בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בקצב הלב 

בקצב הלב

 
 
לילך וולך

"דופק" מתאר באופן נוגע ללב את ההליכה המשפחתית בין טיפות האמת והשקר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
דופק

"שָקט," אמר.
"כן, שקט," אמרה.
"נעים כאן בערב", אמר.
"כן", אמרה.
"בכל-זאת", אמר.
"מה בכל זאת?" שאלה.
"בכל-זאת, אני לא יודע, בכל-זאת".
"מה בכל-זאת?" שאלה שוב.
"בכל-זאת", אמר, "זאת אומרת..." מלותיו השתהו בפיו כמו גרגור של מי מלח.
"למרות כל הבעיות שיש לנו..." אמר.
"מה?" שאלה.
"לא יודע", אמר, בכל-זאת אני מרגיש שעשינו כאן משהו טוב".
היא שתקה. " עמ' 134-135

כל הסופרים כותבים על משפחותיהם, בסופו של דבר. הסביבה הראשונית המעצבת - זאת שמהווה יקום זעיר המשקף את היקום הגדול, הבלתי נתפס של החוץ, היא זאת שתלווה אותנו הרבה אחרי שיצאנו מבית ההורים. כאשר מרלוס, במחזה "המלט", אומר ש"משהו רקוב בממלכת דנמרק", הוא מתייחס גם למשפחת המלוכה, ויוצר תשקיף דו-כיווני בין המשפחה לממלכה, ובין הממלכה למשפחה.

אם יש משהו שספר הביכורים של יניב איצקוביץ' "דופק" מלמד אותנו, הוא שאין המשפחה הישראלית בלי ישראל, ואין ישראל בלי המשפחה הישראלית. איצקוביץ' מתעכב על המיקרוקוסמוס המשפחתי ולא מנסח כתב תביעה כנגד הישראליות הזחוחה, אבל באותה מידה היה יכול לעשות גם את זה.

גיבורי "דופק" הם יונתן, צעיר נשוי שיושב על חפציו הארוזים למעבר דירה מן העיר אל המושב, וממתין לשמוע מה קורה עם הדופק הנעלם של העובר שאשתו הלא נוכחת מחזיקה ברחמה; ויהודית, דודתו שבגיל המעבר, שמתמודדת עם בן בכור שנסע להודו ובחר להישאר שם, עם ילד צעיר שמתקשה בדיבור ועם דיכאון "קל, קל, קל", שמתגלם בדמות איש זקן ושמן שמתגורר בין כתלי גופה.

איצקוביץ' אינו מתפתה לגולל סאגה משפחתית רבודת דורות, המתבוססת בעברה. הוא מדבר על הווה מוחלט, זה שבו מקבלים החלטות או פורשים. ההווה המוצק, הסולידי, המשפחתי, מאיים להתכרסם על ידי מעשים של רגע. טעות שהיא אולי גם גאולה. הצלה ממסלול ידוע מראש אל החידלון. ובמקביל – אי השפיות, או מחלת הנפש, זולגת ומאיימת בקדרותה, כמין פגם גנטי שלא מדלג על אף דור, מבהילה את היציבות המשפחתית.

היציבות המשפחתית אצל איצקוביץ', נשענת על כרעי תרנגולת, אלו המטאפוריות ואלו של ארוחת ליל שישי הישראלית כל כך. קודים משפחתיים שנזהרים שלא לפרק את מגדל הקלפים הרעוע שהמשפחה, כל משפחה, בונה לעצמה בדי עמל; קודים שהולכים בין טיפות האמת והשקר, מעגלים פינות חדות. אבל אף פעם לא באמת מצליחים שלא לפצוע או להסתיר.

הציטוט שבחרתי לצטט לעיל, מיקטע שיחה שנדמית סתמית כמעט, בין יהודית ובעלה, הוא בעיני אחד הדיאלוגים היפים והמשקפים ביותר את רוחו של הספר – התחינה-כמעט תפילה לכך שבכל זאת עשינו משהו טוב, היא כל כך אנושית ואוניברסאלית, כל כך זקוקה לנחמה. גם השתיקה שבסופה, של מי שמיישיר מבט ולא מסוגל לשקר לעצמו או לאחר - שתיהן בדרכן ההפוכה, כל כך נוגעות ללב.

דופק / יניב איצקוביץ', הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרית פועלים 2007, 272 עמ', 82 ש"ח
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by