בערוץ
 
 
 
 
 
טעינה...
 
 
 
 
סאבווי  

סאבווי

 
 
גליה דן-לי, ניו יורק

על זוכה "פרויקט מסלול" שהפך להומלס ותרבות הנונסנס שמשתלטת על ניו יורק

 
 
 
 
 
השבוע בניו-יורק: גיבורי תרבות המחתרת של מנהטן יסבירו לכם מדוע להוריד את המכנסיים בסאבווי זה אקטיסביזם חברתי; סיפורו של כוכב הריאליטי שהפך להומלס; ואיך המסעדנים של ניו-יורק מבטיחים ששלפוחית השתן של התיירים תישאר מלאה.
 

אמנות לעם

רוקדים על מדרגות הספרייה (youtube.com)
 רוקדים על מדרגות הספרייה (youtube.com)   
בזמן האחרון נולד לו טרנד תקשורתי חדש: כתבי טלוויזיה מכניסים את בלייני מנהטן לפאניקה ומדווחים להם שחיי הלילה של ניו-יורק "איז אובר". בליינים מקצועיים יספרו לכם שיש בדיווח הזה גרעין קשה של אמת, אבל רובם מקבלים את האמת הזאת בשוויון נפש. ויש גם את אלה שלא; אלה הם הארכיטקטים של תרבות הנונסנס, או בכינויה הרשמי ה- "Sensless Colture", שהופכים את ניו-יורק סיטי לעיר הכי בלתי צפויה בעולם.

בזכותם תוכלו להיות עדים לחזיונות ביזארים באמצע הרחוב: כמו,למשל, חבורה של אנשים לא קשורים נוסעים ברכבת התחתית בתחתונים; מסיבה בסאבווי; מרוץ "חפש את המטמון" של אנשים בתחפושות מצוידים בעגלות סופרמרקט; או הפגנה חסרת פשר של אדומי שיער נגד רשת המזון המהיר "Wendy's".

אז מה בדיוק הקטע? זהו, שאין ממש קטע. תרבות הנונסנס היא, בהגדרה, חסרת כל היגיון. זה לא אומר שאין בה פאן. חלק מהפאן הוא לעמוד מול הג’ינג’ים האלה, או מול הנוסעים בתחתונים, ולתהות מי הם בכלל ומה הם רוצים מאיתנו. כל אחד מוזמן להסיק את המסקנות בעצמו.

כדי להבין את סוד הקסם של העיר הגדולה בארבע דקות, אתם מוזמנים לצפות בריקוד ספונטני בסגנון ברודווי של צעירים תוססים מארגון Madagascar בפתח הספרייה הציבורית בשדירה החמישית. אחרי זה, תדמיינו איך זה מרגיש להצטופף עם כל התיירים והמקומיים במקום הכי מרכזי בעולם, ולראות את זה בלייב.

המוטו של "מאדגסקאר" הוא "פחד הוא אף פעם לא משעמם". זאת, משום שעבור ארועי התרבות- גרילה, אף אחד לא דואג לקבל אישור מהמשטרה. בדרך כלל יש חלון של עשר דקות לפני שמגיעים השוטרים, אם בכלל. בהרבה מן המקרים, השוטרים בוחרים להעלים עין ולהנות מהאקשן. אם בכל זאת הם בוחרים לרדוף את מורדי המיינסטרים, הרי שאלמנט הפחד הופך את הדרמה להרבה יותר גדולה.

אירגונים כמו "מדאגסקר" וה-Cacaphony Society Suiside Club סוחפים אחריהם חברים רבים שאוהבים להפוך את העיר לגן המשחקים שלהם. אבל היום, לא צריך הרבה כדי לארגן ארוע ספונטני. היום כל אחד יכול לעשות את זה בבלוג, באימייל או באס אם אס.

אחת היוזמות היותר יוצאות דופן של השנה שעברה, הייתה הפיכת קו הרכבת התחתית F לסלון. לצורך כך התאחדו להם שלושה אירגוני פרינג’ וקראו לחברים להביא רהיטים מהבית ולהפוך את הנסיעה ליותר אינטימית. מיותר לציין שמנהלת התחתית לא ממש אהבה את התרגיל, אבל העובדה שיוזמה כזאת הצליחה בכלל להתרומם, הוכיחה שוב לכולם, שבמנהטן אפשר למצוא שותפים לכל רעיון, מטורף ככל שיהיה.

וגם אם אמרנו שבתרבות הגרילה אין הגיון, זה לא אומר שאין לה אג’נדה. המסר הוא, שאם חברות הענק יכולות להשתלט על העיר עם שלטי חוצות מכוערים ולהכתיב את סדר היום התרבותי, גם הציבור יכול. ואם הציבור לא יכול לעשות את זה בכסף, הוא ייעשה את זה בכוח. או סתם בלי לשאול אף אחד. ויש גם את הקריאה החוזרת לאותו "ציבור" לצאת מהאדישות. כי בניו-יורק, עם הבסט בלט ואופרה ותאטרון, קל מאוד להפוך לעוד צרכן תרבות פאסיבי שמראים לו את הדרך. מצד שני, הרבה יותר כיף לסלול את הדרך הזאת ביחד, עם הרבה יצירתיות, והכי חשוב, עם הרבה טרוף.
 

המציאות שאחרי הריאליטי

מעצב על הקרשים (youtube.com)
 מעצב על הקרשים (youtube.com)   
תארו לכם שבמקום להפוך לסינדרלה, נינט טייב הייתה הופכת להומלסית. מה זה היה עושה ל"כוכב נולד" ניחוש פרוע - זה היה הופך אותה לנון אקזיסטנט. כי שם בטלוויזיה, נולד כוכב אינסטנט, וכאן בבית, נולד חלום אינסטנט - להפוך מנובאבדי לסאמבאדי ברקורד טיים.

אז אם ההצלחה של זוכה התוכנית היא אסטרטגיית השיווק הכי טובה של התוכנית, הרי שג’יי מאקארול, הומלס ניו יורקי בזמן הווה, זוכה העונה הראשונה של תוכנית הריאליטי האמריקנית
מבית "בראבו", הוא הסיוט האולטימטיבי של אדריכלי הז’אנר. ב- Project Runway
מתחרים המתמודדים על העמדת פרויקט עיצוב אופנה, בתוך חמישה חודשים. המנצח זוכה ב-100,000 דולר לעיצוב קולקציה, במעמד סלביות זמני, ובהבטחה לעתיד טוב יותר. הרבה יותר.

אז זהו, שזה לא תמיד כל כך פשוט. כי אם הסטארים של "כוכב נולד" כבר מצוידים בכל מה שצריך כדי לפצוח בקריירה - יכולת ווקאלית ואישיות כובשת - הרי שמעצבי האופנה ששואפים לחנוך לייבל חדש, צריכים מלבד כישרון גם הרבה כסף, וג’יי מאקארול היה לגמרי מרושש. אז מעמד הסלב בא לו בקלות, אבל הביזנס לא ממש. יום אחרי שזכה בתוכנית, החליט ג’יי לסגור את חנות הבוטיק שהייתה לו בפנסילבניה, ולעבור לבירת האופנה ניו-יורק. החלטה הגיונית לכאורה עבור מי שקיבל הצבעת אמון מקיר לקיר משופטי התוכנית. אז הוא עוד היה אופטימי ולא תאר לעצמו אפילו בתסריט הכי גרוע, שבתוך זמן קצר הוא יהפוך להומלס הכי מוכר בניו-יורק, שמחזיק בשלט יוצא הדופן Will Design for money.

ג’יי הוא ההוכחה לכך שהריאליטי אוהבות להשתמש ולזרוק. במקרה של ה-Project Runway,
אפילו לדפוק ולזרוק. אחרי שהחזיקו את המתמודדים בבידוד חברתי משך חמישה חודשים, בלי טלוויזיה, בלי אינטרנט, ובלי עיתונים; פיקחו על שיחות הטלפון שלהם (כדי שהתחרות תהיה נקייה מטיפים מבחוץ) וחסכו מהם בכיף שעות שינה - הם עוד העזו להחתים אותם על חוזה חד-צדדי ומביש, כזה שאפילו מאיה בוסקילה לא הייתה חותמת עליו.

למשך שנה שלמה אסור למתחרים להופיע בערוץ טלוויזיה מתחרה בלא אישור של "בראבו" (מה שאומר שהם לא יכולים לנצל את המומנטום של ההצלחה המאוד זמנית), ואת הבגדים שעיצבו במהלך הפרויקט, הם נאלצים לתרום או לרכוש במחיר מקסימלי במכירה פומבית דרך אתר האינטרנט (בעלה של אחת המתמודדות נאלץ לשלם סכום אסטרונומי של 13,000 דולר עבור שבעת הפריטים שעיצבה במהלך התוכנית). על כל אלה הסכים ג’יי להתגבר, אבל הסעיף שהעלה לו את הסעיף באופן סופי, היה זה שקובע כי בתמורה לפרס הכספי, הוא אמור לתת לחברת החסות של התוכנית עשרה אחוזים מכל הרווחים של המותג העתידי שלו. אז הוא ויתר על הכסף, ועכשיו אין לו כסף וגם אין לו מותג.

הסיבה שג’יי לא הצליח להרים את המותג, היא שכולם האמינו בו, אבל אף אחד לא היה מוכן לשים עליו כסף. חוץ מזה שלא היה לא שום נסיון בעולם האופנה של ניו-יורק, וגם לא את האופי להתמודד עם כל הטוקבקיסטים האובססיביים, שהסתכלו לו כל הזמן על הידיים, והצליחו לשתק אותן באמצעות הערות מרושעות. אז עכשיו הוא יושב ממורמר בסטודיו שלו וטוען כי מאומן עם חזון, הוא הפך לאומן עם שעון ביולוגי; שהלחץ והציפיות של אחרי התוכנית הרגו אותו, ושהתוכנית, בגדול, הרסה לו את החיים. עכשיו מה שנשאר לו, זה לצחוק על עצמו.

למגינת לבם של מפיקי התוכנית, שקיוו להשכיח אותו ואת המזל הנאחס שלו, הוא עושה את זה בפרהסיה: בראיונות מתבכיינים בעיתונים ובטלוויזיה, ובסרטוני סתלבט אוטוביוגרפיים ביו-טיוב. בין לבין, הוא מעביר את הזמן בסטודיו המזערי שלו (שלא יכול לשמש בית, כי אין בו שירותים או מטבח), ומתרפק בערגה על החיים הפשוטים ומלאי התקווה שהיו לו לפני שמכר את נפשו למפלצת הריאליטי.
 

המשטר הסודי של בעלי השרותים

לחברי מועדון בלבד (ASAP Images)
 לחברי מועדון בלבד (ASAP Images)    
כל מי שהסתובב אי פעם ברחובות ניו-יורק, יודע כי העיר הזאת לא ממש ידידותית לשלפוחית השתן. אין בה כמעט שירותים ציבוריים, אין בה שירותים בתשלום, וכדי לשחרר לחץ, צריך להתגנב לסניפי הפאסט פוד או לשבת במסעדה. גם המסעדנים לא ממש מרוצים ממסתנני השירותים, שמצפצפים על שלט "השירותים ללקוחות בלבד". אז עכשיו הם מצאו פטנט חדש שצובר תאוצה בעיר: בתחתית הקבלה, הם מדפיסים "קוד גישה לשרותים" ללקוח. הלקוחות מרוצים, כי זה עדיף מהמפתח הענק והלא אסתטי הזה, שבילה עם עוד אלפים בשירותים. המסעדנים מרוצים, כי עכשיו יש להם שירותים יותר אקסלוסיביים ונקיים, ואילו אנו, המשוטטים ברחובות, נאלץ להישאר, עכשיו יותר מתמיד, עם בטן מלאה.
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
עוד בערוץ תרבות ובידור
 
 
עוד ב- nana10
 
ערוצים  Online  אוכל ורק אוכל  אופנה ולייף סטייל  בידור  גיימר  הורדת תוכנות  חדשות  ילדים  ישרא-בלוג    כסף  מוזיקה  מבזקים  פורומים  צ'אט  ברנז'ה  סלבס  ספורט  תחזית מזג אוויר  מיוחדים  בלוג הספורט - קרב 10  אמץ ספורטאי אולימפי  WTF - חדשות מוזרות  לקראת הסכם עם איראן?  אסטרולוגיה  טיפים מרעננים לבית  עולם היופי והשיער  עולם היין  תלתלים: כל הטיפים  שירותים  אימייל  אינדקס אתרים  הורוסקופ  הכוונת לימודים  טבלת קלוריות  לוח הופעות חיות  קופונים ודילים  שליחת קבצים גדולים  מחירוני בעלי מקצוע  משחקים וכיף  משחקים - ראשי  משחקי אקשן  באבלס  בן 10  משחקי בנות  משחקים לילדים  משחקים להורדה  סרטים לקטנטנים  אנגרי בירדס  תוכניות ערוץ 10  גיא פינס  בני ערובה   אמבוש   דוקו 10  הבוקר עם אורלי וגיא  היום שהיה  המגזין  המהדורה המרכזית  צינור לילה    בובה של מדינה  לונדון את קירשנבאום  לילה כלכלי  ערב טוב עם גיא פינס  פנים אמיתיות  צינור לילה  שעת הדרקון  >> כל התוכניות  >> שידור חי 
 
nana10 גם ב-
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by