בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
נסיעה לשומקום 

נסיעה לשומקום

 
 
שרון שילוח

נראה שהבימה רצו לעשות רווח בטוח במינימום מאמץ עם "הנהג של מיס דייזי"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
ליה קניג ויעקב כהן (צילום: יח"צ)
 ליה קניג ויעקב כהן (צילום: יח"צ)   
לפני הכל, יש לי וידוי: מעולם לא ראיתי את הסרט "הנהג של מיס דייזי". לכן שמחתי כשנפלה בחלקי ההזדמנות לראות את ההצגה שעולה בימים אלו בתיאטרון הבימה. את המחזה המקורי, שעובד גם לקולנוע, כתב המחזאי אלפרד יורי בשנת 1988. הוא ביסס את הסיפור על זיכרונותיו מאטלנטה, שם גדל, ועל מערכת היחסים המורכבת של סבתו עם נהגה השחור לאורך כ-25 שנה.

דייזי וורת'אן, אלמנה יהודייה ועשירה, מתקשה להשלים עם הזיקנה שנופלת עליה. לאחר תאונת דרכים בה הייתה מעורבת, מחליט בנה לשכור עבורה נהג צמוד שילווה אותה מידי יום. כך נכנס לחייה הוק הולבורן, גבר שחור כבן 60, שאפילו לקרוא אינו יודע. בתחילה מסרבת מיס דייזי להכיר בו ונוהגת בו ביהירות ובבוז, אך עם השנים הוא הופך לחברה הטוב ביותר.

התחושה איתה יצאתי מההצגה, הייתה כאילו בהבימה רצו בעיקר לצאת ידי חובה. התפאורה המשעממת, המינימאלית, רובה ככולה מרומזת בלבד: את ביתה של מיס דייזי, שאמור להיות עשיר ובסגנון אמריקאי דרומי ישן, מייצגת כורסא כבדה ולצידה שארית וילון בגוון תואם. את האוטו שבו נרקמת מערכת היחסים בין השניים לאורך השנים, מספקים שני שרפרפים עליהם יושבים השחקנים ומאחוריהם מה שאמור להיות החלון האחורי של הרכב הנוסע. כך גם לגבי משרדו של בולי (דביר בנדק), בנה של דייזי. המראה הכללי של ההצגה, שכולל גם את התלבושות, התאורה ובעיקר את התפאורה, הוא בנאלי, משעמם ומאוד לא מושקע.

יעקב כהן, בתפקיד הנהג השחור, עוטה על פניו איפור כבד ולא משכנע. דמות הנהג הופכת להיות אוסף של מניירות משונות, שגוררות צחוקים מהקהל כאילו מדובר היה במופע סטנד-אפ של כהן, כשלאלו מתלווה חיקוי גרוע של המבטא הדרומי השגור בפי האטלנטים. גם אם כהן מאוד משתדל, בקונסטלציה הנוכחית, פשוט קשה להאמין לו. ליה קניג בתפקיד מיס דייזי, מתקבלת בעיקר כזקנה קמצנית ונרגנת, שדמותה אינה משתנה כמעט לכל אורך ההצגה, ומזכירה מאוד דמויות אחרות שקניג מגלמת בהצגות אחרות. למרות שהשנים עוברות ומערכת היחסים בין הוק לדייזי עוברת תהפוכות, הדבר אינו ניכר בהם, בעיקר מבחינה רגשית.

ככלל, הרגש בהצגה זו, כמעט ואינו נוכח בשום אינטראקציה בין הדמויות, מה שגורם להן לצאת שטוחות ומשעממות. אפילו באחד הרגעים שאמור להיות מהמרגשים ביותר בהצגה כולה - הרגע בו מתוודה הוק בפני דייזי על כך שאינו יודע לקרוא - הקהל לא באמת מרגיש את מה שעובר על שתי הדמויות, ולכן מגיב בצחוק למתרחש על הבמה.

מעל הכל, עולה השאלה מדוע בכלל להעלות מחזה כל כך מוכר (וישן), שכבר עלה על בימת בית לסין בעבר, ללא מתן פרשנות נוספת, אמירה אחרת, או כל דבר אחר שיוסיף על הטקסט שמרבית הקהל כבר מכיר. למה להפיק מחזה שנראה כמו חיקוי דהוי של הדבר האמיתי? על פניו, נוצר הרושם כי בתיאטרון הבימה רצו להביא כמה שיותר קהל לקופות, ולכן החליטו ללכת על הצלחה ידועה מראש - ואם זאת הפקת תיאטרון שכוללת רק שלושה שחקנים ועלויותיה נמוכות - אז מה טוב. עכשיו, לאחר שצפיתי בהצגה, אעשה מאמץ לראות את הסרט, ולו רק כדי לקבל מושג כמה טוב סיפור כזה יכול להיות.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by