בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פאק הוליווד 

פאק הוליווד

 
 
גליה דן-לי, ניו יורק

זה לא מקרי שאתם שומעים פחות "פאק" ורואים יותר סקס סטרילי בסרטים אמריקאים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מת לומר Fuck. ברוס ויליס  (צילום: מתוך "מת לחיות")
 מת לומר Fuck. ברוס ויליס (צילום: מתוך "מת לחיות")   
בסרטו החדש, "מת לחיות 4", ברוס וויליס מת לסנן את ה- Kippee-ki-ya, Motherfucker - שורת המחץ של הגיבור המיתולוגי מקליין מ"מת לחיות" הראשון שירה אותה בקצב של אחת לרבע שעה. אבל הוא כנראה יצטרך להסתפק בהרבה פחות מזה. כי ה- MMPA – Motion Picture Association of America או בעברית "הוועדה לסרטי קולנוע", נעשתה במשך השנים הרבה יותר שמרנית. יותר משלושה פאקים על המסך, והסרט שלך הופך למדורג כ-R (כלומר Restricted) - מוגבל למעל גיל 17 בלבד (ומתחת לכך, רק בליווי הורי). בשביל סטודיו ששפך עשרות מיליונים על הסרט, זה אומר פחות קהל ופחות רווחים. אז משנים פה ושם את המוצר כדי שיתאים לצריכה המונית, והופכים אותו ל-PG-13 (כלומר Parental Guidance under 13), שזו מעין הצעה להורה להפעיל שיקול דעת, כשמדובר בילדים תחת גיל 13 - דירוג שהוא יותר מסחרי ויותר ידידותי לצופה.

תעשיית הסרטים הופכת, אם כך, לתעשיית הטכסטיל. אין מילה לאותנטיות, אין מילה לאמנות, ואין מילה לשחקן. ברוס וויליס קורא לעצמו היום בורג במכונת הכסף של הוליווד. פעם שחקן בסדר גודל שלו, יכול היה להשפיע על התסריט. היום המילה האחרונה יוצאת ממחלקת השיווק.

אז מיהי בעצם הוועדה הזאת שמגבילה את מספר הפאקים של וויליס, ואיך זה שדווקא באמריקה, שבה חופש הביטוי הוא ערך עליון, הצנזורה היא השמרנית ביותר? כיוון שבארה"ב, הגבלת חופש הביטוי היא בלתי חוקית, אך הציבור השמרני עדיין מעוניין בה, הקימו חברות הסרטים הגדולות ועדת צנזורה עצמית מטעמם, בכדי להזהיר את ההורים מפני תכנים בלתי ראויים. הוועדה הזו חשאית ממש כמו ה-CIA. זהותם של חבריה לא ידועה לציבור, ובראשה יושבת אישה רפובלקנית (בשם ג’והן גרייבס - היחידה שזהותה ידועה), האחראית באופן בלעדי על תהליך קבלת העובדים (על פי קריטריונים שאינם ידועים).

בסרט הדוקומנטרי "הסרט הזה עדיין לא מדורג", שוכר הבמאי קירבי דיק בלשית שתחשוף את זהותם של חברי הוועדה. מסתבר כי בוועדה יושבים הורים לילדים מבוגרים, או כאלה שאינם הורים כלל. חברי הוועדה אינם מקצועיים - הם אינם באים מתחום הקולנוע או מתחום הפסיכולוגיה לילדים. אין בוועדה שום ייצוג להומוסקסואלים, שזה לגמרי לא מפתיע, כיוון שסרטים המכילים סצינות סקס הומוסקסואליות, מקבלים כמעט אוטומטית דרוג NC 17 (כלומר No Children under 17,
גם לא בלווי הורי).

הדרוג הזה מקביל לדרוג "אקס" של סרטים פורנוגרפים, שזה אומר גזר דין מוות מסחרי. לא תמצא הרבה עיתונים שיסכימו לפרסם סרט כזה, או בתי קולנוע שיסכימו להקרין אותו. דיק הוכיח שסצינת נשיקה מקבילה ממש שהופיעה ב"אמריקן ביוטי" ובסרט Amateur Leader
(על שתי בנות שנפגשות במחנה לשינוי נטיות מיניות ומתאהבות), זיכתה את שני הסרטים הללו בדרוגים שונים, רק משום שב"אמריקן ביוטי" הסצינה הייתה בין גבר לאישה, ובסרט האחר בין שתי נשים.
 
לא נכנסו להם לחריץ. בראנג'לינה (צילום: רויטרס)
 לא נכנסו להם לחריץ. בראנג'לינה (צילום: רויטרס)    
הסרט "בנים לא בוכים", גם הוא בעל נטיות הומוסקסואליות, ניצל בקושי מהגורל האכזר של דרוג ה-NC 17 הקטלני. הוועדה הציגה בפני בימאית הסרט שורה ארוכה של שינויים שעליה לערוך בסרט בכדי לזכות בדרוג פחות מגביל. אחד מהם היה לקצץ באורך האורגזמה של הבחורה. זה אומר שמישהו בוועדה יושב עם סטופר ומודד את אורך האורגזמה, בעוד שמישהו אחר סופר את מספר ה"פאק יו", כשמעל כל זה מרחפת עננת הומופוביה. בעידן שבו כל בן 12 עם מחשב כבר גלש בטעות או שלא בטעות אל אתר פורנו הארדקור, מישהו פה (ההורה האמריקאי הממוצע?) חי לגמרי בהכחשה.

לבימאית הסרט "בנים לא בוכים" יש עוד מזל שמישהו נתן לה הוראות עריכה מחדש לסרט. כי כשמדובר בסרטים זרים או עצמאיים, הוועדה מוותרת על הפירוט. על מה ולמה האפלייה? אולי בגלל שהוועדה הזו, שהוקמה כאמור על ידי חברות הסרטים הגדולות, משרתת את האינטרסים שלהן, ומנסה לעשות חיים קשים לכל מי שמאיים לנגוס בנתח השוק. נכון להיום, תעשיית הסרטים של אמריקה נשלטת על ידי שש חברות סרטים גדולות, שמפיקות 95 אחוז מכלל הסרטים, ומשחקות בסצינת הקולנוע ההוליוודית כאילו הייתה מגרש המשחקים הפרטי שלהן. כל מי שעני או זר, נשאר מעבר לגדר.

הבימאי העצמאי או הזר ייצטרך לנחש על מה קיבל דרוג מחמיר בוועדה, ואולי גם יוריד קטעים שדווקא יכול היה להשאיר. אם יבקש פירוט, תאמר לו נציגת הוועדה כי אי אפשר לרדת לפרטים מכיוון שאז זה יחשב כ"צנזורה", וצנזורה, כזכור, היא מילה גסה. נשמע מגוחך? בעיקר עצוב, עבור מי שחצב מליבו יצירת אמנות ביזע ודמעות, ואח"כ צריך לשחק משחקים עם ועדה שרירותית ובלתי מקצועית, ולקצץ בה בלי רחם.


אז למה בעצם מעטה החשאיות ואת מי הוא משרת? מצד אחד, את חברי הוועדה שרוצים לעשות ככל העולה על רוחם, מבלי לתת דין וחשבון לאף אחד, ובכך גם להימנע מביקורת; ומצד שני, את חברות הסרטים הגדולות שמשום הפרוטקציה שיש להן בוועדה, מכירות היטב את חוקי המשחק ומנסות לדפוק את הנאיבים שאינם מכירים אותם - כלומר הזרים והעצמאיים.

הוועדה גם משרתת את האווירה ברחוב האמריקאי, שהולכת ונעשית יותר ויותר פרנואידית ושמרנית. כי בעוד שהארופאים מפחדים מאלימות, האמריקאים מפחדים מסקס, או לפחות מכזה שאינו מצטלם היטב. אצלם המצלמה היא תמיד סטרילית, והשוטים לעולם לא נכנסים לתוך חריץ התחת של הדמויות. תחשבו רגע על סצינת הסקס בין בראד ואנג’לינה בסרט "מר וגברת סמית" . ברמת האסתטיקה, הסצינה הזאת מקבילה אחד לאחד לפרסומת שפתון של רבלון.

אין שום מקום לטעויות. אם תקבילו את זה לסצינת מין בקולנוע הישראלי, שמנסה to keep it real עם ערוות שנות החמישים של רונית אלקבץ, התחת הלבן מדי של ליאור אשכנזי, והמצלמה שכמעט אף פעם לא מחמיצה את אגלי הזיעה - תבינו שכמו בכל תחום אחר בחיים, גם את הסקס שלהם האמריקאים אוהבים לזייף. בשבילם, סצינת סקס אמיתי, היא הרבה יותר גרועה מסצינה קומית אלימה שבה מישהו חותך לאישה את חזה הסיליקון שלה עם סכין (כן כן, היה גם סרט כזה, והוא אפילו הצליח לקבל דרוג "מוגבל").
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by