בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
החזיר את המנדט 

החזיר את המנדט

 
 
עידו שי; צילום: לואיז גרין

ברט אנדרסון מילא את הזאפה באווירת בריט-פופ שלא השאירה מקום לגעגועים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ברט אנדרסון אוהב את תל אביב והוא מצא אתמול את תל אביב בתקופה טובה. שעתיים לפני שהוא עלה על הבמה בזאפה, מהדורות החדשות נפתחו בדיווחים אופטימיים על מצב הכלכלה, והסתיימו בדיווחים אופטימיים על אחוזי הלחות. אחר כך ילדים בני 12 הביסו את מוריהם בשעשועוני טריוויה; הטיילת התפקעה מתיירים; ובמועדון לא גדול בתל אביב התחיל להופיע הסולן של אחת הלהקות הגדולות של שנות ה-90'. מדינה נורמלית. איזה כיף.

ברט אנדרסון לא בא לקלקל לנו את מצב הרוח. לפני שהכל התחיל, היה אפשר לחשוב שזה יראה אחרת. אנדרסון, כבר בן 40, מגיע לכאן אחרי אלבום סולו מלנכולי משהו, רווי שירים שקטים, מלווים בכלי מיתר. את ההופעה היחידה שלו בישראל, הוא בחר לקיים במועדון שיכול להכיל במקרה הטוב כמה מאות בודדות של אנשים, והמודעות המינוריות ברחבי העיר, התקשו ליצור תחושה שזה הולך להיות ערב מלא אנרגיות. אבל כל זה היה נכון בערך ל-45 השניות הראשונות של ההופעה; שניות שכללו חושך, במה ריקה וסאונד של כלי מיתר. אחריהן עלה אנדרסון לבמה ביחד עם ארבעה נגנים, וכשהאורות נדלקו, אפשר היה לראות שאין שם אף כינור, אלא בעיקר גיטרות. אפשר להירגע.

ברט עולה לבמה עם חולצה לבנה צמודה ומכופתרת וז'קט שחור. במילותיה של הבחורה שעמדה לידי ולא הפסיקה לצלם בסלולארי, הוא היה "חתיך הורס את הבריאות". וכשאנדרסון מתחיל לשיר - צפירת הרגעה, אפשר לחייך. עם כינורות או עם גיטרות, זה פתאום לא באמת משנה, כל עוד הקול שלו עדיין שם.

בכל זאת, תל אביב

זה השלב לציין שלא היתה להקת חימום ושאנדרסון לא היה זקוק לה. ברט הצליח ליצור אנרגיות תוך שניות, כבר בשיר הראשון. שני דברים בלטו כבר מההתחלה: ראשית, אנדרסון ממלא את הבמה בתזוזה בלתי פוסקת; הז'קט שלו הוא רק שאלה של זמן. אין סיכוי לטפס כך על המוניטורים, לרדת אל הקהל, לעשות לו פרצופים, להתכופף, לקפוץ, לשחק עם המיקרופון - וכל זאת בשתי שכבות. בכל זאת, תל אביב.

החלק הראשון של ההופעה, היה בעיקר שירים מהאלבום האחרון, השקט והמוצלח שלו. השיר השני בהופעה, Love is Dead, הוא גם השיר הטוב ביותר באלבום. אחריו הקהל כבר היה שלו. אחרי ארבעה שירים, הז'קט עף. אחרי שישה, הנגנים נעלמים ואנדרסון מבצע לבקשת הקהל את So Young, לבד, על גיטרה אקוסטית. זה יפה, זה אחר, אבל חוץ מהביצוע הזה, אנדרסון כמעט לא משנה את הביצועים של להיטי סוויד. השיר השני בחלק האקוסטי (ביצוע מדויק ויפהפה ל- The Wild Ones) מעורר מייד את השאלה האם אנדרסון בכלל צריך להטריח את עצמו בעיבודים מחודשים.

פרט לשירים האלה, אנדרסון כמעט לא חוזר לשני האלבומים הראשונים של סוויד. הוא ממשיך בעוד כמה ביצועים מעט פחות מוצלחים לשירים מהאלבום הסולו האחרון, כולל Colour of the Night עם האזכור לתל אביב, לארץ הקודש ופאוזה דרמטית. שלושתם סוחטים מחיאות כפיים.

לאחר מכן מגיע תורם של עוד ועוד שירים של סוויד (בעיקר מ-Coming Up) כמו Trash, ואת הזאפה מתחילה לאפוף אווירת בריט-פופ נערית ומרעננת. הביצועים משכנעים - זה לא סוויד, אבל זה מרגיש כמעט כמו סוויד, ואנדרסון מקפיד לשחזר את כל השטיקים הקלאסיים (הפרצופים, הקפיצות לקהל, התנועות המוגזמות) - ככה שאין באמת זמן להתגעגע. ואז הוא שר את Saturday Night, וזה נגמר.

אנדרסון חוזר להדרן של שלושה שירים (האחרון שבהם ביצוע מוצלח של Beautiful Ones) ונפרד סופית. בדרך לחדר ההלבשה, כבר אין לו סבלנות והוא מתחיל לפתוח את כפתורי החולצה הלבנה שעכשיו מיוזעת לגמרי. אני נזכר בז'קט. ביציאה, מישהו מחלק לקהל המאושר הזמנות למסיבת בריט-פופ ביום שלישי הקרוב. מסיבת בריט-פופ? אמיתית? תל אביב באמת בתקופה טובה.

ברט אנדרסון ולהקתו,22/8/07, מועדון הזאפה, תל אביב
 
 
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by