בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ילד פוסע על החוף דומם 

ילד פוסע על החוף דומם

 
 
לילך וולך

"מים סוערים" לכד בסבלנות את סיפור הישוב דוגית: דו-קיום שהופר בידי הממשלה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"מים סוערים" (צילום: יח"צ)
 "מים סוערים" (צילום: יח"צ)   
דמוקרטיה, לפי רוב רובו של העולם החופשי, היא שיטת המימשל הטובה והנאורה ביותר. הרי אם נשמעים קולות כולם, מה יכול להיות רע? מבלי לקדם פאשיזם על פני דמוקרטיה, מוכרחים לזכור שגם לגבי הדמוקרטיה צריכים להיות זהירים. מדובר, כמו במקרים רבים, בברירת מחדל, וההיסטוריה הראתה לנו שגם את הדמוקרטיה אפשר להכפיף לעליית ממשלות גרועות במיוחד.

"מים סוערים", סרטו של גיל קרני בהפקת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מתעד מצב שבו כשמניחים לבני אדם להיות פשוט בני אדם, הדברים עובדים הרבה יותר טוב מאשר כשבעלי אינטרסים מכתיבים את התגלגלות העניינים תחת איצטלת הדמורקטיה. קרני עוקב אחר סיפורה של "דוגית", התיישבות יהודית של דייגים, שפונו בהסדרי ההתנתקות לאחר עשרים שנות התיישבות.

ב-1984 פנו אל ממשלת ישראל דאז 15 משפחות, רובן עוסקות ומתפרנסות מדיג, בבקשה להקצאת שטח אדמה על החוף. הכוונה התמימה שלהם היתה לייסד כפר דייגים בסגנון הכפרים היווניים הפסטורליים. ממשלת ישראל התנתה את הסכמתה - כפר הדייגים יקבל שטח אדמה, אבל אך ורק אם הוא ישכון מעבר לגבולות הקו הירוק: למה לא לצבור קצת הון פוליטי על גבם של אזרחים? אלא שהפעם, כמתועד ב"מים סוערים", מי ששילמו את המחיר הכבד ביותר להרפתקנות הממשלה, היו האזרחים.

ב-1990 הוקמה דוגית, התנחלות שאינה מונעת מאידאולוגיה ימנית פנאטית, אלא מתוך כורח הכלכלה והרצון הכן לכונן יחסי מסחר בריאים עם דייגי חוף עזה. בהתחלה נראה היה שהניסוי הבעל זבובי שהממשלה רקמה, הסתדר על הצד הטוב ביותר. כפי שמתועדות השנים הראשונות ע"י קרני: רוני הדייג היהודי, דובר ערבית שוטפת, מתלוצץ עם הדייגים הערביים, כאילו נולדו כולם מרחם אחד. טובה, האם במשפחת גורן המתועדת לאורך כל הסרט, ניהלה מסעדת דגים על החוף, כשכל עובדיה הם פלסטינים. דו-קיום ממשי, ולא רק בסטיקרים.

את האידיליה קצרת הטווח הפרה האינתיפאדה, בצעד שלא היה בלתי צפוי, ושניתן היה לחיזוי על ידי הממשלה, כל ממשלה. אבל למי אכפת, נכון? העיקר שיש ישוב שקובע עובדות בשטח, ולמי אכפת שלילדים אסור לצאת לשחק בחוץ, או שהיריות קורעות את שנת הלילה? ילדיהם של משפחת גורן, המתועדת ב"מים סוערים", מודים שהחיילים המפוזרים בשטח אינם מרגיעים אותם. להיפך. ובטח שנוכחותם אינה מונעת את ההתקפות. ילדיהם של משפחת גורן, מודים שהחיילים המפוזרים בשטח אינם מרגיעים אותם, להיפך. ובטח שנוכחותם אינה מונעת את ההתקפות. ואם הם כבר מתגעגעים למשהו, אלו המשחקים עם הילדים הערביים שעכשיו כלואים מן הצד השני של הגדר. אבל מה שהילדים יודעים, הממשלה מסרבת להבין גם עשר שנים מאוחר יותר.

כן, זהו השלב בו אנשים פרטיים צריכים להבין שאין להם סיבה לסמוך על הממשלה, ואולי לקחת את הרגליים ולעזוב, אם לא בגלל פוליטיקה, אז בגלל שלומם ושלום בני ביתם. אבל קשה לעשות זאת כשאף אחד לא מבטיח לך שום עזרה כלכלית, ואין לך למי למכור את העסק והבית שהשארת מאחוריך. אז מושכים. עוד חודש, ועוד שנה. מחכים לשלום, מחכים להסדר, מחכים למשיח.

ההתנתקות, שהיתה אסון אישי עבור רבות ממשפחות ההתנחלויות, פגשה את תושבי דוגית באופן מעט שונה. לא עבור כולם, ולא באותו האופן. אבל בתוך הפרידה החד-משמעית מן הים והחוף והבתים שנבנו סוף סוף, הורגשה אולי גם אנחת רווחה. בפרוייקט הסבלני וארוך השנים שניהל קרני ב"מים סוערים", הוא מצליח ללכוד סיפור שלם, שלא צריך לאלץ אותו להיות סיפור, כי יש לו באופן טבעי התחלה אמצע וסוף.

גם בפרספקטיבה קצרת הטווח שיש לנו כיום, ההתנתקות היתה הכרחית; צעד פוליטי, מדיני וכלכלי שלא היה ממנו מנוס. אבל בל נשכח - למיטה החולה הזו הכנסנו את עצמנו מרצון ובעקשות בעידודה, ואפילו בסחיטתה של ממשלה ישראלית-דמוקרטית לכל דבר. אז מה נשאר לעשות עכשיו? לזכור שדמוקרטיה לא נגמרת ביום הבחירות, ולא ללכת כעיזים עיוורות אחר רועים שוטים. ובעיקר - ללמוד מטעויות עבר ולא לנסות להצדיק אותן בדיעבד.

ערוץ 2, 22:45

בקטנה
*ובשעות הקטנות של הלילה, ערוץ 1 מתרפק על הנוסטלגיה, באופן הכי הארד-קור. מישהו אמר "מועדון הצועני הצוחק" בערב שירי פיראטים? קיבלתם!
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by