" מאת קורט וונגוט (זמורה ביתן)

סמדר רייספלד (צילום: יח"צ)
 סמדר רייספלד (צילום: יח"צ)   
זה לא שאני קוראת (וכותבת) רק ספרים שקשורים בדארווין, נשבעת, אבל הספר הזה ראוי לכל המלצה. עשרה אנשים נקלעים לספינת שעשועים בשם "באהיה דה דארווין" שמפליגה לאיי גלפגוס. העולם על סף הכחדה אטומית, והם האחרונים - על תיבת נוח השנייה - שיישארו להמשיך את המין האנושי.

בציניות עדינה או בעדינות צינית מתאר וונגוט את הדמויות השונות, ביניהן מורה לביולוגיה, נערה עיוורת, ורוצח בשגגה - לא תפארת המין האנושי - באופן שגורם לנו לקבל בטבעיות גמורה את העובדה שסוף העולם הגיע. שרשרת האירועים, האקראיים לחלוטין, שהובילה את הדמויות לספינה היא שתוביל אחרי מיליוני שנים, ללידתם של צאצאיהם דמויי כלב-ים, שנפח מוחם קטן בהרבה מזה של היום, דבר שישפר את סיכוייהם לאושר.

מלחמה אטומית, אדישות, בני אדם קטנים חנוך-לוינים משהו, והמוטו המופיע בתחילת הספר הוא ציטוט מיומנה של אנה פרנק (1929-1944): "למרות הכל, עודני מאמינה שבני האדם הם טובים, בעצם". נו, באמת.
סמדר רייספלד הוציאה את הספר "דארווין באיילון דרום" (כתר)
 
 

ליזי דורון ממליצה על "עקירה" מאת כריסטוף היין (ספרית הפועלים)

ליזי דורון (צילום: יח"צ)
 ליזי דורון (צילום: יח"צ)   
הסופר כריסטוף היין, יליד 1944 שלזיה (אז מזרח גרמניה כיום פולין), מספר את סיפורו של ברנהרד האבר - בן עקורים שנעקר עם הוריו מברסלאו, שסופחה אחרי מלחמה העולם השנייה אל פולין ונאלץ לשוב לגרמניה. לכאורה אין זה מרחק גיאוגרפי או תרבותי בעל משמעות דרמטית, אבל דווקא עקירה זו מלמדת "עקירה" מהי ומצביעה על ייסורי העקור והזר באשר הם.

"הוא לא יוצלח", אומר מאנולוב הזקן על ברנהרד, "כמה מהגברים שעמדו מסביב הנהנו והביעו את הסכמתם, "כן הוא לא מפה".

בעקבות הגירה נאלץ ברנהרד, להתמודד עם המכשולים שמציבה בפניו גרמניה המזרחית - מולדתו לשעבר. המחבר בחר לתאר את תהליך ההתערות המשפיל של המהגר בחיי היום יום באמצעות חמישה עדים שבהם: חבר ילדות של ברנהרד, אהובת נעוריו, גיסתו, שותפו לעסקים בלתי כשרים ולעשיית כסף וחבר שמסייע לו להתקבל לחברת המכובדים המקומית. עדותם מלמדת על עוינות שאינה מתפשרת, שמעוררת בקהילה המקומית זעם, אלימות ורוע לב. כל עד תורם לקורא פן אחר מאישיותו של בן הנגר ובה בעת חושפים בפנינו את התנהגות החברה שסביב.

"יש מי שהיה מוכן לשים על השולחן מאה מרק בעבור כל הרוג מן העקורים. כולם צחקו וחבר אחר ממועדון הכדורת אמר שהוא רוצה להוסיף עוד שטר של מאה כי גם הוא מעדיף לחיות בעיר נקייה".

זהו לא רק סיפור על גירוש, פליטות, עלבונות ודעות קדומות. את הספר מלווים גם תהליכים היסטוריים. בשפה ברורה ומפוכחת היין משלב סיפור אישי עם החברתי והפוליטי, מציב תמונה אכזרית של החברה הגרמנית. היין מספר לנו בסגנון ביקורתי וסרקסטי על תום האידיאולוגיות הגדולות. הספר מסתיים בשנים שאחרי קריסת הקומוניזם ונפילת חומת ברלין וגיבורו מוצא אושר במגרש ווילה בחברה זעיר-בורגנית. ולסיפור הגירה אין סוף...

"תן לאנשים לחיות בשקט, פאול אלה פליטים מסכנים, מספיק רע להם גם ככה".
"מי ביקש מהם לבוא הנה, לא אני".
"גם סבא שלך היה עקור".
"זה משהו אחר לגמרי, סבא היה גרמני, הייתה לו זכות לבוא לגור כאן".
כך מגיב הבן של ברנהרד בספרו של היין.

זהו אכן סיפור גרמני על רקע זמן ותקופה ואולי גם סיפור על האופי הגרמני ועם זאת אי אפשר שלא להימנע מהשאלות האנושיות שהוא מציב בפני הקורא, "האם אנחנו חסרי חמלה ונעדרי סובלנות? האם נגזר עלינו לשנוא את האחר?".

אלדד סטובצקי, איש ספרות מפרנקפורט שהיין הוא אחד מהסופרים האהובים עליו, "הרגיע אותי" - אם הפליט עצמו לא לומד אז מי ילמד? היין מביא אותנו בספר זה, ולו לרגע, להתבונן ביחסינו אל האחר, השונה והזר - "העקירה", ספר שאהבתי.
ליזי דורון הוציאה לאחרונה את הספר "התחלה של משהו יפה" (כתר)
 

ד"ר לימור שריר ממליצה על "נשמות תאומות" מאת ציפי שחרור (הוצאת גוונים)

(צילום: כריכת הספר)
 (צילום: כריכת הספר)   
"...היא כל כך יפה, אמרה, דומה לו, שוקלת בדיוק כמוהו, כשנולד, שלושה קילו. רציתי להגיד לה, שאם איבי היה כאן עכשיו, היה אומר שהתנוקת שלנו היא קילו וחצי יהודיה, קילו וחצי ערבייה, ככה עשינו אותה, כי ההסטוריה והרומנטיקה - אחיות..." (מתוך הסיפור "ערבי במרתף").

כך מסתיים הסיפור "ערבי במרתף", אחד מהסיפורים הרבים והמרגשים בספרה החדש של ציפי שחרור "נשמות תאומות" - סיפורי אהבה. זהו סיפור על דו קיום בתל אביב ועל צעירים החוזרים אליה מהודו.

הספר מורכב משתי נובלות ארוכות וסיפורים קצרים יותר. ספר של קטבים מרתקים ושובי לב, אשר ביניהם משתרעת סקאלה רבת נושאים וגוונים. מלילות סוערים בעיר הגדולה ועד לסודות אפלים וגילויים מרעישים בעיירות הפיתוח ובפריפרייה המופיעים בסיפורים "לנטנה" ו"קולנוע דרום".

נשיות ובשלות נשית, יחסים גנובים, אהבות ותאוות כבושות בסיפור "רומן במדבר" על רומן מוזר הנרקם בין אשה בשלה ובוגרת לבין חייל צעיר באמצע המדבר, ובסיפור המיוחד "האישה שקנתה את הפרארי של הנזיר" הומאז' לרובין שארמה, על נהנתנות והתפכחות. "אישה לא גמורה", סיפור אהבה נוגע ללב על עקרות והורות מאוחרת, נובלה מורכבת ומטלטלת על ביציות זרעים ופונדקאות אחרת, המתרחשת בין סמטאותיה המסתוריות של צפת.

חיפוש נואש של צעירות וצעירים אחר אהבה בסיפור המשעשע "כלב ליום אחד" וב"מועדון פנויים פנויות". מנגד - אובדן, שכול וגעגועים עד כלות ב"גויאבות בניו יורק", "עובד זר" ו"נשמות תאומות".
האחרון הינו קובץ של סיפורי אהבה מרגשים, מלהיבים וחושניים מאוד שההומור והכאב מעורבבים בהם זה בזה ויוצרים יחד אמת פיוטית חדשה.

אני ממליצה על הספר בכל לב, כי הוא מהספרים הסוחפים אותך מסיפור לסיפור. קראתי בו בהנאה צרופה, מייחלת שלא ייגמר.
ד"ר לימור שריר הוציאה את הספר "פירות בר אדומים" (הוצאת כרמל)
 

אברהם בורג ממליץ על "ספר המעשים: חיי זלמן שוקן" מאת אנתוני דוד (שוקן, מאנגלית: אריה חשביה)

אברהם בורג (צילום: יח"צ)
 אברהם בורג (צילום: יח"צ)   
מדף ספרי הביוגרפיה הישראלי עני ומדולל כי בשביל תיעוד אישי ואיכותי צריך שלושה רכיבים חיוניים: דמות מרתקת, כותב איכותי וריחוק. לכן אצלנו אמרת עמוס איילון או אניטה שפירא ואמרת כבר כמעט הכל. רוב השאר הוא חנופה מבית המדרש הפוליטי או דמויות שאינן ראויות עדיין למקום של כבוד בספרית הביוגרפיות. על רקע הדלות הזו בולט עד מאד ספרו של אנתוני דוד "ספר המעשים" - סיפור חייו של זלמן שוקן, מייסד האימפריה של משפחת שוקן שהענף החשוב ביותר שנותר ממנה עד היום הוא עיתון הארץ וכל לוויניו.

זלמן שוקן היה כנראה עשוי מהחומרים מהם נכתבות מיתולוגיות. בחור יהודי עני שבא מהמזרח, "אוסט-יודע", שהקים במו ידיו אימפריה כלכלית גרמנית של רשת בתי כלבו, שרד את המלחמה, עלה ארצה, ירד ממנה, היה שותף פעיל להקמתה וביסוסה של האוניברסיטה העברית בירושלים, קנה עבור בנו הישראלי את עיתון הארץ, היה "האב המאמץ" הפטרון, של עגנון, בובר, גרשם שלום ורבים אחרים, ובכל זאת אלו לא הרשמים החשובים ביותר שהותיר אחריו האיש המרתק הזה.

היום היו מקטלגים אותו במדור "הון ושלטון", או במקרה המקל מעט באגף "הון ותקשורת". אבל חשיבותו ההיסטורית, המדהימה, הייתה ביצירת קשר בין הון לזהות. כשכולם הרוויחו כסף, או הקימו קיבוצים - שוקן אסף יצירות ספרות, מחשבה, הגות מיסטיקה ורוח יהודיים. הוא הקים את מכון שוקן בירושלים, הוציא ספרי זהות ליהודי גרמניה, תמך בהוצאות ספרים ובסופרים שחידשו וחקרו את הספריה היהודית ויצר בעצם, במו ידיו את מדעי היהדות המודרניים כפי שהם מוכרים לנו היום.

הוא היה סוחר ואמן, עילג בעברית ואבי התרבות העברית החדשה. טייקון קשה ואיש רוח מעודן. דמות מלאת סתירות המצוירת היטב בעטו של אנתוני דוד. ישנן אמנם כמה חולשות בספר כמו חוסר איזון בין פרקי חו"ל של שוקן לבין הפרקים הישראלים הלוקים בעומקם ובכל זאת מדובר באחת הביוגרפיות הטובות והחשובות ביותר שנכתבו כאן ועלינו בשנים האחרונות.

את אפיונה של הביוגרפיה הזאת היטיבה ממני לתאר פניה עוז זלצברג שכתבה על הספר הזה כך: "הספר הזה של אנתוני דוד מפר את שתיקת-הקברים של העולם שאיבדנו. הוא לא מסתיים כרקוויאם. שוקן חי בישראל היום לא רק בזכות מפעלי התקשורת הנושאים את שמו, אלא בעיקר דרך החותם הבלתי-הפיך, האפקטיבי, שהותיר על ספרותה והגותה של הארץ הזאת". ולי לא נותר אלא להגיד: אני מסכים. וממליץ.
אברהם בורג הוציא את הספר "לנצח את היטלר" (ידיעות אחרונות)
 

ליעד שוהם ממליץ על הספר "העליונים" מאת נעמי לויצקי (הספריה החדשה)

ליעד שוהם (צילום: יח"צ)
 ליעד שוהם (צילום: יח"צ)   
האמת היא שבכל הקשור להמלצה זאת אני קצת משוחד. דבר ראשון, במקצועי אני גם עורך דין וספר שנכתב על שופטי בית המשפט העליון הוא קצת כמו הצצה של תלמיד בית ספר לנעשה בחדר מורים. שנית, אני מאוד אוהב "מייסעס" והספר "העליונים" עשיר בסיפורי רכילות עסיסיים וצבעוניים על הנפשות הפועלות מאחורי פסקי הדין שניתנו בעשור האחרון בבית המשפט העליון.

איני יודע עד כמה כל הסיפורים נכונים (חלקם נקראו על ידי בסקפטיות מסוימת), אבל כמו הסיפורים של הסבתות/דודות בארוחות משפחתיות הם מאוד מעניינים. אך, מעבר לכל אותם "סיפורים קטנים" המציגים את השופטים על שנאותיהם ואהבותיהם, על מאבקיהם ורגשותיהם, פורס הספר בצורה מרתקת את הביוגרפיות התרבותיות של הבולטים בשופטי העליון ומותח קו ישר ביניהן לבין פסיקותיהם והכרעותיהם. הציטוטים המובאים מפסקי הדין על מנת לחזק את הקשר הנטען בין חייו הפרטיים של כל שופט לבין הכרעותיו היא מעניינת במיוחד. הרמת מסך זו היא, לדעתי, קריאה חשובה ומומלצת בתקופה בה לבית המשפט העליון יש השפעה כה רבה על חיינו.
ליעד שוהם הוציא את הספר "שבוע באמצע החיים" (כנרת, זמורה-ביתן, דביר)
 

אדיבה גפן ממליצה על "קרוב להפליא ורחוק להחריד" מאת יונתן ספרן פויר (כנרת זמורה)

אדיבה גפן (צילום: יח"צ)
 אדיבה גפן (צילום: יח"צ)   
בעיני השנה בסיפורת (מתורגמת) הייתה השנה של יונתן ספרן פויר. סופר צעיר להפליא, יהודי כמובן, שמתגורר בברוקלין יחד עם רעייתו ניקול קראוס ("תולדות האהבה"), עוד סופרת נפלאה.
התענגתי על שני ספריו שזכו למזלם ולמזלנו לתרגום מעולה ומבריק מעשה ידיו של אסף גברון - "הכל מואר" ו"קרוב להפליא ורחוק להחריד".

את הספר הראשון "הכל מואר" רכשתי בדרכי לביקור באוקראינה. דומה כי הספר המצחיק-עצוב-חכם הזה הוא בן לוויה מדהים למי שמסייר ברחבי המדינה רווית הזיכרונות המרים-יפים, שרמסה את היהדות שלה עד עפר ולא הותירה אלא מצבות עלובות לעולם תרבותי מפואר. לכן מיד כשיצא ספרו השני בעל השם המוזר "קרוב להפליא ורחוק להחריד" מיהרתי לרכוש גם אותו. וכאן המתינה לי הפתעה.

הספר הזה שונה בתכלית מהראשון. עולם אחר, זמן אחר, שפה שונה ויחד עם אמצעים ספרותיים אחרים, כך בשניהם מתגלה לנו ספרן פויר כסופר חכם, משוחרר, ובעיקר "חכם להפליא ואמיץ להחריד". הספר עוסק בעצם בטראומה של אמריקה אחרי אסון התאומים. טרגדיה אמריקאית מזעזעת שעוד שנים רבות תדמם ותשפיע על שלום העולם כולו.

את כל הכאב והאימה, את חוסר היכולת להבין את מה שאירע בניו יורק בפרט ובמקומות אחרים בכלל, מעביר פויר באמצעות ילד אחד קטן - אוסקר, שאיבד את אביו באסון והוא יוצא להתחקות ולפצח סודות ורמזים שהאב, כך הוא מקווה, השאיר לו.

גיבור הספר אוסקר הוא ילד בן תשע. אני מודה שאינני חסידה של ספרים המסופרים מפי ילדים, אלא שכאן נכבשתי מיד. אוסקר של, ויש להניח שהשם SHEL אינו מקרי, הוא יצור מיוחד במינו, חכם, מצחיק, נלעג, תמים, מוטרף, מבריק, בודד, נואש אך בעיקר בלתי נשכח. בניסיונו למצוא מסילות אל אביו שנספה בבניין הלוהט, הוא מגלה מפתח השייך לאביו ועליו מצוין רק השם בלק. 412 אנשים בניו יורק נושאים את השם הזה ואוסקר יוצא לדרכו למציאת הבלק האחד והיחיד שאוחז במנעול מתאים כדי לפצח משהו.

אוסקר הפוחד מרכבות תחתיות, עוד סממן של האימה שאחרי האסון ההוא, מתחיל לנדוד בין חמשת רובעיה השונים של העיר כשהוא נפגש עם בני הכרך הגדול, אנשים בודדים כמוהו, תקועים כל אחד בדרכו ואשר המסע של אוסקר מצליח להביא משהו גם לחייהם.

פויר, מספר נפלא וממציא ספרותי מקורי, מוביל אותנו לעוד מסעות מחרידים בהיסטוריה של המאה ה-20, להפצצות על העיר דרזדן ולהירושימה. הספר, מיוחד במינו, לא פשוט לקריאה ותובעני מאד. מצאתי בו רק סכנה אחת - אתם עומדים כמוני, להתאהב בו, באוסקר, הילד הבלתי נשכח הנע מחלק אחד של העיר לשני עם תוף מרים ומפתח אחד קטן. כן, לא לשכוח, נא לפענח ולעיין בכובד ראש באיורים המתחברים בדרך מתוחכמת למתרחש בספר. נפלא - אם לא למעלה מזה...
אדיבה גפן הוציאה את הספר "אבק יהלומים" (כנרת, זמורה-ביתן, דביר), עוד בין ספריה - "פנמה ג'ק"
 

אגור שיף ממליץ על "סיפורים על גבריות וזיכרון" מאת דוד מיכאלי (מדף)

אגור שיף (צילום: יח"צ)
 אגור שיף (צילום: יח"צ)   
זהו קובץ של עשרים קטעי פרוזה, קצתם בעלי אופי נרטיבי ורובם מסות פיוטיות, שבהן באמצעות תמונות אוטוביוגרפות, נבחנת שוב ושוב מערכת הכוחות המפעילה את הקיום הגברי. מתוך מין אומץ לב נאיבי, מרשה לעצמו מיכאלי, המאוהב עד שיכרון במילים ובצליליהן, להתעלם לחלוטין מציפיותיו של קורא הספרים המיומן. הוא חושף את אותן סצנות נבחרות מחייו באמצעות ניסוחים עתירי דימויים וקישוטים לשוניים, שרק לעתים נדירות מוצאים את מקומם בטקסטים הנחשבים אצלנו כ"פרוזה". עצם יציאתו לאור של הספר המיוחד הזה והצנוע כל כך, עצם הולדתו והטלתו אל תוך שוק הספרים ההומה בתגרנים, היא בגדר נס.
אגור שיף הוציא את הספר "מה שרציתם" (זמורה ביתן)
 

גבריאלה אביגור-רותם ממליצה על "צורות הזמן והכרונוטופ ברומן" מאת מיכאיל בכטין (דביר)

גבריאלה אביגור-רותם (צילום: יח"צ)
 גבריאלה אביגור-רותם (צילום: יח"צ)   
"בדיאלוג לעולם לא תוכל להיאמר המלה האחרונה" - כך כתב הפילוסוף וחוקר הספרות הרוסי מיכאיל בכטין (1895-1975). אוטודידקט מבריק ומקורי. מי שנהנה מ"סוגיות הפואטיקה של דוסטויבסקי" (ספרית הפועלים, 1978; מרוסית: מרים בוסגנג) יברך על צאתו לאור של הספר הזה.

בכטין נעצר בשנת 1928 בחשד לפעילות אנטי-מהפכנית ונידון לחמש שנות מאסר, שהומרו לגלות בעיירה שכוחת-אל בקזחסטאן. נידחות זו הצילה אותו מגל "הטיהורים" של 1937/8 שבו הוצאו להורג מרבית חבריו. נסיבות חייו וסגנון חשיבתו המיוחד הניבו טקסטים בלתי גמורים, אך מנוסחים בלשון בני אדם, דקי הבחנה ורבי חכמה והשראה.

את הכרונוטופ (זמן-מרחב) בחר בכטין לתאר כזיקת הגומלין ביחסי הזמן והמרחב ביצירה אמנותית. "הזמן.. מתעבה, נעשה סמיך ונראה בעין.. המרחב מועצם וחובר לתנועת הזמן, העלילה, ההיסטוריה". אני, ככותבת, חגגתי את הצירוף "הזמן הסמיך", כי הוא זה המקיף אותי בשעת כתיבה, מוחשי ליד, נראה בעין ומפציר לצקת את זרמו החם והעשיר אל תבניות המילים.

"הספרות .. היא במהותה.. הצצה וציתות: 'כיצד חיים אנשים אחרים'". אבחן בכטין. ואיך יאפשר המחבר לקוראיו להציץ אל חדרי החדרים של חיי הפרט? באמצעות המשפט הפלילי, למשל, הכרוך במעקב ובציתות, בעדויות ובהשערות, ומארגן את כל החומרים בתזמור פרשני בשלהי העלילה (רוב הרומנים הבלשיים ורבות מסדרות הטלוויזיה מושתתים על העיקרון הזה). או, לחילופין, באמצעות וידוי (כתבים, מסמכים, מכתבים). או בעזרת זר, חמור זהב או מוקיון, אוויל או משרת, "הנוטל חלק בחיים בלי להיות חלק מהם" ונהנה מן הזכות לתהות, להלעיג, לגדף, לקרוע מסכות ולחשוף את החיים המסתתרים מתחת לקליפת המוסכמות.

כבר גלשתי מעבר למכסת המילים שהוקצבה לי, וטרם נגעתי באפס קצהו של העושר השמור לקוראי הספר והמסה הפרשנית של ד"ר הלנה רימון, המצביעה על הקשר בין בכטין לבין הזמן-מרחב שלו.

"המחבר הוא שבוי של תקופתו. הזמנים העתידיים פודים אותו מן השבי הזה וחקר הספרות נועד לסייע במלאכת הגאולה" אמר בכטין ב-1970 בריאיון לכתב-העת 'נובי מיר'. בכטין גאל את אפוליאוס ואת לוקיאנוס, את ראבלה ואת דוסטויבסקי, ובתרגומו זה לעברית חולץ ממסגרות שפתו, תרבותו, מקומו וזמנו, והוגש לנו כאוצר של מידע, הגות והתבוננות; לקנות, לקרוא ולחשוב.
גבריאלה אביגור-רותם הוציאה עתה את הספר "אדום עתיק" (זמורה ביתן)
 

שלומית אברמסון ממליצה על "הר אדוני" מאת ארי דה לוקה (הספריה החדשה)

שלומית אברמסון (צילום: יח"צ)
 שלומית אברמסון (צילום: יח"צ)   
את הנובלה קראתי לא מזמן ובמשך כמה ימים אחרי שסגרתי את הספר המשיכו לחיות בתודעתי כל גיבוריו - על עוניים, שמחותיהם ואהבותיהם. זהו סיפור אהבה המסופר מפיו של ילד בן 13 בשכונת מונטדידיו, היא הר אדוני שבנפולי. דה לוקה הצליח לארוג ביד אמן ולתאר את חייהם של אנשי השכונה המתפרטים לפרעושים וכינים, לכביסה תלויה על חבלים ולנעילת סנדלים בחורף כדי שהרגל הגדלה תוכל לצאת מהם. בחמלה ובאהבה רבה רקם את הדמויות ובמיוחד את דמותה של מריה, אהבתו של הנער המספר ושל דון רפנילו, הסנדלר היהודי, הממתין לכנפי המלאך שיתבקעו מן הגיבנת שלו סוף סוף ויקחו אותו לירושלים.

ספר אנושי כל כך שהשאיר בי את התחושה שעל אף כל מה שקורה במציאות - בבסיסם של כל הדברים יש טוב לב, וחום אנושי.
שלומית אברמסון הוציאה את הספר "מעשה תמר" (מודן)
 

אמיר גוטפרוינד ממליץ על ספריו של אורי אדלמן ז"ל (כתר)

אמיר גוטפרוינד (צילום: יח"צ)
 אמיר גוטפרוינד (צילום: יח"צ)   
בשנה האחרונה, אין לדעת מדוע, שקעתי בקריאה רצופה של מיטב ספרי המתח. קראתי את כל ספרי ג'ון גרישם, הארלן קובן ושאר חברי "ליגת העל" של הז'אנר. רק לאחר שלא נותרו עוד על המדף ספרים נוספים של הללו, הסכמתי להתפשר ולקרוא מעט ספרות מתח ישראלית. כך נתקלתי לראשונה בספריו של אורי אדלמן ז"ל, אשר נפטר לפני כשנתיים בגיל 46.

גיליתי מספר סיבות לאהוב את כתיבתו, ואפילו להעדיפה על פני תותחי-העל של הז'אנר. גם הוא, כמו כל הכותבים במסגרת חוקי הז'אנר, גייס לעלילותיו את הכוחות "הרגילים", המימסדיים, בעלי ההון, הפושעים, והארגונים החשאיים. גם הוא הציב מולם את האיש הפשוט, המסוגל להפעיל רק את כח התבונה, כח האהבה וכח התמימות. אבל אצל אורי אדלמן זה הצליח פעמיים – ספריו מקוריים מאד, וספריו אינם נכשלים באף אחד מן הכשלונות האורבים לספרים מסוג זה.

אורי אדלמן טווה עלילות נהדרות ואמינות, מותחות ואפשריות. ההומור שלו, עדין ומשתלב היטב בעלילה, הוא תוספת חיננית לספריו. אפילו תיאורי המין, מכשלה ידועה של סופרים ידועי שם, פשוטים ואמינים (הקורא המומחה יהנהן ויאמר, "כן, ממש כך זה נראה במציאות").

נקודה נוספת המחממת את הלב היא זירת ההתרחשות – ישראל. אורי אדלמן הצליח לטוות עלילות פתלתלות כראוי וחובקות את הרקיע מבחינת עוצמת הכוחות הפועלים, וכקוסם דחס את עלילותיו לתוך ישראל שלנו, לתוך המציאות הצפופה, הקטנטנה, למדינה בה נדמה שכולם היו עם כולם במילואים, בשכונה או בתנועת הנוער.

"משוואה עם נעלם", "בסימן וונוס", "שעות מתות" ועוד. נדמה שכתיבתו השתפרה מספר לספר. מותו, בגיל כל כך צעיר, הוא אבידה, ללא שום קשר להיותו סופר. האבידה הספרותית רק מוסיפה לצער.
אמיר גוטפרוינד הוציא את הספר "העולם, קצת אחר-כך" (כנרת, זמורה-ביתן, דביר)
 

יפה בן כנען ממליצה על "הספר השחור" מאת אורחן פאמוק (כתר)

יפה בן כנען (צילום: יח"צ)
 יפה בן כנען (צילום: יח"צ)   
אינני יודעת אם "הספר השחור" עדיין נמצא במלאי. הוא יצא לאור בשנת 1998, וכידוע במושגים של חיי מדף אצלנו זה כמעט נצח. קראתי אותו לאחרונה במקרה ונסחפתי אחר סיפורו של גאליפ, עורך דין מאיסטנבול, שאשתו רייה נעלמה. הוא צולל אל מסע חיפוש אחריה, בעודו חושד שהיא נמצאת עם בן דודו העיתונאי, שגאליפ מקנא בהצלחתו ככותב.

כביכול ספר שתעלומה במרכזו, אך לאט לאט מסתבר שתעלומה זו היא אחת מאינספור תעלומות החבויות בסמטאותיה של איסטנבול, ושהלבירינט שגאליפ מסתובב בתוכו הוא השלכה של נפשו. המסע אחר רייה, האישה הילדה, הופך למסע של חיפוש זהות, העלאת זיכרונות ומציאת קולו האישי ככותב, לאחר שהחל לפרסם טורים בשמו של העיתונאי שנעלם יחד עם אישתו.

התעלומה בסופו של דבר אינה נפתרת כי אין לה חשיבות. מה שחשוב הוא שגאליפ מצא את ייעוד חייו: "ככלות הכל, שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה". נדמה לי שסופרים רבים יסכימו לציטוט הזה. אין ספק שזהו ספר לכותבים, אבל לא רק להם. זהו ספר עשיר, מורכב שאינו מאבד לרגע את סקרנותו של הקורא.

אורחן פאמוק זכה בפרס נובל בשנת 2006. הייתי רוצה להביע משאלה שספרים נוספים שלו יתורגמו לעברית, בנוסף על "המבצר הלבן" ו"הספר השחור".
יפה בן כנען הוציאה את הספר "גם כי אלך" (כתר)
 

יעל משאלי ממליצה על "סוכריות מהשמיים" מאת גיל חובב (קרפד)

יעל משאלי (צילום: יח"צ)
 יעל משאלי (צילום: יח"צ)   
עזבו את הרשימות הקנוניות, ואת מה ש"צריך" לקרא או להיות על המדפים כדי שתהיו אין. קחו לכם פסק זמן מתוק מתוק ומשעשע עד בלי די והתענגו בלי בושה על "סוכריות מהשמים", החדש של גיל חובב.

סיפורי הילדות של חובב, הסופר העיתונאי והבשלן, בספר הזה כמו בקודם ("מטבח משפחתי") מסופרים בחוש הומור, באהבה גדולה לבני משפחתו ובעיקר לסבתו מומה, אשתו של איתמר בן אב"י. הספר מורכב מסיפורים מצחיקים עד דמעות, לעיתים דמעות של חמלה על ילד אחד קטן והעלבונות שספג, לעיתים דמעות של קנאה על החיים המרתקים שלא היו לנו, ילדי שנות השישים שגדלו בסתם בתים פולניים בגבעתיים המצ'עממת.

בסוף כל סיפור מופיע מתכון פשוט אך מעניין שאפשר להכין בכל בית, כשכל סיפור קשור, יותר או קצת פחות, למתכון שבסופו. אבל אל תתבלבלו, זה לא ספר בישול (למרות שהוא מכיל 21 מתכונים) אלא ספר אהבה משפחתי ותקופתי. חובב חושף סודות קטנים הקשורים במשפחתו המיוחסת (החל באליעזר בן יהודה מחדש העברית המיתולוגי ועד הוריו ודודתו, אנשי רדיו ידועים מצד עצמם). ברור לגמרי שמדובר באוהב אדם אמיתי, מלא שמחת חיים וחוש הומור בריא במיוחד.
חובב צוחק על עצמו ומביא טעם ירושלמי של פעם. מתוק-מריר. נפלא. רוצו לקנות.

ואולי יקרה לכם נס קטן כמו שקרה לי, שבשעה שקראתי את הספר באיזה בית קפה באיזה קניון בתל-אביב עבר לפניי אותו הילד, בדמותו הנוכחית, ונענה בחביבות גדולה להתלהבותי הילדותית, ואף ישב איתי כמה דקות והחליף מילים וחיוכים וקיבל ממני בתמורה את הספר החדש שלי.
יעל משאלי הוציאה את הספר "שעשני כרצונו" (ידיעות אחרונות)
 

אלה יבלונסקי ממליצה על "קורות הציפור המכנית" מאת הרוקי מורקמי (זמורה ביתן)

אלה יבלונסקי (צילום: יח"צ)
 אלה יבלונסקי (צילום: יח"צ)   
שלושים וארבע שנים חיפשתי אותו. את הדבר שישכנע אותי בדקה אחת לרדת פנימה, לתוך הלוע של הבאר העזוב ולהישאר שם עם עצמי. השנה מצאתי. הרוקי מורקמי ב"קורות הציפור המכנית" השאיר לי יותר סימני שאלה מאשר תשובות. יש בספר הזה את אותו דבר לא ברור שמכה באכזריות באמצע חיינו הברורים. הגיבור שנקלע לסיפורים בנאליים והזויים בו בזמן, מתבודד בתחתית הבאר ומנסה להגיע אל עצמו דרך פענוח חלומותיו.

התאהבתי בתיאורים המדוקדקים של הפרטים הקטנים, ביכולת המדהימה של מורקמי ליצור מירקם מהפנט כאשר הוא מספר על דברים הכי מוכרים. הוא לא שופט, לא מנתח, לא שואל שאלות. הוא מספר. אי אפשר אפילו לשנייה ללכוד את העולם הנזיל של היפני המטורף, אי אפשר לחמוק מהבדידות העצומה של גיבוריו. העיניים ההפוכות של מורקמי תמיד איכשהו מסוגלות לראות את הצדדים ההפוכים של הדברים. האנשים בעולם של מורקמי מחפשים דרך אל האומץ לחקור את החושך שבתוכם.

מורקמי שב ומזכיר לנו בדרך מפותלת וקסומה את הדבר שאסור לשכוח לעולמים: רק אם אתה מוכן לשקוע בחושך, יש לך סיכוי להימלט משם בסוף. אם על פי האגדה היפנית לספר סיפור טוב זה לרפא מישהו, אז על פי הרוקי מורקמי לכתוב סיפור טוב זה להירפא. להירפא מהפחד התמידי שלנו לגלות את הכאב ולהישאר איתו אחד על אחד. אני ממליצה לנסות. גם אם תצטרכו כמו הגיבור הראשי לשבת זמן מה בתחתית הבאר היבשה.
אלה יבלונסקי הוציאה את הספר "אפס טעיות" (מודן)
 

אורלי קראוס ויינר ממליצה על "הצד השלישי של הסיפור" מאת מריאן קיז (מטר)

אורלי קראוס ויינר (צילום: יח"צ)
 אורלי קראוס ויינר (צילום: יח"צ)   
אני רוצה להמליץ על הספר בשם "הצד השלישי של הסיפור" מאת הסופרת מריאן קיז (שגם את ספריה "סושי למתחילים" ו"המהפך של רייצ'ל" אהבתי מאד). גיבורות הספר הן שלוש חברות, שתיים מהן סופרות והשלישית סוכנת ספרותית, והוא מתאר בשפה קולחת ורווית הומור אנגלי שנון את המתרחש מאחורי הקלעים של עולם הספרות באנגליה והשיקולים העומדים מאחורי בחירת והעדפת ספר מסויים על אחר.

מעבר לסיפור הנפתל על החברות בין שלושת הנשים, עניין אותי גם באופן טבעי תיאור עולם הסוכנים והוצאות הספרים. היות ונראה לי שכתיבת והוצאת ספר לאור הינה חלומם של הרבה אנשים שאינם סופרים, אני חושבת שהוא יעניין גם הרבה מאד קוראים מתחומי עיסוק אחרים, שיקבלו באותו המחיר גם כתיבה שנונה וסיפור מצויין.
אורלי קראוס ויינר הוציאה את "דיוקן הונגרי" (כנרת זמורה ביתן)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by