בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
פאסט פרוגרסיב  

פאסט פרוגרסיב

 
 
עידו אורן

החדש של להקת הפרוג Dream Theater הוא למעריצים ותיקים בלבד

 
 
 
 
 
 
 
 
 
עטיפת האלבום
 עטיפת האלבום   
לפני שמבקרים את Dream Theater, לטובה או לרעה, צריך לדעת להעריך אותם:
על הפרוג מטאל האיכותי שהם מספקים כנגד כל חוקי הצרכנות כבר למעלה מ-20 שנה; על יכולות הנגינה הבלעדיות שהם מציגים; ועל כך שפשרה היא מושג לא קיים בלקסיקון היצירה שלהם.

ב- Systematic Chaos, אלבומם התשיעי והראשון בהוצאת Roadrunner Records, הלהקה שקהילת המטאל הישראלית אוהבת לאהוב, ממשיכה לדבוק במסר הכבד, בווירטואוזיות המוסיקלית ובחוסר ההתפשרות. התוצאה – עוד אלבום לגרופים בלבד.

במהלך השנים, הטענה השכיחה ביותר שהופנתה כלפי ההרכב הייתה על התמקדות מוגזמת ביכולות הנגינה ולא בשירים עצמם. כשמקשיבים ל- Systematic Chaos קשה שלא להסכים עם ההאשמה - כי האמת לאמיתה היא, ששירים שאורכם הממוצע הוא 9 וחצי דקות ושתכולתם העיקרית היא ריפים מתכתיים וקומפוזיציות קשות לבליעה, הם לא דרך ליצירת קשרים חדשים, או ליצירת קשרים בכלל. וכשג'ון פטרוצ'י ומייק פורטנוי חובטים בגיטרה ובתופים במשך דקות אקספרימנטליות ארוכות, זה מעניין ומטלטל, אבל לבטח לא מזמין.

אך כל זה לאו דווקא אומר שעל כישלון אנחנו מדברים. לפני שעונים על התוצאה, צריך להבין מה הייתה המטרה, ובמקרה הזה, לא בטוח בכלל שתקשורתיות הייתה מושא השגה.

עוד בתחילת דרכם, לקראת סוף שנות ה-80, ה-Dream Theater בחרו בשוליים. את ההשראה הם שאבו מהלהקות המייסדות של הפרוגרסיב (כמו Rush ו- Yes), אך את הנתיב המוקצן הם בנו לעצמם כשבחרו בשילוב המטאל האגרסיבי. חובבי הז'אנר אימצו את חומריהם בחום אז, מתהדרים בהם בגאווה עד היום, ובזאת מסתכם חוג האוהדים של הלהקה. ובניגוד למה שטענו רבים ממבקריהם, כנראה שפטרוצ'י ושות' מסתפקים בכך, או לחילופין, לא מוכנים להקריב את מה שנדרש בכדי להתמרכז.

מי שיעיז להתמודד עם "כאוס מערכתי", ימצא טקסטים משיחיים על מפלה וגאולה, בלדות רוק בפורמט סבנטיז באורך 10-15 דקות, אווירה אפוקליפטית, וגם את סטיבן ווילסון (פורקיפיין טרי) שתרם את קולו לשיר אחד. מבחינה תוכנית, האפלוליות הקודרת משתלטת, ומבחינה טכנית, הדיוק והשליטה מעוררים התפעלות. ה- Dream Theater מעבירים תחושות קשות באופן מקצועי ורהוט. את האמירה הנבואית שכל כך מזוהה איתם, אפשר ללכוד כמעט בכל שיר, ובעיקר ב- “Prophets Of War” (נביאי המלחמה) - בו הלהקה משתמשת ב-50 ממעריציה שמזמרים ברקע ומעצימים את האפקט.

הכובד, כמוטיב המאפיין את המוסיקה והטקסטים של השירים ואת אופי הלהקה בכלל, תמיד היווה דרך להבעת כעס וריחוק, ולא שלווה והתחברות. לכן אף אחד, כולל חברי ההרכב בעצמם, לא באמת מתפלא שההצלחה במקרה שלהם נשארת כלואה בתיחומים סגנוניים. בסופו של דבר, העקשנות הסגנונית אמנם מתחמת את ה- Dream Theater בשטח סטרילי ומרוחק מזרים לז'אנר, אך באותו הזמן, היא הופכת אותם ללהקה רצינית וסופר טכנית, שהיא גם הכי טובה בעולם במה שהיא עושה.


המומלצים: Constant Motion ו- Repentance.
לקנות / לא לקנות: רק גרופים.
הידעת?: ב-11 לספטמבר 2001, ה- Dream Theater הוציאו אלבום משולש של הופעה בניו יורק. על העטיפה הייתה תמונה של מגדלי התאומים כשמסביבם מעגל של אש. בעקבות אסון התאומים שהתרחש באותו יום בדיוק, האלבום הורד מהמדפים ויצא שוב עם עטיפה שונה.

Dream Theater, Systematic Chaos, Roadrunner Records/ התו השמיני. 78:41.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by