בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
מי רוצה להפסיק למות? 

מי רוצה להפסיק למות?

 
 
לילך וולך

התיעוד התמים בדוקו הקנדי "איך יוצרים שאהיד" מסרב לנקוט עמדה. לילך וולך דווקא כן

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מתוך "איך יוצרים שאהיד" (צילום: יח"צ)
 מתוך "איך יוצרים שאהיד" (צילום: יח"צ)   
אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מסתיימים בגבולות קו המתאר של הגוף שלנו. אחר כך, מקסימום, אנחנו מצרפים לזהות ולאחריות שלנו את המשפחה. במדינה כל כך קטנה וסוערת כמו שלנו, לא מעט אנשים רואים את הזהות שלהם גם בה. אבל שם, פחות או יותר בגבולות הקו הירוק, זה נגמר. משם והלאה הכל ים וערבים. שיסתדרו בעצמם, לא?

"איך יוצרים שאהיד", סרט דוקומנטרי קנדי, מנסה להבין איך צומחת התופעה של "שאהידים". אותם טרוריסטים מתאבדים המבצעים פיגועים בשטחי ישראל, בתמורה להבטחה המעורפלת הנשענת על הקוראן, שגורסת כי כשיגיעו לגן עדן ישתו מנהר של דבש ויין אדום ויבלו בנעימים עם 72 בתולות.

צמד הבמאים הקנדיים ברוק גולדסטיין ואליסטר לילנד, יוצאים מבחינתם למשימה אנתרופולוגית – לבדוק איך הנייטיבס עושים את זה. משהו בתיעוד שלהם כל כך מלא תמימות וריחוק, והם כל כך פוליטיקלי קורקט שמתחשק לנער אותם. אם הם מצביעים על אספקט שלילי של החברה הפלסטינית, הם תיכף מאזנים בתמונות טנקים ישראליים חורשים את ג'נין. מתאמצים שלא להביע דיעה מן ההתחלה ועד הסוף, כמעט אפשר לשמוע את אנחת הרווחה שלה בסוף הסרט – "מזל שזה קורה אי שם במזרח התיכון הרחוק הזה ושיש בינינו אוקיינוס. הם לא שוחים כל כך טוב, המזרחים האלה, נכון?"

"איך יוצרים שאהיד" לא יסביר לכם בדיוק מה מוביל קטינים לרצות למות. קשה, כמעט בלתי אפשרי להסביר מנגנונים נוגדי הישרדות ושימור עצמי. כן יראו לכם את הטלוויזיה המסיתה, את המורים בקייטנות החמאס מתמוגגים מנאומים ילדותיים על קדושת השאהיד ואת חוסאן עבדו – הילד בן ה-15 שהסגיר עצמו לידי צה"ל במחסום, כשהוא נושא על עצמו מתקן נפץ. פסיכולוג ילדים אפילו הסביר שלילדים הפלסטינים אין תודעה של אינדיבידואל. הם רואים עצמם כחלק מחברה גדולה יותר המאויימת באופן תמידי. כשאתה לא אינדיבידואל, פחות קשה להקריב את עצמך.

הדשא של השכן

אז החמאס הוא ארגון טרוריסטי, ומנצל ילדים ואת משפחותיהם קשות היום. ואיפה אנחנו בכל הסיפור הזה? האחריות שלנו מסתיימת בגבולות האינדיבידואל של עצמנו – לוקסוס שאין למי שנולד במחנה פליטים ושם בילה את כל חייו. האחריות שלנו מסתיימת במחסומי הגבול שלנו, בדאגה ליקירנו שלנו. שם אנחנו שמים את הגבול הממשי והמטאפורי בין הם לאנחנו.

"השתגעת? שאנחנו ניקח אחריות על מי שבא עלינו לכלותנו?!"
כן.
למה?
ככה. כי לנו יש פחות מערכות שוטפות מוח, כי אנחנו עדיין אלו בעלי האמצעים וההשכלה, אנחנו לא נולדנו במחנה פליטים. וכי יכול להיות שאם אלו היינו אנחנו, 20 קילומטרים לתוך הקו הירוק, גם אנחנו לא היינו שואלים יותר מדי שאלות אם היו מגיעים עם שטר של מאה דולר שמספיק להאכיל משפחה, ועם הצעה בלתי חוזרת להקריב עצמנו על מזבח הזהות הכבושה שלנו.

את מי אנחנו משלים? הלא זו מלחמת אזרחים באזרחים. רק בקיץ שעבר הופגזה חיפה, שדרות נמצאת במלחמת קיום מתמדת. וככה בדיוק, ועוד במצב נורא יותר נמצאים ילדים ונשים ומשפחות מרחק חצי שעת נסיעה מביתכם. אז נכון, אנחנו לא המצאנו את השאהידים, אבל אנחנו מתחזקים אותם ואת הדימוי שלהם. ומי שרוצה להפסיק למות, צריך להרפות מן הגרון של אחיו. אם זה היה עובד בדרך אחרת, כבר היינו מגיעים לשם עד עכשיו, לא?

יס דוקו, שידור חוזר בשבת, 28/8, 22:35

בקטנה
*מה יהיה על התרגום הקלוקל של "ערוץ החיים הטובים"? למון גראס מתורגם כ"לואיזיאנה"? מה קרה ל"למון גראס" הפשוט והמוכר?
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by