בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
41-60: הרוקנרול לא מת, הוא רק מסריח מסי.קיי.1 
 
 

אייל רוב על ג'אם מאסטר ג'יי הי"ד, יוענה גונן על פמיניזם לכל אחד, ראובן רייכמן על תחייתו של הקוק, אורלי גונן על אי-אר, ניב הדס על נירוונה, עידית גיל-אשל על קריסת סופר זאוס ותמר גלזרמן, כתמיד, על טורי איימוס

 
 
 
 
 
 
 
 
 

60. סתם לחיות וליהנות

 
Tori Amos - Scarlet's walk

האלבום החדש של טורי איימוס הוא אולי האלבום הכי קומוניקטיבי שלה; לא שחלילה התמסחרה לה התמהונית החיננית, אלא שנראה שהפעם, היא קצת נרגעה. פחות אישי, פחות קורע לב, אפשר אפילו לשמוע וליהנות, וכל זאת בלי לקבל דחף פתאומי לדחוף את הראש לתוך תנור דולק.
[תמר גלזרמן]
 

59. רומן עם מוניקה לווינסקי

 
הכתם האנושי לפיליפ רות'

בעיצומה של פריחה ספרותית בשנות השישים שלו, מגיש רות' רומן חדש שהוא אחד הטובים שלו, אם לא הטוב שבהם. דמויות מרהיבות ומנומקות הסובבות את הגיבור, מרצה מזדקן הנאשם בגזענות ומחזיק סוד אפל בעברו, עלילה המשתרעת על פני שמונה עשורים ונוגעת בחיים, מוות, גזענות, הכתמים על השמלה של מוניקה לווינסקי, סקס, אהבה, פמיניזם והשבר שקרעה ויאטנאם בחיילים שחזרו ממנה. הומור חד וחם, מיומנות סיפורית מענגת ואמירות ותובנות חכמות מלוא החופן מרכיבים את הספר שאתם חייבים לקרוא.
[גדי שמשון]
 

58. אוכל מהיר, אנשים שמנים

 
תחיית הבורקס והנקניקיות

המיתון הקשה, בשילוב עם צריכה הולכת וגוברת של קנאביס, גרמו לדרישה ציבורית תובענית למקומות הגונים למאכל לילי. הגינות הוא מושג מעט אמורפי, והימצאותם של דוכני בורקס ונקניקיות למכביר ברחבי העיר הפך את הבצק, השמן, הכולסטרול והבשר הבלתי מזוהה לחלק בלתי נפרד מהחיים.
[ניב הדס]
 
 

57. דה קאמבקרס

 
תחיית הרוק

איזו שנה מלאת דיסטורשן מענג זו היתה. תחיית המתים של נירוונה עם שיר חדש מצוין ואוסף מזכיר נשכחות, פרל ג'אם הוציאו אלבום מופלא, כריס קורנל ושלישיית פליטי רייג' יצרו את אודיוסלייב - סופרגרופ מעורר השראה (ושכנים), דה ויינס, דה מיוזיק, דה הייבס ושאר להקות ה"דה משהו" (כמו שקוואמי אוהב לקרוא להן), בקיצור - חיכינו וסבלנו את כל קימבוקי-הצעצוע והנה הגיע הקאמבק הגדול של שליטי הדיסטורשן.
[אורלי גונן]
 

56. ריספקט, חבר

 
רצח ג'אם מאסטר ג'יי

ללא ספק הדבר העצוב ביותר ברשימה, ואולי מחזיק בחשיבות ניכרת על העתיד הרחוק, כי האולד סקול נורה למוות ב-30 באוקטובר, בתוך אולפן בקווינס בירייה בודדת. מותו של ג'יי סתם את הגולל על ראן די אם סי כלהקה וכסמל המובהק ביותר להיפ הופ בעצמו. עוד מוות מיותר במיוחד לנוכח קו החקירה המתגבש - פוליסת ביטוח מזויינת. וכמאמר המשפט המזוהה ביותר עם הלהקה שכמעט ולא הפסיקה להופיע מ-1982 - "אף אחד לא עושה את זה כמו ג'אם מאסטר ג'יי". ריספקט אין פיס לך ולג'ו סטראמר.
[אייל רוב]
 

55. הנה מוטלות גופותינו. הנה, זאת שלי

 
המצב

היתה לי תחושה שכזו, שאם רק יתנו לחרא להמשיך ולהתגלגל ברחובות, הוא יהרוג את "דרכנו" וישליט פה דיכאון אמיתי, מתובל בתסכול קיומי עמוק. קצת סבלנות, אנשים יקרים, ובתוך שנה, מקסימום שנתיים של אריק, יהיה פה אחלה רוק שבעולם. ויופי של קולנוע, תיאטרון וספרות. מוות לנו.
[צביקה בשור]
 

54. פשוט משגע

 
גרהאם נורטון כזה

גרהאם נורטון הוא הומו אירי קטן וחצוף, שלא מפסיק להגיד מילים גסות. התוכנית שלו, המשודרת בימי שלישי ביס פלוס, היא מפגן בריטי של אקסצנטריות מהסוג המיינסטרימי האהוב ביותר: הם לא מפסיקים לדבר על מין ולהסמיק בחינניות. מקסים, הלא כן?
[ראובן רייכמן]
 

53. זה לא היה פה דיאז, ביצ'

 
המורה לפסנתר למיכאל הנקה

מיכאל הנקה יוצר את הסרטים הכי אלימים שראיתי. אלא שזו לא אלימות הוליוודית של אגרופים מונפים וקטשופ משפריץ על זכוכיות מרוסקות, זו אלימות עמוקה, חריפה, שזועקת דווקא מהמחוות הקטנות ומהדיאלוגים הפחות דרמטיים. "המורה לפסנתר" הוא פרק נוסף בסדרת חיי הגיהנום המנוכרים שהנקה בונה מסרט לסרט. איזבל הופר, אשת חלומותיי הרטובים, משחקת בצורה מדהימה וחונקת. היא סימנה אותי בצלקת בלב, סימן כואב שלא נמחה גם אחרי הרבה זמן.
[יוענה גונן]
 

52. ברקים לפרקים

 
דצמבר

קודם כל בגלל החורף והחגים, שבעטיים יוצאים האלבומים הטובים שמקבלים משנה תוקף במיוחד לאחר 11 חודשים, ברובם שחונים ומייבשים וגורמים במישרין לרטיבות באזורים שמתרגשים ממוסיקה בגוף האדם. אני חושב שמיסי התחילה את גל האלבומים של החודש האחרון, אחריה הגיעו טאליב קוואלי בפיסת נשמה אורבנית שמתחרה עם זו של ג'ק קרואק, נאס הביא שתי נוגרות - בראשונה “The lost Tapes" הוא בעיקר הימם, ובשנייה “God's Son" הוא כבר שלח כמה ראפרים רברבנים לשיכתוב בבתי הבראה. ה"רוטס" כמו תמיד מגיעים יותר גדולים מהפעם הקודמת בעוד אודיאסה מוסיקלית שהתחילה באלבום הבכורה וממשיכה בטור הנדסי להקצין את נקודות השיא שלה. על סנופ כבר דיברתי מספיק ורק ניתן להוסיף וולקאם באק דוג, ואף מילה על ג'יי זי, כי הפעם לא מגיע לו.
[אייל רוב]
 

51. דחוף למיון

 
הפרק “Lockdown” ב-ER

העונה השמינית של אי.אר היתה מהטובות שנראו על המסך; יוצרי הסדרה יודעים להעביר דרמה בקצב בו כתבי חדשות אומרים "כאמור". בפרק בו עלה חשש למגפת אבעבועות שחורות במיון זה הגיע לשיאי דרמה, התרגשות, פחד, בהלה, חרדה, הזדהות, חמלה ולבסוף רגיעה. כמו זבוב שנמשך לאור כחול תרגיש צורך עז לא לפספס אף פרק, גם אם זה לא ממש לטובתך.
[אורלי גונן]
 

50. השופט עדיין בן זונה

 
ועדת סטרשנוב

במהלך כהונת שר התרבות והספורט הרציני ביותר שאפשר היה לקוות לו, ניהלה ועדה בראשות השופט סטרשנוב סדרה של דיונים ופגישות כדי לחקור לעומק את הכדורגל בישראל. השורה התחתונה של האירוע המצער, מבחינת העוסקים בכדורגל, תהיה כמו של ועדת עציוני לפניה: השפיצ'ל הנעל ימשיך לדבר.
[גדי שמשון]
 

49. קלאב טראנס

 
הדוויג והשארית העצבנית לג'ון מיצ'ל

קיים כבר בתור מחזמר כמה שנים, והשנה הגיע הסרט לסינמטק ולאוזן. סיפור חייו של גבר-אשה-טראנס שהחיים קצת דפקו משוחק, מושר ומצוייר באופן גאוני. נהפך כבר לפולחן בארצות הברית - איך בארץ עוד אין קאסט, אין לי מושג. לטיפולכם.
[תמר גלזרמן]
 

48. כל ממזר מלך

 
תחייתו של הקוק

איכות הגראס בארץ הידרדרה בשנה האחרונה בהתמדה והחשיש המתפורר מצליח בקושי להרדים, שלא לדבר על השפעות משמחות יותר. המומחים טוענים שזה בגלל אחת המלחמות שמשבשת את האספקה, אבל זה לא כל כך משנה - אני חזרתי למשוך באף. הרבה הרבה הרבה יותר טוב ככה.
[ראובן רייכמן]
 

47. וביום השביעי - נחים

 
Dj Shadow - Six Days

מהרגע ששמעתי אותו לראשונה, הדבר היחיד שביקשתי לעצמי הוא לשמוע אותו שוב ושוב, וכך גם כל מי שאני מכירה. "Six Days", מתוך האלבום האחרון של די-ג'יי שאדו, מדהים אותי כל פעם מחדש בעוצמת הרגשות שהוא מעורר בי, ומצליח להזכיר לי עד כמה חזקה היא השפעתה של המוסיקה על נפשי השברירית.
[עידית גיל-אשל]
 

46. היי-טק

 
דריק מיי על התמזה בלונדון

ביולי הזדמנתי ללונדון, ואחרי כמה ערבים מאכזבים במיוחד בגדולים שבמועדוני העיר, תפסה את עיני מודעה קטנה על ערב בכיכובם של פרנסואה קיי ודריק מיי בלוקיישן סודי בעיר. המקום התברר לבסוף כאולם מלאכה ענקי ונטוש על גדות התמזה, ממש ליד המילניום דום, וכשהשמש עלתה לקראת סוף הסט האלוהי של מיי והאירה את מאות האנשים היפים שירקו דם בהנאה על הבטון הקשיח, הבנתי שטוב מזה כבר לא יהיה השנה. ואל תאמינו גם אם ניב הדס יגיד לכם אחרת.
[עידית גיל-אשל]
 

45. אקדח עם כל דבר

 
Bowling for Columbine למייקל מור

מייקל מור ("רוג'ר ואני") עשה דוקומנטרי מבריק ומצחיק על הטירוף האמריקני לנשק. מטבח בתיכונים, הפחדת הציבור לכדי צרכנות מוגברת, ועד הנטייה להחריב את העולם על ידי הפגזות ספונטניות וחינניות על מבחר יעדים מוכי גורל. בקרוב אצלנו - הנטייה והסרט.
[תמר גלזרמן]
 

44. היי היי, מיי מיי

 
Nirvana - You Know You’re Right

אחרי שנים שהיה קשה לשמוע שיר של נירוונה ברדיו מבלי להעביר תחנה, לא כל שכן לנגן אותו בהנאה לעצמך, מגיע שיר שהונח בבוידעם שמונה שנים, ועדיין עושה צחוק מכל הלהקות שמבקשות לרשת את כתר הרוק מראשו של קורט קוביין. כל כך הרבה תשוקה יש בזעקה שלו, בפריטה על הגיטרה, במסירות הטוטאלית למוסיקה, עד שלכל להקות ה"דה" הייתי ממליץ על פרישה לאלתר. כך עושים זאת נכון.
[ניב הדס]
 

43. כל אחד יכול

 
פמיניזם זה לכולם לבל הוקס

תוספת חיננית ומרגשת במיוחד למדף התיאוריה הפמיניסטית בעברית, שמתרחב באיטיות. בל הוקס רצתה ספר פשוט וקריא, שיסביר "מה זה פמיניזם", ובסופו של דבר כתבה את הספר הזה בעצמה. הוקס לא מתייחסת לפמיניזם כתנועה אחת סטטית, אלא כמגוון תנועות ודיעות. כאשה שחורה, הטרוסקסואלית, בת למשפחה ממעמד הפועלים בדרום ארה"ב, הוקס מייחסת חשיבות לזהויות בתוך התנועה הפמיניסטית, אבל מנסה לחבר בין כולן ובין כולם ליצירת פמיניזם מלא להט שמציע עתיד טוב יותר לכל. התרגום של דלית באום
מדויק ורגיש. הגרסה העברית אינה מבלבלת ומסורבלת כמו גרסאות עבריות לספרי תיאוריה פמיניסטית אחרים, אלא מזמינה ומחבקת, ממש כמו הפמיניזם של בל הוקס. ראה אור בהוצאת פרדס.
[יוענה גונן]
 

42. מקום בקומה

 
כומה 2

למרות הסאונד הגרוע ותחרויות פריסטייל דחוסות. בגלל "רגליים חמות" ו"טכניקולור", בגלל מידה נכונה בדיוק של סליזינס ומראות קוק בשירותים (שנתלשו תוך שבועיים). הכומה היה המקום ללכת לרקוד בלב העיר עם אנשים טובים ומוסיקה מצויינת; חבל שהליין אפ החדש והלא מבטיח ממסגר אותו כאחת הזיכרונות היפים של 2002 וזהו. אבל אולי עוד תהיה לנו עדנה ממנו?
[רענן אביר]
 

41. מוסיקה בחצי חינם

 
קריסת רשת סופר זאוס

נכון שאפשר להסתכל על השנה הכלכלית הקשה הזאת במרירות מסויימת - ואם איבדתם את עבודתכם במהלכה, זה אפילו נסלח - אבל חייבים לראות גם את הצדדים היפים של ההאטה, סו טו ספיק: הרבה מקומות בילוי הפכו לפתע נסבלים, מסעדות טובות הורידו מחירים והכל היה הרבה יותר נקי. פשיטת הרגל של סופר זאוס וחיסול המלאי בחנויות הרשת, היו הדובדבן שבקצפת, והביאו הרבה נחת לרוכשי התקליטים המסורים. תנו לנו עוד מזה גם ב-2003.
[עידית גיל-אשל]
 

20 סיבות לחיות עד מחר: מקומות 21-40

 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by