בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סוזן סוזן  

סוזן סוזן

 
 
עידו אורן

לסוזן וגה אין מה להציע מלבד יופיה הפשוט והמוכר, וה-Bad Plus לא נגישים

 
 
 
 
 
 
 
 
 

סוזן וגה, Beauty & crime, Blue Note. 34:00

עטיפץ האלבום
 עטיפץ האלבום    
אחרי 23 שנה של פעילות מוסיקלית, קשה לדמיין סיטואציה בה סוזן וגה תיצור משהו מפתיע או בלתי צפוי באלבום חדש. והאמת, שאין בזה שום דבר רע. זהותה המוזיקלית הכל כך מוכרת, מחייבת אותה להיות יציבה ונאמנה לסגנונה, וזאת כדי לשמר את קהל מאזיניה ואת הצליל המיוחד עליו היא חתומה.

מבחינה זו, "Beauty & crime" החדש מספק בדיוק את הסחורה המתבקשת: אין בו בשורה מזעזעת, מסר חתרני או מהפך מוסיקלי שירעיד את עולמנו. אבל יש בו הרבה מסוזן וגה, מה שאמור להספיק.

הקול הנעים והענוג, הטקסטים הסיפוריים, הגיטרה האקוסטית והפולק הניגוני - כל אלה נוכחים כשם שהיו תמיד, וגם איכותיים כשם שהיו תמיד. בעזרת 13 נגנים ו-5 זמרי ליווי, מחדירה וגה לאוזנינו 34 דקות של פשטות כובשת. לחנים אווריריים ומלודיים משרים מצב רוח נינוח; קולה העדין פותח את הלב; ובסופה של האזנה, כניראה שכולנו נהפכים לאנשים טובים יותר.

כהרגלה, כותבת וגה שירים בצורת סיפורים קצרים. הפעם הנושאים שעומדים במרכז הם ניו יורק, (ב- "New York Is A Woman" היא מדמה את העיר לבחורה שעברה זמנים קשים, אך עדיין נשארה יפה). אהבתה למשפחה ("Bound" מוקדש לבעלה, "As You Are Now" לביתה הקטנה, ו- "Ludlow Street" לאחיה שמת) ובעיות שונות בטבע האנושי ("Figurines" מדבר על הקורבן שנשים מקריבות כדי להגיע ליופי ו-"Obvious Question" על נזקי האלכוהול).

את תרומתה העצומה של סוזן וגה לעולם המוסיקה, לא ניתן להכחיש. די במבט חטוף על ממשיכות דרכיה העכשוויות (לדוגמא קרן אן) בכדי להבין עד כמה משמעותית הקריירה המוסיקלית שלה.
על אף חוסר החדשנות שבו, "Beauty & Crime" החדש הוא אלבום טוב שמשמר את אופייה המוכר והמוערך של סוזן וגה כמוסיקאית – אשר מצידה, מוכיחה שוב ושוב כי אין תחליף ליופי הפשוט.

המומלצים: New York Is A Woman, Frank And Ava, Unbound
לקנות/לא לקנות: אין כאן הפתעות וגם אין אכזבות, הימור בטוח לאוהבי הסגנון.
הידעת? שירה המפורסם "Tom's Diner" (שיצא ב-1987) נכתב על אותה מסעדה בה נהגו לשבת חברי הסיטקום "סיינפלד" כמעט בכל פרק.
 

The Bad Plus, Prog. Do The Math Records, 64:55

עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום   
קשה מאוד לאהוב את ה- Bad Plus. שלישיית הג'אז ממינסוטה רוקחת עירבובי סגנונות פרועים כל כך, עד כי נדמה שלעתים אפילו הם עצמם התקשו לומר מה הם באמת מנגנים. אי לכך, יהיה נכון לפתוח את הביקורת בהצהרת כניעה: את סגנונם המוזיקלי של ה-Bad Plus לא אוכל להגדיר.

יש הנרתעים מהג'אז, מאשימים אותו בחוסר תיקשורתיות, ומוצאים את ההתחברות אליו דווקא דרך הכלאות פיוז'ניות כאלה ואחרות. במקרה הנוכחי, האנדרלמוסיה המוסיקלית מנוכרת עד לא תקשורתית לחלוטין. למעשה, הקשבה רצופה ל-Prog, אלבומם החמישי והחדש של ה- Bad Plus היא משימה על גבול הבלתי אפשרית. אלמנט השבירה, ששולט ביצירתם כחלק מהשתייכותם לזרם הפוסט מודרניסטי (לא ניתן להתחמק מהגדרה זו), קוטע בברוטליות כל שאיפה להתחברות ושולח את המאזין לדפוק את ראשו בקיר, בניסיון להבין את ששמע.

על תקן הגורם המתווך, יושבים הקאברים, פועלם העיקרי של חברי הלהקה, אשר אמורים לספק את הזווית המוכרת שתהפוך את האלבום לנגיש יותר. ב-Prog מבצעים ה-Bad Plus 4 קאברים: Everybody Wants To Rule The World של Tears For Fears, Life On Mars של דיוויד בואי, Tom Sawyer של Rush, ו- This Guy's In Love With You של ברט בכרך. למרות שבכולם ניתן לזהות את המנגינה המוכרת, אין די בכך כדי להציל את האלבום כולו מחוסר נגישות.

ועם מה כל זה בדיוק משאיר אותנו? להקה אינטיליגנטית ומוכשרת, יכולות ביצוע נהדרות, שבירת מוסכמות ומוסיקה שנכנסת באוזן אחת ויוצאת מהשניה. וזאת כנראה השורה האחרונה: אפשר לאתגר ולחדש, לנגן ולעניין, ולהרכיב ולשבור – כשיש חוסר תקשורתיות כל זה לא משנה, כי כלום מזה לא יעבור.

המומלצים: Everybody Wants To Rule The World, Physical Cities.
לקנות/לא לקנות: רק אם בא לכם עוד דיסק לא משמעותי שתחזיקו מבלי להקשיב לו בכלל.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by