בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ואז שמעתי בום 

ואז שמעתי בום

 
 
הדס בשן

הדוקו "אינתיפדה קאלט" ניסה לדכא את הדס בשן, אבל היא דווקא יצאה מעודדת

 
 
 
 
 
 
 
 
 
מוכרחים להיות שמח, ברור. מתוך "אינתיפאדה קאלט"
 מוכרחים להיות שמח, ברור. מתוך "אינתיפאדה קאלט"   
הסרט התיעודי "אינתיפדה קאלט", ששודר אמש במסגרת "רצועה מהחיים" בערוץ 10, נפתח בתמונות מרהיבות של תל אביב, המזכירות כי אין עיר שווה ממנה בעולם. אחר כך מתחילים להופיע המרואיינים: יוצרים, אמנים, אנשי תקשורת. הם מדברים על האמנות שנוצרה כאן בשבע השנים האחרונות, מאז שיו"ר האופוזיציה דאז, אריאל שרון, החליט לבקר בהר הבית בשנת 2000. הם מדברים על פחד, על אלימות, ועל הפעם הראשונה שמלחמה האמיתית הגיעה לעיר שלהם ומה היא עשתה להם ליצירה.

"אמנות פוליטית היא עקרה בעיני", אומר אמן הווידאו-ארט רן סלווין, במעין התנצלות על עבודות שלו שעסקו בפיגועים ומוות, ובעיקר שכנעו את המשוכנעים. הוא היה כנה ואמיתי, אבל לא חידש דבר בנוגע לחוויית האמן כשונה מזו של האיש מהרחוב. גם לשמוע על התקפי החרדה של אורלי קסטל בלום, או על הרהוריו של המוסיקאי עופר מאירי להפוך משמאלני לימני- הן תגובות שאין בהן ייחוד אמיתי. ההבדל היחיד בין האשה מחדרה שפעם בשבוע זעקה למצלמה "ואז ראיתי בום גדול" לבין, נאמר, אורי ליפשיץ - שהפך את הצילומים של זיו קורן מתוך זירות פיגוע לציורים - הוא רק הכלי להעברת התחושות.

חלק מהאמנות שנוצרה כאן ומוצגת בסרט היא מעניינת (ההצגות של יעלי רונן, שעסקה במצב, כמו ב"מדריך לחיים הטובים" ו"פלונטר"), חלקה דמגוגית (סאבלימינל, המנסה להעביר בסרט, ודווקא די ברהיטות, את הרעיון המופרך כי הוא השפיע על דור עם מגני דוד ומסרים ציוניים), וחלקה היא סתם תגובה ואינה אמנות כלל, כמו המוכרחים-להיות-שמח של עינת שרוף, שפרחה בתקופת האינתיפדה. אבל איכות יצירתם של הדוברים היא ממילא לא מהות העניין. באופן מדויק ואינטיליגנטי, הבמאית איילת דקל הצליחה להמנע מכל האוויר החם שיכול ללוות סרט כזה, והובילה אותנו ישירות לדיון ענייני על עצם קיום היצירה כתגובה, ככלי לביטוי ויצירת תקשורת.
 
אפנה מודעת. מתוך הקולקצייה של "קום איל פו", שהתמקדה בחומת ההפרדה
 אפנה מודעת. מתוך הקולקצייה של "קום איל פו", שהתמקדה בחומת ההפרדה   
לא כל ה"אמנות" המוצגת בסרט תעמוד במבחן הזמן. לא לכל האמנים יש אידאולוגיה סדורה, רובם מונעים על ידי צורך הישרדות במקרה הרע, או צורך בהכרה במקרה הטוב; אבל הרי גם מי שנשמע בטוח באידאולוגיה שלו, אינו בהכרח כזה. הסרט עושה הקבלה מעניינת בין חגיגת האקטיביזם, המובאת בסרט עם רקע של מוסיקה אלקטרונית מלאת אדרנלין לדברים האחרים שהעסיקו את תל אביב באותן שנים- מועדונים, אקסטזי, סקס. כדור בעין של מפגין בחומה, או כדור אקסטזי ב-TLV, הכל הרי אותו דבר. חלק מנסיון של אנשים להרגיש קצת חיים, ולהשתייך למשהו גדול מהם.

שבע שנים אחרי, והאינתיפדה נראית כמו סתם עוד מלחמה. תל אביב עדיין יפה, גם אם היא לא מקורית. הרי הרבה לפני שהחלטנו להמשיך לחיות בכל מחיר, פרנקלין רוזוולט הודיע ש"אין לנו ממה לפחד אלא מהפחד עצמו". רק שהוא בטח לא חי בכזאת עיר נהדרת.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by