בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
בוא נדבר על זה אחרי החגים 
 
 
ליאור כהן

נטיית הלב הנוכחית של ליאור כהן היא להחזיר את רוברט דה-נירו אל מאחורי הסורגים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
קוד הכבוד הסיציליאני, שמחייב כל חבר מאפיה, קובע שאף אחד אינו נמצא מעל המשפחה ואסור לאף אדם לשים משהו או מישהו לפניה. בתמורה המשפחה דואגת לך ומפרנסת אותך, ובמקרה של מוות דואגת לקרוביך. אם תהיה נאמן למשפחה, אתה יכול לסמוך עליה בזמנים קשים כמו בזמנים טובים. אם לא - תמות.

בהשאלה, גם יוצרי הסרטים וכוכביהם מחוייבים בפני הצופים לסוג דומה של קוד. תתייחסו אלינו בכבוד ואנחנו נדאג לפרנסתכם; תשתינו עלינו בקשת - תמותו בקופות.

"בוא נדבר על זה", היה סרט מצליח כשיצא ב-1999, בכיכובם של רוברט דה נירו שגילם מאפיונר על סף התמוטטות עצבים, ובילי קריסטל שגילם את הפסיכולוג היהודי שלו. הסרט הצליח לעורר צחוקים רבים בעיקר בזכות יכולתו של דה נירו להפוך את דמות הגנגסטר הקשוחה שלו מסרטי המאפיה הרציניים על פניה. "בוא נדבר על זה שוב" הוא המשך עלוב שמציע לא יותר מהזדמנות נוספת לעשות כמה לירות.

בתחילת הסרט החדש אנו פוגשים שוב את הבוס פול ויטי (דה נירו), שהפעם מרצה עונש מאסר בכלא סינג סינג, ואת ד"ר סובול (קריסטל) שמתמודד עם מותו של אביו. לאחר כמה ניסיונות כושלים לחסלו, מחליט ויטי להתנהג כמי שנכנס למצב פסיכולוגי קטטוני, כדי להימנע ממפגש עם מבקשי מותו בכלא. ה-FBI, שקונה את הלוקש, מחליט משום מה לשחרר את ויטי מהכלא ולמסור אותו להשגחתו הצמודה של סובול. על סובול איפה מוטלת כעת האחריות לא רק לשקם את ויטי אלא גם למצוא לו עבודה הגונה ולשמור אותו רחוק מהמאפיה. מכאם ואילך העניינים מסתבכים, מכיוון שלויטי יש, כמובן, תכניות אחרות.

הבעיה מתחילה מיד עם פתיחת סרט ההמשך. כל הקשר המחודש בין ויטי לד"ר סובול נראה מאולץ מדי. המחצית הראשונה של הסרט מתעסקת בניסיונות השיקום של ויטי, אולם לא ממש ברור למה דמותו של קריסטל צריכה להיות כל כך מעורבת בזה. פשוט לא הגיוני שה-FBI ימסור מאפיונר כל כך בכיר להשגחתו של פסיכולוג. גם יוצרי הסרט יודעים את זה, וכנראה משום כך הכל מוצג כבדיחה אחת גדולה, שמעלה תמיהה והרמת גבה.

יתירה מזאת, נראה כי דמותו של קריסטל לא שייכת לסרט הזה. הבעיות שלו עם מותו של אביו לא מתחברות לעלילה וגם לא מצחיקות. הקונפליקט שלו בנוגע לשיקומו של ויטי הוא בדיחה גרועה שנמשכת חצי שעה יותר מדי. גרוע מכך, ליסה קודרו ("חברים"), שמגלמת את אשתו של קריסטל, מבזה את עצמה בתפקיד שנתפר בתפרים גסים במיוחד. קודרו, שחקנית מוכשרת בדרך כלל, מופיעה כאן כמו איזו פיבי מרירה שסובלת כל הזמן מהתקפי קדם מחזור.

במחצית השנייה של הסרט מקבלת העלילה תפנית מבטיחה. אחרי ניסיונות כושלים (ולא מצחיקים) למצוא עבודה, מועסק ויטי כיועץ לסדרת טלוויזיה העוסקת במאפיה האיטלקית (מישהו אמר סופראנוס?), ובמקביל מקבץ את חבורתו הוותיקה כדי לבצע שוד מתוחכם. המפגש בין אנשי המאפיה האמיתיים עם אלה המגלמים אותם בטלוויזיה, הם החלק המרענן והמקורי ביותר בסרט. בולט במיוחד אנטוני לה פאג'ילה שמגלם את דמותו של שחקן אוסטרלי ממוצא איטלקי שמשחק את ראש המאפיה בסדרת הטלוויזיה ובדרך צוחק קצת על עצמו, ששכן בחיים הוא באמת אוסטרלי איטלקי שמגלם דמויות של מאפיונרים. תקראו את המשפט האחרון עוד פעם, זה שווה את הזמן.

החלק האחרון והמוצלח יותר של הסרט מאפשר אפילו לקריסטל להוציא כמה צחוקים, אך עדיין לא מצליח לחפות על הפתיחה הגרועה. הבמאי הארולד ראמיס, (שזכור בעיקר כמי שגילם את אגון ב"גוסט באסטרס"), שאף פעם לא התעלה על עצמו, לא מצליח גם הפעם להציל את הספינה הטובעת.

אולי אם ד"ר סובול היה נשאר בחדר העריכה או שדמותו היתה הופכת שולית יותר, הסרט היה יכול להתקדם טוב יותר, אבל אז כמובן זה לא היה יכול להיות סרט המשך, וכולנו יודעים שהוליווד תמיד מעדיפה מזומן על איכות. אני לא מתפלא על המפיקים שלא מכבדים את קוד הכבוד, אבל אני כן מתפלא על דה נירו, שלאט אבל בטוח הופך להיות פארודיה על עצמו.

___________________________________________________________
"בוא נדבר על זה שוב", ארה"ב 2002, 99 דקות (למידע על זמני הקרנת הסרט)

לאתר הרשמי של הסרט
וכאן, בשביל הטריילר
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by