בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אוכלי שרימפסים 
 
 
צביקה בשור

בעולם האידאלי של צביקה בשור, במאים שלא אוהבים כדורגל נמנעים מלעשות עליו סרטים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אוֹרי ענבר ויובל פרידמן רצו לעשות סרט על חלומות שמתגשמים. זה זמן טוב, הם בטח אמרו לעצמם, לסרטים על חלומות. המציאות חרא, הכל דם וייאוש, ניתן לאנשים לברוח. האמת, על פניו, נשמע כמו רעיון מעולה. רק מה, כשהם חיפשו חלום להגשים על המסך, הם לא חיפשו אותו אצלם פנימה.

במקום, הם פתחו את הלקסיקון המלא לקלישאות (הוצאת "חוץ", 2001) ותחת הערך "חלום ישראלי טיפוסי" מצאו כמה דברים. אלה לא ממש החלומות שלנו, הם אמרו אחד לשני, אבל העם יוכל להתחבר. הנה, נעשה לכל הפריפריה סרט על לברוח לתל-אביב, ולכל השאר נעשה סרט על כדורגל. שכחנו משהו? אה כן, גם מי שחולם פשוט לקחת ת'רגליים ולעוף לחו"ל יקבל איזו סצינה. יאללה, בוא נלך עם זה לקרן לעידוד סרטי איכות.

"בית"ר פרובנס", הסרט שיצא לענבר (הבמאי) ופרידמן (התסריטאי) הוא לא סרט רע, רחוק מזה. הוא בינוני. לפרידמן יש יכולת לכתוב דיאלוגים סבירים פה ושם, לענבר יש יכולת להוציא משחקנים הופעות ממש לא רעות ואפילו טובות, ויש רגעים שבהם קשה שלא ליהנות ממה שקורה על המסך ולשחרר איזה צחוק חצי בריא. אבל ברגעים אחרים, ברגעים שבהם הסצינות הנפרדות צריכות להתחבר לסרט, ברגעים שבהם הסרט מבקש מהצופה להאמין לו ולהרגיש, כל העסק נראה מכאני ומזוייף מהיסוד.

שלומי (איתי תורג'מן, טונות של שיער) הוא שחקן כדורגל מעולה שתקוע בבית"ר, הקבוצה המקומית של גבעת-צורים, עיירת הפיתוח בה הוא בה הוא חי. כשרון ענק, אבל תקוע בליגה ג'. בלילה בלילה הוא חולם על לשחק במכבי תל-אביב. מנהל הקבוצה, קאסודס (זאב רווח, בצק עלים מופשר), כבר עבר את המסלול התל-אביבי, כולל כמה משחקים במכבי, והוא יודע כמה אכזרית העיר הזו יכולה להיות. הגורל העיוור מזמן לבית"ר גבעת-צורים משחק גביע מול מכבי. מה יכול להיות יותר טוב מזה?

היה יכול להיות נפלא, האמת, אם אורי ענבר היה אוהב כדורגל כמו שהדמויות שלו אמורות. אולי הוא היה מונע מהדמויות שלו לדבר על טל בנין, מי שגמר את הקריירה אבל שכח להודיע על פרישה, כעל הכוכב הגדול של מכבי, בזמן שאף אחד לא מדבר על נמני. אולי הוא היה מחדיר כמה שורות שיורדות על ההישגים של הצהובים מקרית-שלום בשבע השנים האחרונות. זה אולי נראה כמו קטנוניות, אבל הדברים הקטנים האלה הם שיוצרים את ההבדל בין סרט שמרשה לך להאמין בו, לבין רצף של קלישאות שגורמות לך לצאת החוצה, להתנתק.

ולא רק הכדורגל סובל מהחשיבה הקלישאתית של ענבר. גם תל-אביב מקבלת טיפול מהסוג שהופך אותה מעיר חיה לתפאורת קרטון לא אמינה. בשלב מסוים בסרט נוסע רווח-קאסודס לפגישה דרמטית עם סודרי, מנכ"ל מכבי. במקום להשתמש בגיוון האינסופי שמציע הכרך הגדול הזה, ענבר מראה לנו את מגדלי עזריאלי מבחוץ, ואז מכניס אותנו למשרדו המפואר של סודרי. משרד מפואר בעזריאלי. ענבר בטח חושב שאנחנו מפגרים, ולא נצליח להבין שהפגישה מתרחשת בתל-אביב אם לא נקבל את שתי התמונות הכי לעוסות (ובכל הנוגע למשרדים של הנהלת מכבי, גם חסרות קשר למציאות) בספר הקלישאות בעזרתו הוא יצר את הסרט הזה. איך אמור צופה להאמין למה שקורה בתוך תפאורה שכזו?

ככה ענבר עובד כנראה. לחבר'ה מעיירות הפיתוח הוא ימכור תל-אביב מקרטון. לתל-אביבים הוא ימכור עיירת פיתוח מקרטון. לכוסיות, זכרים ונקבות, הוא ימכור כדורגל מקרטון. הכל יהיה חינני ועטוף בקסם הזה שנמצא בטונות בפרסומות המוצלחות יותר, אבל ככה זה גם ירגיש. עכשיו, יכול להיות שבספר של ענבר, או אפילו של חלק מכם, סרט שעושה לצחוק פעם בארבע-חמש דקות (לא מדדתי) ולא מייצר יותר מדי רגעים מביכים נחשב לבידור טוב, אבל מי שבידור אצלו כולל הרעדה פה ושם של מיתרי הלב, שישכח מזה.

ואם בכל זאת מומלץ למישהו ללכת לסרט של ענבר גם ביום גשום, הרי אלה אוהדי מכבי, שיזכו לראות את רודריגו גולדברג, ברוך דגו וטל בנין בהופעה המוצלחת ביותר שלהם העונה (אולי כי בסרט ניר לוין עדיין מאמן אותם ודדי בן-דיין פותח בצד ימין, או אולי בגלל היריבה), וישמחו לפנטז לרגע שסודרי הממולח מנהל את המועדון שלהם במקום סותם הפיות המייבב מישפאר וחבר הליצנים שהוא מפטר מדי יום שלישי.

________________________________________________
"בית"ר פרובנס", ישראל 2002, 85 דקות (למידע על זמני הקרנת הסרט)
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by