בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ימי התום? 

ימי התום?

 
 
לילך וולך

דוקי דרור מתעד ללא מאמץ וברגישות את זמן הילדות המסתבר כנפיץ ב"הלוך חזור"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כרזת הסרט "הלוך חזור"
 כרזת הסרט "הלוך חזור"    
ממרחק השנים, ובעיקר כשמתחילים לחשוב על לגדל ילדים משלנו, אנחנו נוטים לעשות אידיאליזציה של הילדות. זמן הקסם, זמן הסביונים והתות. ממש כמו ב"רחוב סומסום", ניסים יומיומיים מתרחשים כל הזמן, ואין שום לחץ של בגרות שמעכב אותנו מלהבחין ולחגוג אותם. העולם הוא עצום, ומלא אפשרויות, וכשנגדל, נטעם מכולן. הכי כדאי להיות קטנה, להיות קטנה, להיות קטנה.

בפועל, אנחנו נוטים להשכיח ולשכוח את אותם רגעים של חוסר אונים מול השרירותיות היומיומית, את האלימות שמופנית כל כך בקלות כלפי ילדים, את ההבנה שקטן זה גם לא נחשב; לשכוח את הציפיות להגשים את חלומות ההורים, להתאמן בפסנתר, לרקוד בנעלי אצבע, וכל אלו, רק עד הפסקת עשר. להיות ילד או ילדה, זו משימה לא פשוטה, זה אפילו הירואי לצלוח אותה בהצלחה. הכי כדאי להיות גדולה, להיות גדולה, להיות גדולה.

דוקי דרור מתעד שבעה ילדים בדרך לבית הספר ובחזרה ממנו ב"הלוך חזור". זמן הדמדומים הפרוץ שבין מסגרת מבוגרים אחת לשנייה, בין בית ההורים לבית הספר, הוא כמסתבר, זמן נפיץ, מרגש, מפחיד, מצחיק, ולפעמים – כמו שזה בילדות – הכל ביחד.

דרור עוקב בעדינות וברגישות אחר המסע הנפשי והפיזי של הילדים אותם הוא מלווה. המצלמה החכמה של פיליפ בלאיש נמצאת ונעלמת כמו חתול הצ'שייר - מתעדת, אבל לא משנַה את המתועד. והילדים, שלא כמו מבוגרים, מהר מאוד שוכחים שהם בתפקיד הגיבורים, ומתעסקים בלהיות מי ומה שהם. "הלוך חזור" מצליח לתפוס לא מעט מעולם הילדות, בעיקר מפני שהוא לא מתעד מנקודת ראות של מבוגרים שמתבוננים מלמעלה. הוא מנסה וגם מצליח, לתת לילדים המתועדים להוביל את הסרט, ולא להיפך.

כך אנחנו פוגשים את רותם, הסקרנית, היצירתית והרגישה לסביבתה עד כאב, שמשתעממת בבית הספר, ופורחת ברגע שהיא נמצאת במרחב הטבעי-אורבני שבדרך לביתה בתל אביב; ואת בן ציון, שמבין בהסעה מבית הספר הביתה משהו על יחסי כוחות, על מקובלים ואאוט-סיידרים, וממלל את עצמו בפיקחות ובלי טיפת פאתוס: "הם לא אוהבים אותי. מבין? לא אוהבים.". אנחנו מתנסים יחד איתם בקושי שבאחריות כשאח ואחות ממושמעים לוקחים את אחיהם הסרבן לגן ומאחרים לבית הספר; כואבים את הכאב של היותך ילד חרדי עם הפרעות קשב שחוטף מכות מן הרב של הישיבה; ורוכבים על חמור פראי בכפר הבדואי, מנסים שלא להסתבך במריבה.

את כל אלו, ועוד הרבה יותר, מצליח דוקי דרור להעביר, מבלי שיגיר טיפה אחת של זיעת מאמץ, ובלי מניפולציה רגשית. פשוט פשוט ותמים תמים. כמו הילדות? אנחנו כבר יודעים שלא ממש.

יס דוקו, 22:00, שידור חוזר: שבת, 21:30

בקטנה
*כמה נחמד לראות את יאיר לפיד מקפץ בגמלוניות גרופית כששלום חנוך שר באולפן שלו את "סוף עונת התפוזים". ככה כן סוגרים עונה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by