בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סאבווי 

סאבווי

 
 
גליה דן-לי, ניו יורק

הטרנד הירוק וטרנד הנגד, והמופע האוסטרלי שמשגעים את הניו יורקים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אם אתם מאלה שמשאירים את המזגן דולק כל היום כדי שיהיה קר כשאתם מגיעים הביתה; קונים בכוונה מכוניות זוללת דלק; בזים לכל "מחבקי העצים"; ומאמינים שכל הירוק הזה הוא בלבול ביצים - קחו דוגמא מתושבי מנהטן המודעים, שמהלכים בסקיני ג’ינס אורגניים, וממחזרים תכשיטים. אם בכל זאת לא השתכנעתם, תוכלו לקבל הבנה וחיזוקים מבוב השיכור, מליטאנט אנטי-סביבתי בלתי נלאה. ובתחום הרומנטיקה - קבלו פעם נוספת הוכחה לכך שהאהבה היא עיוורת, בסיפור הזוי שמפר את כל כללי ההגיון הבריא. ולסיום - להקה אוסטרלית שמצליחה לרגש אפילו את הניו-יורקים שכבר ראו הכל.
 

אפוקליפסה עכשיו

ספנסר טוניק חש ירוק (צילום: רויטרס)
 ספנסר טוניק חש ירוק (צילום: רויטרס)   
חזיון גן-עדן שבצילום, ממחיש שגם ניו-יורק אומרת "כן" לירוק. האמן ספנסר טוניק, שאחראי לצילום הזה, לא רוצה בכלל שתיקראו לו צילום. אז במתותא מכם, שתפו פעולה עם הז’רגון, וגלגלו על הלשון "אמנות אינסטילציה". ודיר בלאק להזכיר ארוטיקה. הגופות הערומים הללו משדרים ניחוחות של משהו הרבה יותר גדול מזה. אם תביטו ביצירות האחרות של טוניק, תבינו שההתמחות שלו היא יצירת קומבינציה אמנותית בין גדלות הטבע ואינטימיות הגוף האנושי, באופן שבו הארוטי והמיני נשללים לחלוטין בתוך המארג הקולוסאלי.

טוניק בחר בגן הבוטני בקווינס כתפאורה ל"אינסטלציה האמנותית" שלו, לאחר שמערכות מיחזור המים שבמקום, הפאנלים הסלולרים על הגג והגג לאיסוף מי הגשם, שיכנעו אותו שזה המקום עם התודעה הכי ירוקה בניו-יורק. על רקע זה, הגופות הערומים שלו, שאומרים "לא" לתעשיית הבגדים העוינת לסביבה, משלימים בפסטורליה את האג’נדה הסביבתית.

אז ניו-יורק מצטרפת, אולי מרצון, למאמצים הירוקים של אל גור, אבל בריאליטי, כל מי שחי במנהטן, מנהל אורח חיים ירוק בכפייה. הוא מצטופף בדירת חדר דלה באנרגיה, הולך לראות "שייקספיר בפארק" במקום בתיאטרון הממוזג, והאוטו שלו, אם בכלל יש לו אחד, כמעט שלא עוזב את מקום החנייה. מי שרוצה להתאמץ קצת יותר, יכול להישבע אמונים ל"וול מארט", שעם קמפיין החיסכון באנרגיה שלה, הפכה למגה-סטור הכי ירוקה בשירות ההמונים. האקטיביסטיות ממש, יכולות לרכוש בחנויות טבע מובחרות במנהטן, טמפונים לשימוש חוזר, לחטא אותם בכיור (ולהסתכן בכך שישארו לבד לכל החיים), ומי שיש לו גם פילוסופיה וגם אמצעים, יכול לצאת לסיבוב ירוק בבוטיקים האקו-שיקיים של האיסט ווילג’.

האקו שיקים האלה מככבים באיסט ווילג’, אבל לא רק. כל שכונה טרנדית בעיר, שהפכה את הירוק להיפסטרי, מכבדת את עצמה לפחות בחנות אחת שמנקה את האקטיביסטים הסביבתיים מרגשות האשמה של הבדים המסורתיים. עם ריצפות במבוק ומוכרות עם קול קטן וחסכני בדציבלים, החנויות האלה יגרמו לכם לעבור מטמורפוזה סביבתית מיידית. זאת כמובן, בתנאי שבגדים בסגנון בזאר יום שבת בקיבוץ שעשויים בידי רפתניות שמזמן לא ראו אור יום אופנתי אורבני, עושים לכם את זה.

כי מה לעשות, מרבית הבגדים האלה עשויים כותנה אורגנית, שהיא אולי אקו-פרנדלית, אבל גם מנטרלת באחת את השיק האופנתי. ולמי שהשלימה עם צו האופנה הזה, אבל בכל זאת לא יכולה להרשות לעצמה לקנות חולצת כותנה אורגנית ב-300 דולר, אפשר גם להתחיל בקטן עם נעלי סניקרס אמזוניות עשויות גומי טהור, או קמעות ממוחזרים.

וכמו עם כל קמפיין מאסיבי שיוצא מכל החורים, יש תמיד את מי שירצו להוציא לו לשון ולעשות דווקא. קחו לדוגמא את בוב תומפסון - הניו-יורקי הכי אנטי סביבתי שיש, שבאמצעות האתר שלו, בחולצת "איי לאב ג’יזס" ובהתלהמות שמתלקחת אחרי עשרים פחיות בירה בפאב הקרוב, יסביר לכם למה אסור לכם לשתף פעולה עם הקדחת הסביבתית, ולמה לדעתו הירוק היחיד שאל גור וחבריו מעונינים בו, הוא זה שמרשרש לכם בכיסים (אחרי שאתם מחליפים את השקלים בדולרים).
 

אהבה עיוורת

Crazy Love (צילום: אתר הסרט)
 Crazy Love (צילום: אתר הסרט)   
קרייזי אם מישהו היה זורק לכם חומצה בעינים ומעוור אתכם לכל החיים, מה הייתם עושים לו? "מוציאים לו את שתי העיניים"? דופקים לו עשרים כדורים בראש? ואולי מתחתנים איתו? אישה ניו-יורקית עיוורת אחת (בתרתי משמע, אם תרשו לי) בחרה דווקא באפשרות השלישית. בימים אלה יצא לאקרנים ברחבי ארה"ב, סרט תעודי בשם Crazy Love שמשחזר את הבחירה השקספיריינית שלה.

בשנות ה-50 בארט ולינדה, הזוג המדובר, כיכבו נון-סטופ במדורי הרכילות של עיתוני ניו-יורק. הוא היה אז עורך דין מצליח וצבעוני שמקושר עם עולם השואוביז; היא הייתה צעירה יפהפיה ותוססת, ובין שניהם התנהלה מערכת יחסים גועשת ועמוסת יצרים. אבל כל זה לגמרי בניוטרל, כי בארט הנואף היה אז נשוי, ולגמרי משוגע על לינדה. אז כשהיא החליטה להמשיך הלאה, סידרה לעצמה דייטים אחרים שקיבלו קאבר מצולם במדורי הרכילות, ולבסוף אף התארסה - הוא לא ממש אהב את זה.

יום אחד לינדה פתחה את הדלת לקול שטען כי יש לו עבורה משלוח של מתנת אירוסין, וקיבלה חומר חטוי צורב לפנים משלושה גברים שנשלחו מטעם בארט. היא התעוורה בהדרגה, ובארט הורשע בבית משפט וישב 14 שנים בכלא. כשיצא מהכלא, נאסר עליו להימצא בקירבתה, אך הוא מצא דרך מקורית להעביר לה מסר, שלאור הנסיבות נשמע ביזארי ומוטרף: בראיון שנערך עימו בטלוויזיה, הוא הציע ללינדה נישואין. מה שיותר ביזאר, הוא שהיא נענתה בחיוב. מאז הם נשואים לדבריהם "באושר", כבר יותר משלושים שנה.

מה שמרגיז בסרט הזה, הוא שבעזרת צילומי שחור לבן של ניו-יורק הרומנטית והאפלולית של שנות ה-50 וה-60, הוא יוצר אווירה קיטשית-רומנטית מופרכת של סיפור אהבה, שהוא בסה"כ מסע אל תוך הפסיכוטי והרשע, שהצליח בסופו של דבר לנצח את ההיגיון והשפיות.

תשקלו רק את העובדה המצמררת הבאה: לאחר שהורשע, הצהיר בארט שכמתנה לכריסמס, הוא ייקנה ללינדה העיוורת הטרייה, כלב נחייה. ולזה בימאי הסרט קוראים "אהבה". יותר מכך - במסע יחסי הציבור לסרט, כל מיני פסיכולוגים וורבליים עם כישרון מניפולציית עובדות גדול מזה של ציון אמיר, מסנגרים על הסיפור, וקוראים לו, בשורה התחתונה, סיפור הצלחה. אמריקה, שמעולם לא הצליחה למצוא את שביל הזהב שבין ה"עין תחת עין" של היהדות והלחי השנייה של ישו, שוב הופכת ומעוותת את משמעות הסלחנות והסליחה.

אז עם איזה מסר יילכו הצופים הביתה? אם מישהו לא רוצה בך, פשוט תמיט עליו נכות איומה לצמיתות, תהפוך אותו ל"סחורה פגומה" ,וכך תבטיח שבסופו של דבר הוא ייתקע איתך לכל החיים מחוסר ברירה? שקינאה חולנית ואובססיה שווים אהבה? כי אפילו בארט, שפורש בחוסר בושה את צפונות מוחו המעוות על פני המסך הגדול , מודה שהחליט כי "לינדה תהיה או איתי, או עם אף אחד אחר".

ואיך לינדה עצמה מסבירה את הבחירה המטורפת לכאורה שעשתה? כמי שבעיוורון שנכפה עליה לא ראתה שום אופק רומנטי אחר מלבד חזרה לזרועות העבר, היא מגדירה את הבחירה שלה כ"אקט של השרדות". חוץ מזה שלדבריה "בארט לא באמת רצה לעוור אותי, הוא רק רצה להרביץ לי קצת". בקטנה.
 
 

מרי פופינס במנהטן

חבורת סטריינג' פרוט (מתוך Youtube.com)
 חבורת סטריינג' פרוט (מתוך Youtube.com)    
הקיום הניו-יורקי שלי היה תמיד בסימן "במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון". בסך הכל רציתי להתחכך קצת בזוהר ולספוג מעט תרבות בחינם (מעבר לרקדני ברייקדאנס רטרואקטיבים עם כובע שנמצאים בכל פינת רחוב). אז הפנמתי כבר שבעיר שנעה באופן לינארי מהיר, לטיפוסים איטיים ורחפנים כמוני, אין סיכוי לצוד סלבריטיז שמתחכמים, עוטים על עצמם כובעים גדולים ומשקפי שמש, ומתמזגים בתנועה. ההצלחה הכי גדולה שנרשמה לי בתחום הזוהר, הייתה אלכס "הרווק" מעונה ראשונה (אבל כוכבי ריאליטי הם הרי סלבס סוג ז’ בהגדרה) ונטלי פורטמן מהלכת לאיטה עם ידיד זרוק באיסט ווילג’ (אבל אותה גם אפשר לראות בירושלים, אז זה לא ממש נחשב).

המזל שלי התהפך בשבוע שעבר, כשנתקלתי במהלך טיול אקראי ברחובות העיר באיזו מרי פופינס בשמלת ימי הבניים, מרחפת מעל עץ. ואחרי זה בעוד כמה כמוה. אחרי זה, על אותם מוטות גמישים של כמה מטרים, הן רקדו בחברת אדונים בכובע, במעגל שמביס את כל מעגלי ההורה לדורותיהם. תחקיר קצר העלה שהחבר’ה האלה הם אוסטרלים, ולקבוצה קוראים Strange Fruit. פתחו את הסרטון ותיראו איך הם עושים לכם חשק לרחף.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by