בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
הראשון לבידוד 
 
 
יוענה גונן

יוענה גונן מזהירה את הציבור מדודו טופז, שעכשיו ינסה להציג את עצמו כקורבן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוריירו. מוטרדת
 אוריירו. מוטרדת   
אין לי טלוויזיה בבית, השבח לאל בורא עולם. ככה נחסכת ממני בכל יום מנה גדושה של סקסיזם, אובייקטים נשיים בבגדי ים מהדסים על מסלול מוגבה, גברים מסוקסים מפציצים ערים מאוכלסות וזוכים להערצת הבנות, אבקות כביסה שהן פסגת שאיפותיה של כל אשה מהוגנת, ופרסומות שמציגות איברים אקראיים של נשים מונחים על מכוניות.

זה לא נהדר כמו שזה נשמע. מאמציי לחיות בעולם נטול סקסיזם מתרסקים שוב ושוב על קרקע המציאות הדוקרנית. אני רואה טלוויזיה ופרסומות בבתי זרים, כשאני לא נזהרת, וממילא אני גם חשופה לסקסיזם בדמות הטרדות מיניות כשאני הולכת לי בתמימותי ובטפשותי לסופרמרקט, לבנק או לעבודה. אני מנסה בכל כוחי להיראות כמו לסבית, כלומר לא כמו ש"אשה" אמורה להיראות, וזה אמור להפסיק את השריקות, המבטים, המצמוצים והקריאות ברחוב. אבל זה לא מפסיק.

זה לא מפסיק כי אין שום קשר בין הטרדה מינית למשיכה מינית, או למין באופן כללי. הגבר שהציע לי "משהו חם בין הרגליים" ברחוב שינקין לא מזמן, לא באמת קיווה שאני אפנה אליו בלחיים סמוקות ואומר לו "וואלה, בוא ותחמם אותי, יא גבר". עכברי הביבים שמציעים תדיר לי ולחברה שלי "להצטרף לשלישיה", לא באמת מניחים שנבין לפתע שרק הם היו חסרים לנו להשלמת ההרמוניה הזוגית ונשגר לעברם חיוך מזמין במקום בעיטה מדודה באשכים.

כל הגברים ששרקו לי, נגעו בי, העירו לי, ואוננו מולי עד היום - עגבת ומנדבושקעס יבואו על ראשם, אמן - לא חשקו בי מינית. הם רצו להשפיל אותי, לאיים עלי, להפוך את הרחוב למקום מסוכן בעבורי, להזכיר לי את עליונותם המעמדית. הם, גברים, לא חוששים ללכת ברחוב, הרחוב שייך להם. אני, אשה, מצויה ברחוב, בעבודה ובבית תחת טרור מתמיד. אני צריכה לציית להם ולהניח להם לנהל את העולם, אם אני רוצה שיניחו לי לחיות בשקט. בבית, במטבח, לא נשקפת לי סכנה (בהנחה, כמובן, שאין לי בעל מכה). אם אני אעז לצאת החוצה, ללכת ברחוב, לדבר, לבלוט במרחב הציבורי - הם כבר יראו לי מה זה. אין שום דבר מיני במה שנהוג לכנות "הטרדה מינית", זו אלימות מעמדית.

לכן גם קל כל כך להבחין בין פלירטוט נעים או מחמאה חביבה לבין הטרדה מינית. אין קווים אפורים ומעומעמים, למרות שכל מיני סגני אלופים מנסים לשכנע אותנו שדווקא יש. בעוד שפלירטוט מחזק את שני הצדדים, נעשה בהדדיות ומעורר תחושות טובות ומספקות אצל שני הצדדים, הטרדה מינית היא חד-צדדית, לרוב למרות בקשות חוזרות ונשנות של אחד הצדדים להפסיק. היא מעוררת תחושות לא נעימות ומשפילות אצל הצד המוטרד, ותחושות כוח ושליטה אצל הצד המטריד. זה עד כדי כך פשוט וברור
 

אביזר פאלי מסייע

 
משום מה, ההבדל החד הזה עדיין לא ברור לכולם. באופן לא מפתיע, אלה שזה לא ברור להם נמצאים תמיד בצד המטריד. אבל דעו לכם, גברים אלימים ומטרידים, שמחקרים סטטיסטיים מוכיחים חד משמעית שלגברים שמטרידים מינית יש נטיה לעששת, לנסיגת חניכיים ולריח רע מהפה. וכולן יודעות את זה עליכם.

לא ברור מה כל זה אומר על מצב החניכיים של דודו טופז, ואני לא רוצה להתחייב, מחשש עין הרע ותביעת דיבה. מה שבטוח, הוא שהתכנית האחרונה של טופז היתה מפגן של טעם רע (כהרגלו), שחרג הפעם מכל גבול טעם רע שהכרנו.

לצערי, יצא לי לראות את הדקות האחרונות של התוכנית. בתוך הקופסה הקטנה והמרובעת היה דודו טופז, בבגדים שחורים שהיו קצת גדולים למידותיו, מה שתרם למראה הנער בחטיבת הביניים (שקונים לו בגדים קצת גדולים מדי, "שיהיה גם לשנה הבאה"). החיוך על הפנים של דודו נראה כמו חיוך של מוכר מכוניות משומשות, והמצח שלו היה מיוזע. על הבמה עמדו כשתים עשרה נשים בבגדי ים, שהתחרו על הזכות להיות נערת משהו, אבל ניכר שהובאו לשם בעיקר כדי להביא רייטינג לדודו (כולם יודעים שבחורות כמעט עירומות זה רייטינג אחו-שקשוקה).

דודו בדיוק סיים עם הנערות כשהתחלתי לראות, והזמין את נטליה אוריירו, כוכבת אופרות סבון, לשיר. אוריירו שרה שיר קופצני שהקהל מאד אהב, כשפתאום באמצע השיר הופיע מאי שם אותו דודו, באותה תלבושת של נער מתבגר, והתחיל להדס סביב אוריירו. הוא לא שר, כי השיר היה בספרדית, ובכל זאת הוא החזיק ביד מיקרופון, כנראה כאביזר פאלי מסייע. אוריירו שרה, ולפתע דודו נצמד אליה מאחור במין חיבוק דוחה ובלתי צפוי. הפנים של אוריירו הביעו אי נוחות גלויה, ושאר השיר היה נסיונות היצמדות של דודו ונסיונות התרחקות אלגנטיים מקצועניים של אוריירו (בכל זאת, היא לא יכולה להכניס לו בעיטה בסרעפת בשידור חי).

בסוף השיר אחז דודו במותניה של אוריירו ברכושנות, והכריז "לא יודע מה אתם עושים עכשיו, אני ונטליה הולכים לצאת לעשות דברים יחד".

למחרת התברר לי שהמפגן הזה בשידור חי התחיל עוד קודם. שבמהלך הראיון עם אוריירו דודו ליטף לה את הפנים והבטן ונתן לה ביס, ואוריירו, תקועה בתפקיד האשה הכנועה, נאלצה לצחקק בנימוס ורק כינתה אותו "מנייאק" כמה פעמים. למחרת גם התברר שלא רק אני נגעלתי (השתפר מצבנו, אם יש מספיק אזרחים שיזעמו על ניצול מיני לייב; עכשיו בואו ניאבק גם בשאר התופעות הסקסיסטיות במדינתנו ולא רק בדודו).

למחרת דודו גם כתב תגובה לאלף מגיבים נזעמים בוואינט. דודו ממש לא מבין על מה המהומה. "הכל בצחוק" ו"לא יכולתי להתאפק", הוא אומר לאזרחים המודאגים. דודו מנסה לעשות ספין תקשורתי מרשים, ולהציג את עצמו כקורבן (של אנשים לא מפרגנים שמקנאים בהצלחתו) וכאדם "שונה" ו"לא שגרתי".

דודו, יקירי. יש לי חדשות בשבילך. הטרדה מינית היא הדבר הכי שגרתי שיש. היא נפוצה בכל מקום, ואנחנו נפגעות ממנה כמעט בכל יום. היא מקובלת לחלוטין במיינסטרים הישראלי (אחרת לא היית מעז לסכן את הרייטינג, נכון, יא דודו?) וכמעט תמיד עוצמים מולה את העיניים. אשה שמתלוננת על הטרדה מינית נתפסת כממורמרת וחסרת חוש הומור, ובגלל זה נשים רבות חוששות להתלונן או למחות נגד הטרדה מינית.
דודו, "אנשים שגרתיים ומרובעים" הם בדיוק האנשים שמטרידים מינית. אנשים מיוחדים ולא שגרתיים, עם אורגזמות טנטריות וויברטורים במגירה, לא צריכים להטריד מינית, כי הם לא צריכים להוכיח את המעמד המיני שלהם באמצעות ניצול אחרים.

אבל למי אכפת, דודו. אתה צודק. "העיקר שתסתכלו, שתצפו" כמו שכתבת שם. והרייטינג היה 27 אחוז, אתה מספר בגאווה. למי אכפת מה צריך לעשות בדרך, ואיזה עוול חברתי נצטרך להנציח. העיקר שהבאנו 27 אחוז, יא דודו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by