בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פרענקי עיניים כחולות 
 
 
ראובן רייכמן

ראובן רייכמן מבין שקיפחו פה את המזרחים באופן שיטתי, אבל תוהה לגבי יוסי סוכרי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
סבא שלי מת לפני שנה במשקל 68 קילו. כשבאנו לאסוף את ההפתעות שהשאיר לנו (אחותי קיבלה מזגן, אני רשמקול קצת מגעיל) מצאנו את תעודת השחרור היפה שלו מאושוויץ. מתברר שהוא השתחרר משם כחניך מצטיין - משקלו בתחתונים היה 110 ק"ג. את הקילוגרמים האלה הוא סחב אתו כל השנים, ורק כשנאלצו לקצר לו את הקיבה בגלל סרטן הוא נפרד מהם בלי לעשות עניין. חוץ מזה על היד היה מקועקע לו, ליד המספר הקליט, ציור של משולש חמוד.

יוסי סוכרי מקדיש את הספר החדש שלו, "אמיליה ומלח הארץ. וידוי", לילדיו - רי (כמו דו-רה-מי, רק עם רי) ועדן. באופן קצת מעצבן, השמות האלה משקפים את התמצית של ספרו - דווקא הרצון הכן להיות אזרח בינלאומי מגניב וחסר שורשים הופך אותו לאב טיפוס של ישראלי.
סוכרי כותב בספר שלו על התבגרותו בישראל, ארץ שלא רוצה בו ושהוא לא רוצה בה. את ההשקפה הזאת עיצבה אצלו סבתא שלו, אמיליה, שנולדה בלוב. אמיליה, כמו שכתוב על הכריכה, היא אשה מזרחית שלא קראתם עליה אף פעם - "היא אינה מתחנחנת, אינה 'חמה' ורגשנית, מתעבת בישול, את ריחות הזעתר, הכמון והכורכום, ואינה מנסה 'להיקלט' בהוויה האשכנזית; נהפוך הוא, אמיליה היא התגלמות הסיוט האשכנזי הממסדי".

אמיליה מסרבת לוותר על שורשיה, ובזה לאנשים שמנהלים את המדינה. היא רואה, ומלמדת את נכדה לראות, את הגבולות המפרידים בין בני מינה לבין ה"הם" - אלה שתוקעים את המזרחיים בשולי החברה כשרתים קצת מסריחים. כשאמיליה ניהלה ויכוחים עם אשכנזים בשפתה הגבוהה ועם טיעוניה הבהירים, היה לה שטיק קבוע: היא היתה מפשילה את שרוולה וחושפת מספר מקועקע.

זה לא היה מספר הטלפון שלה. היא נתפסה על ידי הנאצים באחד מהמבצעים הפחות מפורסמים שלהם להשמדת יהודים בארצות ערב ונשלחה לברגן בלזן. אחרי המלחמה היא הגיעה לישראל ושוכנה בפרדס כ"ץ, יחד עם שאר הפרענקים. בחברה הישראלית המספר שלה, שמקורו בגורל משותף, שימש אותה כנשק יום הדין. בחשיפתו הודיעה: אתם לא סבלתם יותר ממני (גם לא הילדות הבלונדיניות והבכייניות שקורסות על במות שחורות ביום השואה, ואז קמות ופורסות ידיים כמו פרח מפלצתי).

אי אפשר להתווכח עם סוכרי: אף אחד לא רצה אותו ואת אמיליה וגם לא את כל השאר. הספר מלא הוכחות - כיצד הופלה בצבא (וגילה שהמטבח הצבאי מלא באנשים שקוראים להם אלמוזלינו), למשל, והקליטה המוצלחת של העלייה מרוסיה. אמיליה אולי הסתכלה במרמור על הרוסים (חלקם נראים לא רע), אבל לא שקעה בבכיינות. היא הסבירה לסוכרי שאין לו מה לחפש כאן ושיעוף לחו"ל. היא לא רצתה שאפילו ישרת בצבא בטענה שהאשכנזים הפרידו בינם לבין הערבים. הערבים היו פעם הרבה יותר נחמדים ליהודים מזרחיים, האשכנזים אף פעם לא.

סוכרי, שבינתיים מסיים בהצטיינות תואר בפילוסופיה (כשקיבל את התעודה ראה את מבטיהם של חבריו המזרחיים באוניברסיטה קוראים לו "בוגד!"), מנסה לעשות כמצוותה של סבתו וטס לניו יורק. בסוף הוא חוזר כמובן, ואף עושה מעשה שעולה ממנו ניחוח חריף של גילוי עריות עם אמיליה ועם ישראל. פרענק קינקי.

קשה להניח את הספר מהיד, הוא מחליק כמו ג'חנון בגרון. קשה גם שלא להשתכנע - הכל כנראה אמת. אבל הוא כל כך קולח ומוזכרים בו גם לא מעט חיבורים פילוסופיים (סוכרי קורא אותם רק באנגלית, העברית מסרסת אותם) עד שעולה החשד שסוכרי בעצם נפל קורבן לתרמית תרבותית אחת גדולה. הבעיה היא בעיניים שלו - בתחילת הספר הוא כותב שהן כחולות ואפילו לא מנסה לתרץ זאת. אם אתם שואלים אותי, הוא בטח סתם עוד אשכנזי.

_____________________________________
יוסי סוכרי: אמיליה ומלח הארץ. וידוי, (הוצאת בבל)

פרק מתוך הספר
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by