בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תרמית הרוקנרול הגדולה 
 
 
עידית גיל-אשל

עידית גיל-אשל מודיעה שהיא מוכנה לירות לעצמה בראש על כל פעם שהקשיבה בניינטיז לברי סחרוף ותלמידיו

 
 
 
 
 
 
 
 
 
בשנות התשעים התחלתי לשמוע ולהתעניין ברצינות במוסיקה, ובמבט לאחור אני מתחילה להבין עד כמה עלי להיות אסירת תודה על כך שהמוסיקה נשארה חלק מהותי מחיי גם אחרי השנים הקשות ההן. אסירת תודה לטמטום הנעורים, נניח.

באותם ימים ראשוניים, כמובן, לא היה מקום לספקות. קוטנר ידע יותר טוב מכולם על הכל, התוכניות הנכונות בגלי צה"ל סיפקו הרבה יותר מהצצה אל סצינת הרוק העברית המתעוררת, ורק להיות על אותה אדמה עם "המשאיות" הספיק לי כדי לחשוב ולהרגיש הכי אלטרנטיבית ומעודכנת מכולן.

הא, בורות מתוקה. כמו התעוררות מחלום מתוק אל מציאות גיהנומית ובוערת, אני סופגת את האוסף החדש של אן.אם.סי - "התשעים היו כאן" - ולא מאמינה שאכן הייתי שם פעם וחייתי כדי לספר. האם באמת היה הרוק הישראלי הטרי של הניינטיז רק בדיחה הלומת עייפות על חשבונן של נערות חמודות שכמוני, שרומו לחשוב כי הן מקבלות את הדבר האמיתי, אבל גמרו, כמו פראייריות מהזן העלוב ביותר, עם ירמי קפלן (או אסף אמדורסקי – אפילו אז התקשיתי למצוא את ההבדל)?

את ההבדל, כאמור, אני מתקשה למצוא גם היום, רק שכעת מצטרפים לטשטוש הדהוי ונטולת הזהות של קפלן ("קולה וברה") ואמדורסקי ("שיטפון נקי"), גם ברי סחרוף ("עבדים"), דנה ברגר ("תמימות חולפת") ורעש ("לעתים"). כולם מרכיבים מצבת בטון ענקית, מגושמת וחסרת שימוש נראה לעין לתקופה ההיא, בה ילדות עלובות כמוני (והיו מיליונים, בעיקר בערד) אכלו את כל מה שנתנו להן.

למרבה השמחה, כולל הקטלוג של אן.אם.סי מהתקופה גם הוכחות ספורות לכך שלא הכל היה תרמית הרוקנרול הגדולה. זקני צפת ("השכן" – דווקא בין השירים הפחות טובים שלהם), המכשפות ("עד העונג הבא" המושלם) ואפילו ערן צור הלרוב מעיק ("קיץ" היפה, קצת לא פייר) התבגרו בכבוד, ומזכירים - לצד איפה הילד שלא מיוצגים כאן – שהיו גם דברים שווים בשוליים המרכזיים של הרוק הישראלי הצעיר דאז.

רמיקס מזעזע של יזהר אשדות ל"לא יודע" של פוליקר מייצג בכבוד את פסגת הביזאריות של האוסף, לצד הבחירה התמוהה ב"מכונית" דווקא מכל השירים המצויינים שהנפיקה משינה וב"זן נדיר", שיושב על אותו תקן אצל קורין אלאל.

מצילים את העסק, מלבד אלה שכבר הוזכרו, מאיר אריאל ("היכנסי כבר לאוטו וניסע"), רוקפור ("שוב לא שקט") ו"אסף אמדורסקי" המבריק של קרח תשע, שהוא גם הקטע היחיד, מן הסתם, שתתקשו לתפוס ברדיו של סוף השבוע.

אז למה בעצם? לא ברור, ככה שכנראה פשוט לא.


________________________________________________________________
אמנים שונים: התשעים היו כאן - השירים הישראליים הגדולים של שנות ה-90, (אן.אם.סי)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by