בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
עשרים הגדולים של 2002: לגיהנום, פני ימינה בסגולה 
 
 
שכירי מיקסר

יוענה גונן על הפורנו הלסבי, אייל רוב על אפטר חנוכה באומן, ניב הדס על הקאמבק של 1984, עידית גיל-אשל על פסיכופט אמריקאי ומורן שריר על התחת של קיילי. אבל מי במקום הראשון?

 
 
 
 
 
 
 
 
 

20. הרחובות ממריאים לאט, או לא ממריאים בכלל

 
הוצאה מחודשת של "ברזים ערופי שפתיים" ו"הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" לדוד אבידן, הוצאת בבל

גם כמה שנים אחרי שמת כמו כלב בדירה מלוכלכת בתל אביב, דוד אבידן הוא עדיין האיש היחיד שידע לחבר מלים בעברית. מכונת הכתיבה החדישה שלו היתה מכבסת מלים: הוא פלט אותן במהירות (לפעמים הכתיב לדיקטפון), והן ניצבו אחר כך בוהקות ועוצמתיות, כאילו מירקו אותן בחומצה וכאילו אין ספרות נשים בארץ הזאת. בספרו הראשון, "ברזים ערופי שפתיים", נמצאים כמה מהשירים היפים בעברית (כמו "הרחובות ממריאים לאט"), והספר "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי" הוא תיעוד של השיחות ההזויות שניהל בתחילת שנות ה-70 עם מחשב מרכזי מתוצרת חברת אי-בי-אם. לא תקראו משהו יותר טוב מזה.
[ראובן רייכמן]
 

19. בדרך לכיבוש היבשת

 
הפועל וחיפה באירופה

כחלק ממאבקה של היישות הציונית הלוחמת בגזענות האירופית, יצאו מיטב בנינו (וכמה גויים) לפגע נקודתית במרכזי ערי הכדורגל הגדולות של היבשת. השאהידים של הפועל ת"א ומכבי חיפה היו פיסות הכדורגל הראויות היחידות השנה, משני עבריו של מונדיאל מרדים.
[צביקה בשור]
 

18. לא עוזבת את ג'פאן

 
Xinlisupreme - Tomorrow never Comes

זה, כמו שנוהגים להגיד בהזדמנויות שכאלה, האלבום הכי טוב שלא שמעתם השנה. הלייבל הבריטי Fat Cat הוציא את אלבום הבכורה המרגש של הרכב הנויז-אקספרימנטל-פופ היפני, ובו כמה מהרגעים היפים והמהפנטים שנשמעו בגזרת הגיטרות, התופים והסינתי ב-2002.
[עידית גיל-אשל]
 
 

17. יש גם עם פטרוכימיקלים?

 
המוצרים של Ecover

חברת Ecover ייסדה את "מדינת היהודים" כמו שהרצל צריך היה לחזות אותה. בפינה ירוקה בבלגיה, יש מפעל שבנוי מלבנים שיוצרו מפסולת של מכרות פחם, עם גג מכוסה דשא למען ציפורים וחרקים. הם מייצרים חומרי ניקוי בצורה שכמעט ולא יוצרת פסולת וזיהום סביבתי, מחומרים צמחיים בלבד שלא מנוסים על בעלי חיים, וחומרי הניקוי שלהם אינם כוללים פטרוכימיקלים, שמזיקים לסביבה ולאנשים רבים. הם לא מאמינים בשיווק אגרסיבי ובפרסומות, והם אפילו ישמחו לתת לכם בחינם את הנוסחאות של המוצרים שלהם, אם לא בא לכם לקנות. זה נשמע אוטופי, אבל זה אמיתי, והם זכו בפרס איכות הסביבה מהאו"ם מרוב שהם מוצלחים ומתוקים. אחרי 23 שנות חושך, השנה סוף סוף יובאו מוצרי Ecover לארץ. הללויה.
[יוענה גונן]
 

16. התרגיל המסריח

 
שובה של 1984

הסיפור הבא אמיתי יותר מהחזה של טרי האטצ'ר: ישבתי בליל שישי, בין השעות תשע לעשר בערב, וצפיתי בערוץ הראשון. ידוע כי באותן שעות משדר הערוץ תוכניות ארכיוניות וההתמזל מזלי לצפות בתוכנית שירה בציבור עם יוני רועה - "שירה בשידור" שמה. "אחח, האייטיז", חשבתי לעצמי, "היו ימים". פריזורת הפרמננט שביגרה נשים בעשורים שלמים, מכנסי פנסים מבליטי כרס, שירים של איתן מסורי ושמחה אמיתית, לא כימיקלית ומזוייפת, אצל החוגגים שרק רוקדים ושרים, ויודעים את כל המלים. התמוגגתי. העברתי לערוץ עשר. גם שם היתה שירה בציבור. גם שם לנשים היתה תספורת פרמננט, לגברים מכנסי פנסים וגם הם שמחו שמחה אמיתית כאילו טומורו נוור דייז. העברתי לערוץ שלושים ושלוש. "ריח מנטה". פרמננט, פנסים, קובי פרץ מחומצן ואמפטמינים בטירוף. העברתי לערוץ השני. שוב יגאל שילון עושה שיגועים. חזרתי לערוץ הראשון, לאותנטיות. למרות ניסיונות החיקוי הקלושים של המתחרים, היה ברור לי כי הארכיון של הערוץ הראשון הוא הוא מציג את הדבר האמיתי - ימי לבנון ומשבר הבורסה, יצחק שמיר והרוטציה, אשפיסטים, טרוריסטים ואינפלציה - האסקפיזם של פעם מתועד ומשודר. אלא שאז נפרד המנחה הכריזמטי יוני רועה מצופיו בברכת "שנה אזרחית טובה ונתראה ב-2003". נשברתי.
[ניב הדס]
 

15. ההומור של האליטות

 
לימור ורק בישראל

כן, היא חוזרת על עצמה. גם כל התוכנית הזאת. די, נמאס. ומה פתאום הם התחילו להחביא את הסאטירה. ואויש, זה נורא לא חתרני כמו פעם. ויש ניצול משומן של ילדים. שמענו הכל, אמרו הכל, אמרנו הכל בעצמנו, והשורה התחתונה נשארת כשהייתה: רק בישראל היא אופציית הבידור (לא סאטירה, בידור) הלא מעליב אינטלקטואלית היחידה שקיימת על המסכים שלנו. ולימור גדולה. גם אורנה.
[גדי שמשון]
 

14. מלבד הניצחון על ארגנטינה, דבר אינו חשוב

 
המונדיאל

עזבו את מכבי חיפה, שכחו מהפועל תל-אביב, ותרו על עצרות שלום והפקת שירים אה-לה "ווי אר דה וורלד" - אין כמו המונדיאל לקצת קירוב לבבות. לא משנה אם אתה אוהד של ארגנטינה, איטליה, צרפת, או דרום קוריאה - כולם רואים את כל המשחקים, מנסים לצאת נורא מבינים, מחליפים קבוצה אהודה ברגע שהקודמת לא עולה שלב, והכי חשוב - כולם פתאום יודעים איפה לעזאזל זה סנגל.
[אורלי גונן]
 

13. פורנו-ריאליזם

 
Full Load - Barbara DeGenevieve

חובבת הפורנו הלסבית-הפמיניסטית מצויה במצוקה תמידית, הנובעת מהעדר חומרים ראויים לצפיה. בעולמנו הסקסיסטי, הפורנו ה"לסבי" מביא שפע של נשים מנוצלות עם ציפורניים ארוכות משוחות לק, שטופחות זו לזו על הדגדגן בחוסר רצון ניכר, עד שמגיח איזה גבר מאי שם וגואל אותן מייסורי הלסביזם. אתר האינטרנט ssspread.com הוא אחד מנאות המדבר הבודדים בשממון המהביל הזה. השנה יצאה קלטת וידאו שמתעדת צילומים מהאתר, ומהווה סרט פורנו עצמאי. ואיזה פורנו, שפתיים יישקו. נשים חזקות, גוף אמיתי ובוטה, נוכחות מהפנטת. בוצ'יות עושות פיסטינג, פמיות מצליפות ב-FTMים (אם אתם לא מבינים את המונחים, סביר להניח שהקלטת לא בשבילכם). מיניות מתפרצת ומתפלשת וסצינות לוהטות שיכניסו לכן אגרופים מדודים לבטן. אין כאן שום נסיון להיות סרט הסברה על לסביות, ושום רצון למצוא חן. אבל יש אלוהים, והוא לסבית עצבנית עם פירסינג בפטמות.
[יוענה גונן]
 

12. ועדת האתיקה של מועצת העיתונות, תמצצו לנו

 
עליית מיקסר

למרות שאני כותבת בשבילם (ומקבלת על זה פול כסף) ולמרות שהבחור הכי מהמם שהכנסתי למיטה עובד שם, אני יכולה להגיד בלב שלם שעלייתו לאוויר של אתר התרבות והבידור של נענע ריגשה אותי לפחות כמו אלבום הבכורה של הפיסטולז, אם לא הרבה יותר. כל יום אני נכנסת לבדוק מה חדש, גם כשאני באוניברסיטה, ולא מפספסת אף קטע של יוענה גונן, שגורמת לי תמיד להזות בהקיץ על מין לסבי אלים. גם באוניברסיטה.
[עידית גיל-אשל]
 

11. אסטון וילה

 
מועדון האידיוטים לג'ונתן קו

אחרי ש"בית השינה" עשה לי את העשור, הגיע ארצה הספר החדש של ג'ונת'ן קו. סיפור בנאלי להקסים על חבורת נערים בבירמינהאם בשנות ה-70; מקורי כמו "עליסה בארץ הפלאות", שנון כמו "דור איקס", ושובה לב כמו "בודהה מהפרברים".
[תמר גלזרמן]
 

10. יאפים עם עוזי

 
פסיכופט אמריקאי לברט איסטון-אליס

בהרבה מאוד הזדמנויות שונות רציתי להרוג הרבה מאוד אנשים שונים, אבל תמיד התקשיתי לנסח לעצמי את הרציונל שעומד מאחורי זה. התרגום המצויין של דן שדור לקלאסיקה המודרנית של איסטון-אליס, הבהיר לי שלא צריך סיבה בשביל לייחל מוות מכאיב לבני האדם שלא מצליחים ליישר קו עם מצב הרוח שלי, ואם אפשר - בדיוק כמו צה"ל - עדיף לקחת את היוזמה לידיים. ויפה שעה אחת קודם.
[רענן אביר]
 

9. מחפש אנשי תוכן?

 
האתר החדש של דיוויד לינץ'

סרטונים, קומיקס, אנימציה, טריילרים נדירים, מוסיקה מקורית, סרטוני טבע ביזאריים (הידעתם שסנאים יכולים לבכות?), ניסויים מוסרטים, רדיו וצילומי עירום. המון דברים שלא שוחררו להפצה מסחרית, השכינה עצמה אצלכם בסלון. אמנם האתר עולה עשרה דולר לחודש, אבל בתמורה אנחנו זוכים לצפות באתר יפהפה והזוי בלי שיציעו לנו פתאום להפחית עשרה פאונד עד חג המולד.
[תמר גלזרמן]
 

8. שוקולד או שוקולד מריר?

 
דוני דארקו לריצ'ארד קלי

סרט שיצא בארצות הברית בשנה שעברה, לא הופץ מסחרית בארץ, אבל זוכה לפופלאריות אדירה, ובצדק, בספריות הדי.וי.די (נראה אתכם מוצאים עותק פנוי שלו ב"אוזן"). סיפורו של נער חכם ומעט חריג, שסובל מספק חזיונות, ספק פיצול אישיות. העלילה מתרחשת בפרבר אמריקני בסוף שנות השמונים והפסקול בהתאם - טירז פור פירז, אקו אנד דה באנימן וג'וי דיוויז'ן. השימוש החכם ביותר שראיתי השנה ובכלל בפס קול שמורכב משירים פופולאריים.
[ניב הדס]
 

7. בשביל מה לכם כסף? בשביל מה זה טוב?

המיתון

אחרי שנים של פריחה כלכלית שסימאה את העם, נזכרו הצעירים החושניים והחלקים מהשכונות העניות של העיר מה צריך לעשות כשמנפנפים מולם בשטר של 20 שקל. המטבע נחלש, והזקפה הלאומית פרצה מיד מבעד לרוכסן. לזכות אריאל שרון חייבים לציין גם את התחייה המופלאה של תעשיית הפורנו הישראלית ואת בואה (המשולש!) של התימנייה שהכוס שלה בוער אש. אפילו במגזר הערבי לא המתינו וסיפקו אותנו עם סרט נדיר בהשתתפות משת"פ חינני - "פאק מי יוסוף". אנא מבסוט, אלחמדיללה!
[ראובן רייכמן]
 

6. מועדון עם עיר

 
אפטר חנוכה באומן 17

קרחנה, קרחנה ועוד פעם קרחנה. המסיבה היחידה שהצליחה לכלוא אותי במועדון, מחייך וסופק ידיים לשמיים, למשך 12 שעות רצופות. מאסטר הייץ' באמת היה המאסטר שלי לערב הזה, סהר רק הוכיח בפעם נוספת ועם הרבה ביטחון מדוע הוא מספר אחת בשנתיים האחרונות, ועופר ניסים, נו עופר ניסים - אתם יודעים איך זה. התפאורה, השגעת, האנשים שעשו את השגעת והכימאים שהמציאו את הניסוי הפכו את זה לאחת המסיבות הטובות ביותר שאני מצליח לזכור השנה.
[אייל רוב]
 

5. וזה עוזר?

 
אמנות אורבנית תל אביבית

גדודי הלילה של תל אביב עשו לי הרבה פעמים נעים בלב. ונדליזם יכול להיות אמנות, והאנשים שקישטו לנו את הרחובות באמירות פוליטיות ואסתטיות העניקו לי הרבה חיוכים מפתיעים במהלך שוטטות ברחוב, והפכו את החיים בעיר המטונפת הזו לנסבלים. תודה לקבוצת YMC, שקישטה את שלטי הרחובות באייקונים ילדותיים מקסימים ועוררה עליה את זעם העירייה; תודה לבנות "היד הנעלמה", ששינו שלטים בכביש המהיר ללשון נקבה ועוררו דיבור על השפה האחידה והגברית של מדינה אחידה וגברית; תודה לאלה שהשאירו פסים אדומים ארוכים לאורך שד' רוטשילד ושד' בן-ציון, של עדויות בגוף ראשון מהכיבוש האכזרי בשטחים, כאילו סתמיות אבל חונקות ומצמיתות. ותודה גם לאלמונית שריססה, ברחוב שלי ובעוד רחובות, "אבל אמא, בנים לא עושים אותי מאושרת", ירוק עם כוכבים קטנים.
[יוענה גונן]
 

4. תחת בבנייה

 
הטוסיק של קיילי

השנה ידעה עליות ומורדות, אך רק דבר אחד נותר יציב ומוצק כצוקי גיברלטר. ישבנה המחוטב של החתולה האוסטרלית תפס מקום של כבוד בין צ'רצ'יל לדקארט בתערוכה מיוחדת במדאם טוסו, ואף זכה לתואר "תחת יפה יותר משל ג'יי-לו". הילדה איתנו כבר מעל שני עשורים ומי זוכר שהיא עשתה פעם טובה לאחד, ג'ייסון דונובן, אבל במיוחד השנה התייצב מקומה כאשה בעלת הישבן היצוק מפליז וקליל כסופלה. כדאי לחכות ללוח השנה של 2003 - הומו מי שלא קונה.
[מורן שריר]
 

3. יש לכם ראש. השתמשו בו

 
ג'נין ג'נין מצונזר על ידי אבולוף מהצנזורה

כנראה שחברי הצנזורה משוכנעים שהציבור הישראלי עד כדי כך מטומטם, שהוא עלול גם לרוץ לסרט שמכפיש אותו, וגם להחליט אחרי הצפיה לנטוש את הציונות ולהצטרף לתנזים. או, שהם אכן יודעים שהציבור הישראלי לא סתם מטומטם, אלא ממש אוהב להיות כזה. אנשים מבוגרים, שחיים במדינה שלא קל לחיות בה, מצדיקים בכל פה רשעות ממסד שמתעקש להתייחס אליהם כאל ילדים חסרי בינה. זה לא הסרט של בכרי שרלוונטי, זה הראש שלכם והאוטונמיה שלכם עליו.
[גדי שמשון]
 

2. הו, כן!

 
משפחת טננבאום לווס אנדרסון

משפחה בלתי מתפקדת. בת מאומצת, שני בנים מתוסכלים ואב מנוכר שעזב את הבית. מייק לי? הו לא. צוות אול-סטאר דה-לוקס הצטרף כדי להגשים לווס אנדרסון, הגאון הצעיר מטקסס את החלום. והוא לוקח אותו בשתי ידיים כמו שמאיר איינשטיין אומר. הרפליקות של אואן ווילסון, הפנים הנוגות של גווינת' פלטרו, המשחק המבריק של ג'ין הקמן, הפריימים הרמברנדטיים וילד אחד, דיסלקט ועיוור צבעים בעל שמיעה יוצאת מן הכלל בשם דדלי. להיקרע מצחוק ולא תמיד לדעת.
[מורן שריר]
 

1. היזהרו אווזים - סופכם קרוב*

 
שתיקת הברווז לדודו גבע

בראשית היה רק הזעזוע הקל: עוזי וייל יפסיק לכתוב את השער האחורי של העיר. זה פינה את מקומו לזעזוע אמיתי: גפי אמיר וירון פריד יחליפו את עוזי במלאכת הכתיבה. אלא שהכל נתבדה, והמוני בית תל-אביב יכולים להמשיך לקרוא את המקומון שלהם מהסוף להתחלה - דודו גבע והברווז שלו נותנים לציונים בראש.
[צביקה בשור]

עוד מנימוקי השופטים: בזכות המעשייה לשבת. בזכות נביא בעירו. בזכות שרגא הטזל"מ. בזכות קרקס הפרעושים. בזכות מן הפח אל הפחת. בזכות ההומור הכי טוב בארץ, ועוד בהדפסה גרועה. בזכות הנינוחות. בזכות זה שהוא הרבה יותר קצר ממיברג.


* המסר של גבע לאוהדיו עם היוודע דבר הזכייה. הוא מוסר גם שזה מאוד מרגש אותו, ותודה. המעשיה השנתית מצורפת באישורו ובעידודו של האמן.

שנה טובה לכולם.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by