בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
איש ללא צל 

איש ללא צל

 
 
יוסי אבני-לוי

פתיחת רומן הריגול מאת יוסי אבני-לוי, על פיתוי והִתחזות, בגידה ועונש

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת הספר
 עטיפת הספר    
המקום הנפלא ביותר, הוא המקום
שאינני נמצא בו,
האישה הנכספת ביותר, היא האישה
שאיננה שלי,
החבר הנאמן ביותר, הוא החבר
שלא פגשתי עוד.
השיר היפה ביותר, הוא השיר
שלא אכתוב לעולם."

ג'לאל מרדוך רוסתם אל-בדבחתי.
נולד בקירגיזיה 1262.
נערף הכיכר השוק בקוקאנד, בוכרה 1299

פרולוג
טוב לי כאן ואני מאושר, האיש ההוא היה לוחש לעצמו בלילות כדי להירדם. מעבר לחלון חדר השינה שלו השתרעו ערבי קיץ ברלינאיים מקסימים. בתי קפה נפתחו כמו מניפות אדם ססגוניות אל כיכר סָאבִיני וכיכר אוליבָה וכיכר כנסיית לוּדביג, ורחשו יופי וחיים. נרות זקופים עמדו באוויר המתוק כמו חיילי בדיל גאים, ונשים מטופחות הביטו בנרות הבוערים והמתיקו את מבטן עד שהשתכשך ביין האדום שבגביעים ובערב הנושר לאט. אנשים שוחחו בשלווה על היום ועל מחר, רק על אתמול הם לא שוחחו. האתמול לא היה קיים.

הוא גר באותם ימים בדירת גג יפהפייה, שטופת אור, בבניין עטור צריחונים ושיפועי עץ בלב רובע שרלוטֶנבורג. שום דבר לא היה דומה לנופי השכונה שעזב מאחור, לשדות הבור הצחיחים של השרון, לבטלנים שיושבים על מעקי הברזל שלאורך הרחוב הראשי של עיירת הולדתו וליריקותיה של סבתא נָנָה. עיר אירופית שייפה את ציפורני יופייה מבעד לגזוזטראות עמוסות פרחים, כרכובים מגולפי שלווה ופסלי מלאכים גותיים נוגים.

מאביו ירש את המרדנות ואת העקשנות. מאמו ירש את הרגישות, את ההיסוס ואת הנטייה החיננית להיסטריה קלה. לוח הזמנים שלו היה גדוש פגישות, נסיעות והרצאות - אבל בה בשעה היה גם ריק לגמרי. חייו הסתתרו כמה סנטימטרים מתחת לקליפה שכיסתה אותם.
אחת ליום, בשעה קבועה למדי, היה מכה באגרופו במשקוף וקורא די! אינני יכול עוד! מחר בבוקר אתחיל חיים חדשים לגמרי. אנשים לא יכירו אותי. אנשים יגידו, לא ולא, זה לא הוא! הביטו, זהו איש אחר לגמרי!

ואז היה מוריד את המים, נוטל את ידיו, מרים את העיתון מהרצפה, נאנח בכיסופים שאין מתוקים מהם ויוצא.

*
פעם הלך לרופא. הרופא הצמיד סטתוסקופ לחזהו, האזין והינהן.
"ממה אני סובל?" שאל האיש בחרדה.
"מגעגועים," אמר הרופא. "געגועים קשים."
"עד כמה קשים?" כלא את נשימתו.
הרופא משך בכתפיו וניקה את זגוגיות משקפיו. "אני באמת מצטער. אלה געגועים מסוג רע במיוחד. כזה שאין לו מרפא," הוא נאנח.
"תגיד לי," הוא התכווץ. "אני חזק. אני רוצה לדעת."
הרופא הניח יד על שכמו. "אתה סובל מגעגועים למשהו שלא היה מעולם."
וכשהבדידות כירסמה בו בשיני הזכוכית השקופות שלה, היה לוקח ספר עברי, שאין כמוהו כדי לצוד את תשומת לבן של הבריות, ויוצא אל "האלמנה".

"האלמנה" היתה מאורה קטנה ומלנכולית, צבועה ירוק פסטל רך, ששכנה מאחורי כיכר ויטֶמברג. מלאכי חרס קטנים היו תלויים שם על חוט. מוזג צעיר ועגום פנים היה מברך אותו בכל פעם בניד ראש מבויש וחוזר לבהות בקיר הריק שמולו. יום אחד נעלם המוזג הצעיר, בית הקפה נצבע אפרסק ומשמש, וריחות של עוגיות דבש ומאפים של קינמון ריחפו בחלל. במקומו של המוזג עגום המבט בא איש עב כרס ועליז מזג, שזקנו הפרוע העלה על הלב זמר אופרה מפורסם. "מה זה?" המוזג עב הכרס נרכן אל הספר. "לעולם לא אצליח לקרוא את השפה הזאת," אמר לו במבטא זר, אירופי במובהק אבל קשה לזיהוי.

"עברית," חזהו התרחב בגאווה. "השפה של התנ"ך. ישו הנוצרי קרא ודיבר עברית. גרמנית הוא לא ידע."
"פפפף! גרמנית, גם הגרמנים של היום אינם יודעים," המוזג צחק צחוק פרוע, טפח על גבו עד שכמעט נחנק והגיש לו עוגיות.
הו, בתי הקפה הללו שבהם העצב מתערסל סביבך מתוק מתוק, והמלאכים מפטפטים מן הקיר מילים רפות של חרס ושל אור, והמוזיקה נוגה נוגה, טובלת עד צוואר בעצב הנהדר הזה. מדי כמה רגעים נפתחת הדלת ברחש וכולם מסובבים אליה ראש, כי כולם ממתינים כל ימיהם רק לאחד, זה שלעולם אינו בא.

שעה ארוכה היה שותה את הקפה החם עם מקל הקינמון, מקנח בעוגת פרג או בעוגת גבינה והופך בדפים ברוב חשיבות, לבל יחשבו שאינו קורא. והמוזג החדש מנגב את ידיו בסינר לבן רטוב, מקדיר את מצחו מול האותיות המרובעות ונפנה אל חלומם האבוד של לקוחות אחרים.
באחד הארונות במשרדו המעוצב עץ בהיר החזיק קלסר קרטון פשוט, שעליו כתב בטוש שחור "מכתבי אהבה מגרמניה". מדי פעם קרא בהשתאות מכתב חדש שהתקבל במשרדו, וצירף אותו לתיק הגדוש לעייפה. היו מכתבים שהיה נוטל עמו לדירתו המפוארת ומעיין בהם עד שמלאך השינה נעמד למראשותיו, מנסה לצנן את זעפו בכנפיים שקופות של חמלה.

"שלום, יהודים מסריחים, אתם החרק המגעיל ביותר שהתקיים אי-פעם על פני האדמה, אתם פרזיטים, כדאי לגדל אתכם כמזון לבהמות, כדי שתהיו פעם אחת יעילים במשהו.
אנחנו שונאים אתכם, חזירים יהודיים! חבל שלא התפגרתם כולכם אצל אדולף. את כל אחד מכם צריך להרעיל, לחסל בגז, וליתר ביטחון גם לירות בו עשרה כדורים."
עשרה כדורים, לא תשעה או שמונה. עשרה בדיוק! רוח יבשה וחמימה נשבה בחלון, מהולה אצבעות צינה דקות וקולות רפים של צחוק. לגדל כמזון לבהמות, להרעיל ולחסל בגז, הוא דיקלם את הטקסט בקול רם כמו בטקס זיכרון ממלכתי. וליתר ביטחון גם לירות, היה לוגם יין אדום נפלא שקנה ביום חמישי בסופרמרקט של רייכֶלט ברחוב אוּלאנד.

אתה חרק מגעיל, האיש הבודד שחי כמה סנטימטרים מתחת לעורו צחק בקולי קולות. חרק שאין לו חרקה. ואין לו בית. ואין לו חרקונים קטנים שישבו על ברכיו. כבר עשר שנים אתה נודד בדרכים ואין לך מנוחה. הגיע זמן לפרוק את התיבות והארגזים ולהתחיל לחיות את חייך הפעוטים, לפני שיַאק קשיש יקיש על החלון, ירחרח אותך לרגע באפו הלח ויישא אותך על גבו בצניפה של צער.
בידיים רועדות שלף פקס חדש שהגיע.

"שלום, זה אני רוּדיגר, רחוב בורנהולמר מספר 86, ווּפּרטאל, חבל הרוּהר.
פעם נוספת הראיתם לכל העולם את הפרצוף הרצחני של היהודים, פרצוף צמא דם ושוחט ילדים! אני רוצה להגיד לכם מעומק לבי שאני שונא אתכם, אני שונא אתכם, אני שונא אתכם, אני שונא אתכם, אני שונא אתכם..."

וכך הלאה והלאה, באותיות ענקיות על פני עשרה עמודים מלאים.
הסקרנות בערה בו. איך נשמעים אנטישמים? תהה. שלושה צלצולים חלפו עד שמישהו הרים את השפופרת.
"הלו?" שמע קול צעיר מאוד.
"רוּדיגר?"
"כן," אמר הצעיר החביב בעליצות. "היי! רודיגר מדבר. מי זה?"
"אני. היהודי שכתבת לו פקס של עשרה עמודים."
רגע כבד וחלול נפל.

חמוץ לי כאן, האיש שגר כמה סנטימטרים מתחת לעורו הקיש על בטנו מבפנים. לא טוב לי. אני מתגעגע לריח שמש על תריסים, לפירות הפיקוס והשקמים המרוחים על המדרכות ונדבקים לסוליות הנעליים כמו צואה של עיר.
"אתה שומע אותי?" שאל את רודיגר.
שום הגה לא נשמע. רק נשימותיו של הבחור הגרמני משוטטות באימה.

"רציתי לומר שאני דווקא אוהב אתכם מאוד, אני אוהב אתכם, או-הב אתכם," אמר לשפופרת במתיקות של דודה טובה, וניתק.
בקיץ אחזור הביתה, הירהר בציפייה. אחליק מתוך עצמי כמו עובר מבהיק. ארכוש דירה גבוהת תקרה, המשקיפה אל תכלת ים. אחזור לדבר בשפת האהבה. אתחיל חיים חדשים.
מישהו אמר פעם - "יש שמתקנאים בך."
"בי?" שאל נדהם.
"בך," אמר הידיד. "אנשים עושים ימים כלילות כדי לקבל הזמנה לכנס בחו"ל, להשיג חצי מלגה, דרך לברוח מכאן. ואתה נודד זה שנים ברווחה בארצותיהם השלוות של עמים אחרים."
הוא היפך בדבריו בתמיהה.

עשר שנים הוא מטייל בטירות כבירות, נואם בכיכרות וסובב בשווקים ססגוניים של יום א'. עשר שנים הוא דורך על אגמים קפואים ומשוטט בעיירות כלונס צבעוניות לאורך הריין. "אָלָאף!" צורח גם הוא בין אלפי חוגגים בקרנבל פברואר של קלן. עשר שנים הוא נושם סתווים אירופיים אדומים זהובים. במו עיניו ראה את מיניסטר הסתיו, הֶר אוקטובר, נוגס בעלים בשיני ניקוטין צהובות.

ומעבר לחלון חייו כבר אין צהוב חמסיני, מלח ים וזיפזיף. מעבר לחלון חייו משתרעים עכשיו יער, ערפל ושלכת. אבל הבדידות מצמידה את פני התנשמת הלבנות שלה לזגוגית ואומרת, נסעת רחוק, ילד. השנים חלפו אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, תכף תהיה איש זקן. מה השגת בחייך? היא נוקשת על הזגוגית בעיפרון קצרצר של חנווני. לאן אתה הולך, מתרוצץ כל הימים ואינך מגיע לשומקום? מה כתובת הבית שלך? אישה? משפחה? ילדים?
תני לי עוד שנה, עוד שנה אחת, הוא מבקש מהפנקסנית הרעה הזאת. אני אקום בבוקר ואהיה איש אחר לגמרי. אתה שקרן, היא נדה לו ברחמים וחומקת חזרה אל ארץ הרוחות.
ארגזים נפתחים וארגזים נסגרים.

מטוס לקח אותו לרובע ציורי, לרחוב שאינו זוכר את שמו עוד. בחלונות עמד אור זהוב, והוא גידל פטוניות בעציצים גדולים במרפסת וחלם שירכוש דירה כזו בתל אביב. אבל כזו בדיוק. יחפש עד שימצא אותה בשדרות רוטשילד, אולי בשדרות בן ציון, אולי בבן גוריון בואכה הים. דירה מוצפת אהבה, עם חלל גותי מרהיב ודנדון פעמונים ורסיסי אור ומים.
"כאן אתה גר," אמרו לו אנשים. "תפתח פה גדול ותגיד, שלום, בית."

"שלום, בית," הוא אמר, אבל הבית לא ענה.
כי בכל השנים הללו היו לו הרבה כתובות, אבל בית לא היה לו.
כמו שני גמדים טובים עומדים אבא ואמא על המדרכה ונפרדים ממנו בדרכו לנמל התעופה. כואב להם, כואב גם לו. הוא חש את היגון נשרך אחרי שלושתם כמו רצועה.

אלוהים ישמור אותך, בני, אביו אומר. אלוהים יישא אליך פניו ויחוּנֶך, הוא מניח על ראשו יד כבדה. אם אבא שלי עליו השלום היה חי - אביו נאבק ברגשותיו - הוא היה שמח שאתה מביא כבוד גדול למדינה שלנו, שאתה הולך בין הגויים יימח שימָם בלי לפחד ושומר על המדינה שלנו. בני, רק מדינה אחת יש לנו, קטנה, אביו מתקשה לבטא את אהבתו במילים.

הרבה אויבים יש לנו, אמו צפודה מחמת הצער, אגרופיה קמוצים: אישה נמוכת קומה, גדושת אֵבל של פרֵדה. בנה נוסע רחוק רחוק. קח סוכרייה, היא אומרת בלי דעת. ברגעי הפרדה היא מאבדת את שליטתה בעצמה. קח פרי! היא שולפת מהכיס משמש או בננה. תאכל משהו לפני שתיסע! היא בוכה וצועקת. תאכל חלבונים שתתחזק! אתה בונה עצמות עכשיו! היא רועדת ושערותיה מלבינות לנגד עיניו. קשה לי, ילדי, קשה לי לראות אותך הולך, היא מילילה ומחפשת את כף ידו של אביו.
די, אישה, די, אביו עומד דום על המדרכה. הם מנופפים לו לשלום כשהמונית זזה. כמו שני ילדים אבודים הם עומדים וממשיכים לנופף גם אחרי שהמכונית נעלמת.

והוא יושב שם זקוף וקפוא, בזווית העין הוא רואה אותם עדיין עומדים ומחכים, שני אנשים עצובים ועזובים על מדרכה חשוכה. ורק בפנייה ימינה לרחוב ויצמן, והלאה משם לשיכון בלוקונים ולבתי הקופסאות של העוני, רק שם הוא מרשה לעצמו לבכות. הוא בוכה בכל פעם את הבכי המתועב של הפרֵדה. אנשים במכוניות סמוכות מביטים בו בתדהמה, גבר צעיר מתייפח אל חלון של מונית. מדוע אני מעולל להם את זה, הוא מגדף את עצמו בכל פעם מחדש. מדוע אני מעולל את זה לעצמי. ובכל פעם הוא פוחד כל כך. הוא רועד מאימה: שמא היתה זו הפעם האחרונה.

וכשהוא פורק את חפציו בדירה גבוהת תקרה ורחבת ידיים בעיר זרה שלעולם לא תהיה ביתו, הוא נתקף כאב עמום בין הצלעות.
כאב דק, מתקתק מעט, ספוג חומר נוגה ומרהיב.
כאב הגעגועים.

געגועים לתל אביב צחיחה, אספלטית, זיפזיפית, מדברית, שיכונית, צהובה, חמסינית ומתקלפת. געגועים לתל אביב אבן גבירולית, פרישמנית, שדרות רוטשילדית, יאן מסריקית, כיכר רבינית, ספסלית, עץ שקמית, קינג ג'ורג'ית, אלנבית. געגועים לעיר רועשת, צפופה, עלובה, אינסופית, כעורה, בודדה, מופקרת ונפלאה, שבה יעמוד ביום מן הימים ביתו.

איש ללא צל / יוסי אבני-לוי, הוצאת זמורה ביתן
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by