בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
אחד מכולם  

אחד מכולם

 
 
סופי בן ארצי

פתיחת הספר על אודות 131 ילדי גטו קובנה, שהחברות הצילה את חייהם

 
 
 
 
 
 
 
 
 

סבון

עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
"סבון," צעק עלי דויד. "סבון! חבל שלא עשו ממך סבון כמו שעשו מההורים שלך. אתה שום דבר. צביקה אומר שאתם, כל מי שבא מפולין, הוא אבק אדם. אל תתקרב אלי יותר ושלא תעז לגעת במִלכה ולהאכיל אותה." מִלכה הייתה הכלבה של דויד, ובכל פעם שקרא לה והיא הלכה אחרי, היה מתמלא כעס ומתקרב אלי במבט מאיים.

משום מה הלכה אחרי מִלכה לכל מקום. אפילו בלילה, כשדויד נרדם, הייתה עולה על המיטה שלי ונשכבת לי על הרגליים. אולי בגלל שאף פעם לא אכלתי משהו בלי לתת גם לה ואולי כי אני נוהג ללטף אותה. הפרווה שלה תמיד רכה ונעימה, והנשימות שלה חמות. לפעמים הייתי מקרב את הפנים שלי לשלה רק כדי להרגיש את האוויר החם היוצא מהפה שלה. מִלכה הייתה כלבה לבנה-לבנה, וכשהגעתי לקיבוץ התחילו הילדים לקרוא גם לי מִלכה. לא הבנתי למה עד שלוּליק, הילד היחיד שדיבר אתי, הסביר לי שזה מפני שאני לבן כמוה. הרגשתי שלא נעים לו, כי הוא השפיל את עיניו כשדיבר. לוּליק אף פעם לא קרא לי מִלכה. הוא תמיד קרא לי דני, ולפעמים כשהייתי אומר משהו שמצא חן בעיניו, דניאל. כך קראו לי רק אבא, שיינה ולפעמים גם דוֹד גדעון. היה לי נעים לשמוע את השם דניאל מפיו.

הפעם ישבנו על גזם עץ ליד מגרש הכדורגל, שהיה בעצם שטח ריק בפאתי הקיבוץ, סמוך לגדר, וסומן מכל עבריו בסיד. התבוננו בילדי קבוצת "אלון" ששיחקו על המגרש, לאחר שסילקו אותנו בכוח למרות שזה היה תורנו. על פי ההסכם בין מדריכי הקבוצות עמד המגרש לרשותנו - קבוצת "ארז" - בימים ב', ד' וה' אחר הצהריים. ילדי קבוצת "אלון", שהיו בני חמש-עשרה, עבדו שעה אחת יותר ולכן הוסכם שיבואו לשחק אחרינו הקטנים, אבל הם לא כיבדו את ההסכם ובאו מתי שהתחשק להם. כשגיגי הבקיע שער החלו לצעוק ולריב, כן שער, לא שער, כן הבקיע, לא הבקיע. השער היה עשוי משתי אבנים שהוצבו במרחק זו מזו, והילדים התווכחו האם הכדור שבעט גיגי עבר מצדה הפנימי של האבן או מצדה החיצוני. האם היה גול או לא? ישבתי ליד המגרש המאובק, התבוננתי בבני "אלון" הרבים זה עם זה, כפי שישבתי בעבר בשולי המגרש בגטו בקובנה, והסתכלתי בחברי בועטים בכדור הסמרטוטים.

בתוך ראשי, כמו בסרט אילם, עברו דני, זוּנְדקֶ'ה, שׁלֶמָלֶ'ה, ווּלְפקֶ'ה, משה בן-עוזר וכל האחרים. עצמתי את עיני וכבר הייתי 'שם', במגרש, כשזוּנְדקֶ'ה בועט בכדור הסמרטוטים בכל כוחו, מתנשם ומתנשף. הוא היה נער עגלגל עם זיכרון מדהים ושחקן נהדר. כשהתחלקנו לקבוצות רצו כולם להיות בקבוצתו, כי אתו היה הניצחון מובטח. גם כששיחקנו בגטו צעקנו בלי הרף. שם לא היה פשוט להרכיב קבוצות, כיוון שאף פעם לא ידעת מי יגיע. כשכבר הצלחנו לגבש קבוצה למשחק - היה צריך לבנות אותה מחדש. אחרי אקציות היה מספר השחקנים יורד, במיוחד אחרי האקציה האחרונה, זו שבה כמעט ונהרגנו - אני ושאר ילדי חבורת "131 ילדי קובנה".

בדרך כלל היינו מתרכזים שעה לפני המשחק במגרש שליד כיכר הדמוקרטים, האוּמְֹשְלַגְפְּלַאץ , או כפי שקראנו לה – "כיכר המוות". שם זה התאים לכיכר הרבה יותר משמה האמִתי. חשבתי ש"כיכר הדמוקרטים" הוא שם אירוני למקום שבו התרחשו זוועות כאלה. מכל מקום, אנחנו התכנסנו במגרש הקטן שעה לפני המשחק.

בני החבורה הקבועה היו מגיעים ראשונים: משה הקטן – מוֹשק'ה, שתמיד ישב לבסוף בצד, רוגז וזועף; משה הגדול - לוּשֶק, שהיה בן גילו של משה הקטן אבל נראה הרבה יותר גדול ואף אחד לא העז להתעלם ממנו; זוּנְדֶל גורדון, שכינויו זוּנְדקֶ'ה, שחקן הכדורגל הטוב ביותר; לֶייב, שלא אהב את משחקי הרחוב והעדיף לשבת בצד ולהסתכל; מאיר כגט טוב הלב, שתמיד ויתר לכולם; שלמה גלפרין - שׁלֶמָלֶ'ה; התאומים לבית שוהם - משה ויעקב; יעקב וִיז ואני - דניאל.

למען האמת לא הייתי שחקן מדהים, אבל מה כבר היה לילדים בני עשר לעשות בגטו? הפעם הרכיב זוּנְדקֶ'ה את הקבוצה. הוא החזיק בידו את כדור הסמרטוטים וחיפש בעיניו אחר מנחם. מנחם היה המתחרה הגדול ביותר שלו, והמשחק התנהל תמיד סביב שניהם. הוא פנה אלי ושאל "ראית את מנחם?" כי ידע שהוא גר בסמוך אלי. עניתי בשלילה, וחפרתי בנעלי באדמה. "אתם מחפשים את מנחם?" שאל משה שוהם, "לא שמעתם שלקחו אותו כבר בשבוע שעבר?" זוּנְדקֶ'ה הסתכל בו כלא מאמין, ולבסוף הפטיר: "חבל, נצטרך למצוא לו מחליף. הוא היה דווקא שחקן לא רע."

התחלנו לשחק, דוחפים זה את זה, צועקים ובועטים בכדור בכל הכוח. היה חודש דצמבר, הכול היה קפוא והתקשינו לנשום. הריצה חיממה אותנו וניסינו לנצל את שעות האור. גם בבית היה קפוא, כיוון שכל אמצעי החימום התכלו ולא מצאנו דבר בשטח הגטו שאפשר להבעירו. העצים המעטים שעמדו ברובע סלוֹבּוֹטְקָה , שם נבנה הגטו, נכרתו מזמן. רהיטי הבית כבר הושלכו לאח במקום פחמים, כך שהדרך היחידה להתחמם הייתה במשחקי הרחוב או בהתכרבלות בשמיכות שנותרו לנו.

משירד הערב, האיר אור יום חיוור את המגרש. 'לוּשֶק לכאן!' צעקתי אל משה הגדול, מנסה למשוך אלי את תשומת לבו. הוא מסר לי את הכדור ואני שלחתי במהירות בעיטה לכיוון השער. לא האמנתי למזלי הטוב! אני, דניאל הנמוך, הבקעתי גול! הסתובבתי לאחור אל זוּנְדקֶ'ה, בציפייה לשמוע ממנו מילה טובה. לבי קיפץ בחזי בשמחה, כשלפתע שמענו שריקות, צעקות, יריות ונביחות כלבים. "הגרמנים!" "אקציה!" נשמעו צעקות מכל עבר. נמלטנו כשכדורים שורקים סביבנו. כך זה היה. לפעמים היו הגרמנים פורצים לגטו ללא התרעה ויורים סתם כדי לפגוע, משתעשעים להם. כך היה עד שגטו קוֹבְנָה הפך למחנה ריכוז. אחר-כך הם ארגנו הכול למופת. אחר-כך הם הרגו רק בצורה מסודרת.

באותו ערב כשנמלטנו לכל עבר, נשאר כדור הסמרטוטים במרכז המגרש. זוּנְדקֶ'ה נזכר בו וחזר על עקבותיו. אני הסתתרתי בקצה הרחוב בתוך פח אשפה הפוך, כשראיתי את החיילים הגרמנים פורצים אל תוך המגרש הקטן שעליו שיחקנו רגע לפני כן. זוּנְדקֶ'ה נשאר עומד באמצע המגרש, קפוא על מקומו, וחיבק אל גופו את הכדור הקטן. הכלבים נבחו ומשכו בכוח את החיילים אחריהם. חברי המבוהל רץ וקפץ אל תוך הוויליה - הנהר שזרם בתוך הגטו. הנהר היה קפוא, אבל עָצמת הקפיצה ניקבה חור בקרח. הגרמנים ירו לכיוון שבו נעלם זוּנְדקֶ'ה ואני הייתי בטוח שטבע.

כיצד ימצא חזרה את החור כשהנהר קפוא כולו? אך למחרת, כשחזרתי למגרש, הופתעתי למצוא בו את כל החבורה, כולל זוּנְדקֶ'ה. "איך הצלחת לצאת?" חקרתי אותו. "לא יודע," ענה. "ממש ברגע האחרון מצאתי את החור. חזרתי הביתה רטוב כולי. אמא השתוממה ושאלה מה קרה ומה כבר יכולתי לומר?" תוך כדי דיבור הרכיב זוּנְדקֶ'ה קבוצה חדשה והתחלנו לשחק. איש לא זכר את הגול שהבקעתי אמש.

קולו הצווח של דויד העיר אותי. פניו היו אדומים מזעם: "איך הם מעזים! אז מה אם הם גדולים יותר?" הוא לא העז להתערב, כי בפעם האחרונה שניסה לקחת את הכדור חטף מכות. כך היה נהוג. ילדי כל כיתה היו צריכים לתת כבוד לבוגרים מהם, אחרת חטפו מהגדולים. בקיבוץ הזורעים חולקו הילדים לקבוצות גיל, ולכל קבוצה ניתן שם של עץ. לנו קראו קבוצת "ארז". בקיבוץ שלנו צמחו כמה ארזים, ותמיד איחלו לנו שנהיה כמותם - עם שורשים עמוקים, חסונים, גבוהים ובריאים.

בזמן שדויד צעק, התקרבה אלינו מִלכה הכלבה שלו. הוא קרא לה, והיא, כאילו להרגיזו, התעלמה ממנו והניחה את ראשה דווקא על הברכיים שלי. לחשתי לה בשקט שתלך ודחפתי אותה בידי, אבל מִלכה הסתכלה עלי במבט עצוב ולא זזה. דויד המשיך לצעוק, מכוון את כעסו אלי וצעד לעברי באיום. "אל תדבר אליו ככה!" קרא לוּליק לעברו "הוא לא סבון ולא אבק אדם! נמאס לשמוע אותך.

גם דוֹד גדעון בא משם, והוא לא כזה בכלל, די!" הוא החל לחבוט באגרופיו בדויד, ולמרות שהיה קטן ממנו בגופו לא פחד. לא עברה דקה וכבר התגלגלו שניהם בעפר, כשמנשה המדריך שלנו, התקרב.
"מנשה!" צעקתי, מנסה להזהיר את השניים ולהפריד ביניהם, אבל היה מאוחר מדי. מנשה נתן בנו מבט קשה ופקד: "לכו לבית הילדים ושִטפו את הפנים! בעוד חצי שעה אני רוצה לדבר אתכם." ידענו שניענש, כי כך נהגו בכל מי שרב. אז נאלצנו לקום בחמש בבוקר במקום בשש ולעבוד בענפים שבהם עבדנו - משק בית הספר, הרפת, המִדגה או המטבח.

כולנו עבדנו במקומות קבועים. אני עבדתי במשק בית הספר וברפת. תפקידי היה לנקות את דיר העזים ולהאכיל אותן, לנקות את סביבת פינת החי ולטפל בחיות ובצמחים. ברפת עזרנו בחליבה או ביונקייה, שם גודלו העגלים הצעירים שהופרדו מאמותיהם אחרי ההמלטה. עד שלמדו לאכול חציר. אהבתי להאכיל את העגלים הקטנים מבקבוק מלא בחלב אמם, ולראות איך הם מלקקים מהדלי. כדי להרגיל אותם לגמוע מהדלי היינו מכניסים אצבע לתוך פיותיהם, וכשהתחילו "לינוק" אותה הורדנו את ראשם אל הדלי עד שלמדו ללגום ממנו.

גם מיכלי עבדה במשק בית הספר. נהגנו לקרוא לה "מיכלי השקופה", כי היה לה עור לבן ודק, דרכו ראו את העורקים הכחלחלים. אהבתי להתבונן בעיניה, שהיו כחולות וצלולות כמו הים. לפעמים כשהייתה שמחה - ראיתי בתוכן קרני אור צוחקות, וכשכעסה - התמלאו נקודות צהובות קטנות, אז ידעתי שמוטב להתרחק. לעתים קרובות יצא שמיכל, לוּליק ואני עבדנו ביחד.

מיכלי חששה בתחילה להכניס את ידה לתוך פיותיהם של העגלים או העגלות, ואני הראיתי לה איך משאירים אצבע בתוך פיו של העגל, עד שמרגישים את היניקות החזקות שלו ואת זרם החלב בין האצבעות. כשאחזתי בידה והעגל ינק בכוח - בקושי הצלחנו למשוך את האצבע בחזרה. היא פרצה בצחוק וכל הגוף שלה צחק. הפנים שלה היו סמוכים לשלי, ידינו בתוך הפה של העגל ובעיניים שלה נצצו נקודות אור קטנות בתוך ים כחול. הרגשתי ששמשות בוהקות אלי מתוך הים הזה, ורציתי לצחוק. החזקנו כך את הידיים בתוך פיו של העגל עד שכל החלב בדלי נגמר.

אני חושב שדויד כעס עלי כי מיכלי הייתה חברה שלו עד שהגעתי. היא עבדה ברפת עם שנינו, וכשעברתי לעבוד במשק בית הספר ביקשה גם היא לעבור והמשכנו לעבוד ביחד. עכשיו חששתי שאם אקבל עונש ישתנו שעות העבודה הרגילות שלי, ולא אוכל עוד לעבוד אתה.

אחד מכולם/ סופי בן ארצי, סדרת צעירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by