בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
רומן במדבר 

רומן במדבר

 
 
ציפי שחרור

מתוך קובץ סיפורי האהבה החושניים של ציפי שחרור "נשמות תאומות"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
(צילום: עטיפת הספר)
 (צילום: עטיפת הספר)   
גילי עמדה ליד השער הנעול של בית-ההארחה, והמתינה לשומר הלילה. צעיר שהסתובב שם התחנן לפניה שתזמין אותו לחדרה, וממול מילאו צללים את המכתש הפעור. מרגע שנכנסה לעיר והבל החום היבש הכה בפניה, שב והצליף בה זיכרון הימים ההם ששרף את גופה. שני עשורי השכחה שגזרה על לבה, התאדו בחום המדבר, והיא השתוקקה לראות את עיני הגחלים השחורות של יואל אלקיים, אם לא כבתה בהן כבר האש, ואם עדיין הן בוערות בארובות המוקפות בצללים כהים.

בשתיים בלילה, בבדידות המדבר, עולה על לשונה, כמו ארוחת לילה מאוחרת, טעמן של כל ההחמצות. ליד השער של בית-ההארחה ולקול תחינותיו הילדותיות של הצעיר היא נזכרת בהחמצה הגדולה ולבה מתכווץ. איך לפני שנים, למרגלות המכתש המשחיר עתה מול עיניה, היא סירבה לאיש שאהבה ונסעה משם. עשרים שנה מאז, לא הרהיבה עוז לבוא לכאן, ולא להתקרב אל לוע ההר הכתוש הזה. לולא הסמינר שנכפה עליה להשתתף בו, לא הייתה שבה לכאן ולא הייתה נותנת לזיכרונות לשוב אליה, כמו מחלה שנזכרת בגוף שפעם קיבל אותה.

מה כבר יש לך להפסיד? שמעה את קולו המתבגר עדיין של הצעיר ליד השער.
לך! אמרה לו וסימנה בידה שביל הליכה, כאילו שעליו ללכת עתה, בדיוק בתוואי שסימנה ידה באוויר.
למה? שאל וקולו המתבגר מנסה להשיג את קולו הילדותי, והיא התפלאה לשאלתו, כאילו שבמשפט אחד תצליח לספק את רצונו. היא נשאה אליו את עיניה, וראתה איך ראשו היפה מבקיע את החשכה, ושערו הקצוץ עד לקרקפת מבהיק באלומת האור הדל שהטילה מנורת השער.

איך אמרת שקוראים לך?
עמית! ואת?
גילי, אמרה והוא התעודד ושלח את ידו, אבל היא עמדה זקופה ונוקשה ומדדה את גופו הארוך ואת חיטוביו הדקים, את השרירים הצעירים שבלטו תחת חולצת הטריקו הלבנה שלבש, את הירכיים שהסתמנו בבירור בלפיתת מכנסי הג'ינס המשופשפים. דיסקית צבאית נחה על חזהו הרחב, ולרגע אף נסכה בגילי ביטחון מועט מפני סכנות האורבות במדבר.
אתה חייל!
גולני! ציין בגאווה. אתמול סיימתי טירונות ויצאתי לחופשה. השיב לשאלותיה ברצינות וברצייה גדולה.
אתה מכאן?
הוא הנהן בראשו והצביעה על החושך המנוקד סלעים.

אתמול בבוקר גילי עמדה בצד הדרך המובילה למלון צל הרים, שם עמד להתחיל הסמינר השנתי, וצלצלה למודיעין אחד-ארבע-ארבע, לבקש מהטלפנית את מספר הטלפון של יואל אלקיים ממצפה רמון. כשהטלפון צלצל בביתו, לבה הרעיש ונרעד, כמו אז שהייתה מטלפנת אליו, אבל הפעם היא גרסה ובלעה את הדמעות האצורות, כמו פלח יבש מפרי ההחמצה.

קול אישה מתוק וכנוע ענה והיא סגרה.
בחיים שלך לא תצטערי שהסכמת! שידל אותה החייל בקול מבטיח. כשלא ענתה ושבה לנסות ולהעיר את השומר, הוסיף החייל, בקול רך ומתוק, שקלט אולי מאיזה סרט שראה או מכוח מורשת גנטית, את האישה הכי יפה שראיתי, אמר לה.

אתה בן שמונה-עשרה, לא?
כמעט תשע-עשרה, התעודד. כאילו השנה הכמעט שלמה שהוסיף, תשכנע אותה בסופו של דבר להזמין אותו לחדרה.

גילי גיחכה ומשכה את השרשרת שהייתה כרוכה סביב כנפות השער המסורג פיתוחי ברזל פשוטים. השומר המשיך לנמנם על כיסא השמירה שבקצה גרם המדרגות המובילות לפתח הדלת של בית-ההארחה.
מה, הוא חירש? מלמלה לעצמה.
ככה זה במדבר, את לא יודעת? מרגע ששומעים משהו עד שקמים ועושים, יכול לעבור המון זמן. כאן הזמן הוא אחר, גם אני הייתי ככה, אבל הצבא קצת שינה אותי. אבא שלי, למשל, לא השתנה, נשאר ככה עד היום.
אבא שלך? שאלה ואי-שקט תקף אותה. אבל החייל העדיף לדבר על עצמו ובשבח ביצועיו הגבריים. גילי המשיכה לרשרש בשרשרת הברזל הכבדה והביטה בשעון שעל מפרק ידה. גם החייל הביט בשעונו בקוצר רוח, והיא הניחה שבעוד שעות מעטות יצטרך לשוב לבסיס. הוא מיהר להשתמש בנשק היחיד שברשותו ואמר לה, גילי מתוקה, אני הכי טוב בזה, כולן אומרות. אצבעותיו הארוכות והדקות החליקו לאורך מפתח מכנסיו שהתקשו בשיפולי בטנו, שם היה מקופל איברו עד שהזדקף, נתון עדיין בלפיתת הג'ינס. גילי ראתה את התגבהות גופו השוקק ולבה ניתר ומשהו נעור בה, והיא והתביישה ברגשתה, הרי הוא ילד, ממש ילד.

יש לך אמצעי מניעה? ניסתה את מזלה. אם יאמר שלא, כשתשכב לבדה במיטה הגדולה והזרה של בית-ההארחה, לא תתחרט על שסירבה להזדמנות הבודדת שנקרתה לה במדבר. אבל החייל התרונן, אני מסודר, הרים את כתפיו, תמיד אני מוכן... הוא דחף את אצבעותיו לכיס מכנסיו שכבר הפכו מקשה אחת עם איברו, שלף שלושה קונדומים עטופים בנייר צבעוני מרשרש, והושיט אותם אליה, מקרבם אל האור. אבל היא עצרה את ידו ואת נכונותו הנלהבת לענות לשאלתה. הביטה בעיניו השחורות, שנדמה היה לה שהן מבעירות גחלים בתוך הארובות המחופות בריסים, שהטילו צל סביב עיניו. הוא הבחין במבטה הסורק את פניו, את לחייו החיוורות והמגולחות בקפידה, וחייך אליה מלוא שפתיו המעוגלות שנחשקו וחשפו שיניים צחורות. החייל הצעיר לא ידע כיצד לפרש את מבטה הבוחן ואת עיניה החוקרות, וחש אליה בזרועות פרושות. גילי נסוגה לאחור וגבה דבק לשער. החייל נשאר לעמוד במקומו, נכלם מלהיטותו המופגנת. מגסות נעוריו.

היא הביטה בשוער שהתעורר ושב למשמרתו, אבל כשראה אותם שקועים בשיחה ושאין בדעתם עדיין להיכנס, הניח להם. החייל נסוג צעד אחד ממנה ודקלם לפניה, אני יודע לנשק כמו כוכב קולנוע... גילי פרצה בצחוק. הוא שעשע אותה בתמימותו, במשפטים שאסף מסרטים רעים שראה. וכשהסיט את ראשו אל החושך וצללים כיסו את מחצית פניו ומחציתם נתמלאה נהרת אור, חלפה לאורך גווה רעדה נשכחת, והיא רצתה לברוח מפניו, אבל עיניו מסמרו את גופה למרצפות האבן שניטעו על אדמת הטרשים השחורה.

הוא הושיט את ידו באומץ וניגב מזווית עינה דמעה שפילסה דרכה לרדת. גילי הניחה לו לנגב את דמעתה ולהזעיק את השוער, ולא מחתה גם כשנכנס בעקבותיה. השוער עזב את מקומו עייף ומפוהק וירד לקראתם, צרור מפתחות כבד בידו ומבטו נע מהבחור הצעיר עם פני הילד והשיער הקצוץ אל האישה היפה, אל חמוקיה הצרים-רחבים ומתעתעים, אל שערה המזהיב את גבה באור הקטן, והתפעל בלבו מיופיים של שניהם, ואפילו דמיון מה הצליח למצוא ביניהם, על אף כהותו ועל אף בהירותה, וחשב שאולי היא אמו והוא בנה, ולרגע אף התקנא באושר המשפחתי הזה, ואולי לא, לחש קול ערמומי בלבו, וניסה לקרוא על פניהם החצובים, חציים מן האור וחציים מן החושך, ניצני זימה או תשוקה. אבל פניהם עטו סוד מדברי חרישי, והם חלפו על פניו במהירות.
 
 
גילי לא הבינה איך הצליח החייל התמים והפשוט לעורר בה ריגשה כזאת, שהניחה לו לבוא לחדרה. היא עמדה בגבה אליו, מסרבת להביט בעיניים המדבריות ואספה מעל המיטה את ערבוביית בגדים שהשאירה אחריה. היא לא זוכרת שאי-פעם נמשכה לגברים צעירים ממנה, ועכשיו הוא - לא רק צעיר ממנה, אלא שאם היו לה ילדים משלה, היה החייל יכול להיות בנה. עמית עמד מאחורי גבה, מהסס אם להושיט את זרועותיו ולאסוף אותה אליו, אבל נעוריו וחלציו הלוהטים השיגו את מחשבותיו, והוא מיהר לפתוח את חגורת מכנסיו ולהשיל אותם מעליו. גילי אטית, עדיין בודקת את מחשבותיה וידיה רועדות תחת ערמת הבגדים, והיא אינה יודעת לאן תיקח את הזיכרון המעיק שעורר בה הצעיר.

היא הניחה את הבגדים על הכיסא שלפניה, ומבלי להפנות את מבטה לגבר הערום הנושף בעורפה פנתה לחדר הרחצה. החייל שמע את המים הקולחים מתערבבים עם גופה העירום, וניסה לדמיין את שדיה, שמבעד לחולצתה הציץ אליו רק פס החזה החומק אל קיפוליהם. הוא ראה בדמיונו את מותניה הרכים תחת המים, את חלקת גופה הצח המחליק את הטיפות החמות אל נקב הניקוז באמבט, הוא התלהט מעירומה המתרחץ עתה מעבר לדלת, משערה הזהוב המתחפף בקצף הסבון. דימה את תנועותיה הרכות, את ידיה המחליקות עתה על הגוף ומנגבות אותו למענו, הוא תהה אם תצא אליו ערומה או תתכסה בחלוק, או אולי תעטה על גופה את מגבת המלון. הוא חלף עירום על פני המראה ובדק את גופו ואת פניו הרכות, ניסה לשוות להן אופי, והקשיח את הלסתות ומצמץ בעיניו ועטה עליהן מבע של קשיחות גברית מוגזמת, כי זה מה שנשים בגילה אוהבות, נזכר בסרטים שראה על נשים בנות גילה, וחשב שהיא יפה מכולן.

גילי התמהמהה בחדר הרחצה, בחנה שוב ושוב את מחשבותיה, את מעשיה, ולא מצאה בהם דופי, אבל המועקה עם הרִגשה הזאת מימים רחוקים, כאן ובאותו המדבר, לא הרפו ממנה. החייל הסיט את כיסוי המיטה, נשכב לאורכה, משך על גופו העירום את השמיכה והמתין.

גילי יצאה מחדר הרחצה עטופה במגבת, עיניו גלשו לאורך גופה, אל ירכיה החשופות הבשלות והנשיות, ונדמה שהן שזכו בכל שנותיה, והכתפיים הגרומות והדקות נשכחו בשנות ילדותה. החייל רצה לקום ולחבק את כתפי הילדה ואת ירכי האישה ואת שדיה הרכים, שנשימותיה הכבדות מגביהות ומטלטלות, ורצה לקום ולנשק את כל גופה העתיק והילדי, המנוסה בשנים והתמים, המצולק ולמוד מלחמות וגברים, שהיטיבו והרעו עם האישה היפה ורבת השנים והפנים.

גופה נצמד אל מסגרת המיטה, היא קרבה אליו והסירה מעל גופו את השמיכה, איברו הזדקר לעומתה, נוקשה ונרגש לקראתה. היא הסירה מעל גופה את המגבת הלחה וזחלה לקראתו. החייל נאנק תחתיה באנקות משתנקות ומכאיבות, ובאותן מילים שלא שכחה מעולם. היא קמה מעליו והוא המשיך לשכב מופתע, נטול ניסיון ומלא ציפייה. איברו חם ורטוב עדיין המתין לגופה, אבל גילי קמה ופתחה לאטה את דלת המקרר הקטן והוציאה מתוכו בקבוק יין שהביאה איתה, ומזגה לתוך שתי הכוסות היחידות שעמדו על המקרר, הפוכות ועטופות. הוא התרומם על אמותיו והם לגמו בשתיקה כוס אחר כוס, והוא לחש כל העת שמהרגע הראשון ידע שאיתה זה יהיה טוב. היא שתקה, ולא מצאה כל טעם בשיחות, לכן הרימה את מלוא גופה והניחה אותו על איברו המשתוקק. חייל, אל תמהר, פקדה עליו, חוששת להחמיץ את החוויה שנקרתה בדרכה, חוששת לאבד את הזיכרון לדעת, וביקשה שידבר, בתחילה כל שעולה על לבו, העיקר שידבר אליה, שלא ישתוק, אחר-כך כיוונה אותו בדיבוריו ומעשיו, כי המדבר הוא קולותיו ומילותיו, ושפתו המחוטבת ומשתרבבת לעומתה בצדודית הכהה.

דבר! דבר! דבר! היא ציוותה על החייל הממושמע וצרחה מלוא גרונה, נעה מעליו בעוויתות, ורעידות גווה מתגברות על הפחד והכאב שיפקדו אותה אחרי שהכל ייגמר ואחרי שילך, והיא תהיה לבדה במדבר, ובלילה יצעדו עיניה על הסלעים השחורים המסמנים בחושך את קצה הנוף. ובבוקר היא תספור את האיילות שיבואו ללחך את העשב הדל הצומח תחת חלונה.

החייל, הלום יין ומורגל בפקודות, עשה כל שצוותה עליו האישה לעשות, הוא הפך בה וחפר בה ונע מעליה ומתחתיה, מתרומם ומגביה, נוחת ונוסק, מדבר וזועק ולוחש לה ולעצמו, יוצק את הכל לתוך החדר הסחרחר, מילות אהבה שלא ידע כיצד הגיחו לתוכו והגיעו אל לשונו. מעולם לא למד אותן, אבל בהנהגתה ובכיבושיה של האישה, והיין שהשקתה אותו, נבעו ממנו מילים שהתעופפו בחלל החדר הקטן, ומילאו אותו ריחות והמיות ומילים ואנקות, והיא כל הזמן מתחננת ומצווה שלא יחדל מלנוע ומלדבר את כל מילות האהבה שהכניסה לפיו, והחנופה והגידופים והשבחים על שדיה הפורחים תחת ידיו, מרפרפים מעל שפתיו, וכמו אשכולות עסיסיים הם ננגסים בין שיניו, וכשהוא מרפה, היא שבה ולואטת לתוך אוזנו את המילים, והחייל שב ומשנן אותן, ואת כל זיכרונותיה הוא כבר יודע, והוא אומר אותן בתוכה, באותו הקול ובאותה הגייה, כאילו שהיה איתה לפני עשרים שנה, לפני שנולד, כשהם נלחשו אליה, לילה לילה בבדידות המדבר, ואיש לא שמע אותן מלבד הסלעים השחורים שמסמנים את מסגרת החלון הפעור.

וכמו אז, הדמעות פרצו מעיניה וזלגו על פניו וניתזו על הכרים והסדינים. אבל היא לא הרפתה, תמשיך, היא אמרה לו, ודמעות מאוחרות בנות עשרים שנה ניתכו עליו ועל הסדינים, כמו גשמים אצורים וזועפים אחרי שנות בצורת ארוכות. החייל המשיך למלא את ציווייה, כאילו נרשמו המילים על התקרה מעליו, והוא רק נקרא לצטט אותן. מופתע מאוצרות המילים היוצאות מפיו ומלהיטות אותה, ומעצימות את אונותו, הפיל אותה על המיטה והשתרע מעליה, וחפר בה בפראות וצעק לה, אהובה אהובה אהובה, כמו שבועה, כמו תפילה מדברית עתיקה, הוא צעק וצעק והמילים לא שלו, כמו נלקחו מאיש אחר וניטעו בגרונו בלשונו. נשימתה נעתקה לרגע והיא קראה לאיש שהיה איתה כל הלילה הזה, ומאז ששבה למדבר.
יואל יואל יואל יואל יואל, היא צעקה את שמו לתוך גופו של החייל, כשהתפרצה זרמתו העצומה וחלחלה ונטמעה לתוך דמה. היא כרסמה את בשרו וריח גופו וטעמו המתוק של החייל התערבבו בזיכרון האיש והם הלכו ונהיו לאחד - האיש והנער.

יואל יואל יואל, דעכו אנקותיה ונעלמו לתוך אוזנו של החייל. השם הזר שבקע מגרונה, צבה ונצרד, הקפיץ את החייל מתוכה, ובחדר כבר השתררה שתיקה מאיימת, מן השתיקות שאינן נעלמות מבלי שיביאו עמן כאב, ונדמה שכל המדבר נדם עם החדר, ואז נשמעו מהמסדרון קולות האנשים, ומעבר לדלת, צעדיו המוכרים של השומר.

החייל התרומם ממקומו מבוהל ומבועת והביט בפניה, ובאור הבוקר הצהוב והחיוור שחדר מבעד לחלון הפתוח, ראה את האישה בפעם הראשונה.
מה פתאום יואל? למה קראת לי יואל? התקומם וקם לחפש את בגדיו מתחת לסדינים ולערמות הבגדים המונחים על הכיסא.
גילי שתקה, מה תספר לו, לילד שהתעקש להתבגר בלילה אחד.
החייל לא ויתר, כל רכותו המפתה נעלמה, הוא השחיל את רגליו לתוך מכנסי הג'ינס, וקרא לעברה, אני עמית, את שומעת, עמית, ממצפה רמון. את שומעת, את שומעת. קולו מילא את החדר, תשמעי טוב, אני עמית, לא יואל ולא שום דבר, רק עמית, אמר, וקולו נעשה גס אליה. צעדים מהוססים נעצרו על מפתן הדלת, נלחשו והקשיבו.

אני עמית, הוא שב ואמר, וקולו הילדותי משיג את בגרותו, את שומעת, שתדעי, לילה שלם היית עם עמית, שום יואל. לא הרפה ממנה, אבל קולו כבר היה סדוק ועייף.
טוראי עמית ממצפה רמון! טוראי עמית... קולו נשבר והיא ניחשה את הדמעות הממלאות את גרונו.
לאבא שלי קוראים יואל, אבל את לא התכוונת אליו?! מה לו ולך, מה לו ולנשים כמוך...

הוא כרע על ברכיו למרגלותיה והדמעות חנקו את גרונו, לילה שלם אני צועק את כל המילים שביקשת ממני, התפרץ בכיו והוא התייפח כמו הילד שפעם רצתה. לילה שלם אני חופר וחופר בך, לילה שלם הייתי שלך, העבד הנרצע של הגבירה שהגיעה אל המדבר, ובסוף הלילה זה בכלל לא הייתי אני. הייתי כלום בשבילך. הייתי איזה יואל, הייתי הזיעה הזאת שמתאדה עכשיו מהסדינים האלה, לא עמית. סתם יואל, הוא בכה וצחק והתייפח, יואל קראת לי. כל הלילה הייתי רק יואל. עבדתי שעות בשביל איזה יואל. נשבע לך, אם הוא היה כאן עכשיו, הייתי הורג אותו... אולי את תדברי עכשיו, אני דיברתי במקומו כל הלילה, תגידי לי מי זה היואל הזה? דברי! דברי דברי, מי זה יואל? מי הייתי לך?

גילי שתקה ונשאה את עיניה אל הסלעים בחלון, ולרגע היה נדמה לה שהמכתש הפעור נסגר לאטו, נאטם ונבלע אל תוך ההר.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by