בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
יומן מסע 

יומן מסע

 
 
עידו שי

עידו שי חושב שהחדש של ניל יאנג, שממשיך אלבום גנוז משנות ה-70, הוא הטוב ביותר מזה שנים

 
 
 
 
 
 
 
 
 
יאנג בהופעה. כמו פעם (אימג'בנק/GettyImages)
 יאנג בהופעה. כמו פעם (אימג'בנק/GettyImages)   
לפני ארבע שנים בערך הלכתי לראות הופעה של ניל יאנג במדיסון סקוור גרדן בניו יורק. הוא בדיוק הוציא את האלבום "גרינדייל", שהביא את סיפורה של עיירה אמריקנית אקראית ודרכה את סיפורה של האומה כולה. שבועיים לפני עשיתי מרתונים של קרייזי הורס במיני דיסק וגם האזהרות של "טיים אאוט" שהקונצרט הוא למעשה מופע תיאטרון, לא שינו לי הרבה.

זו היתה אחת ההופעות המאכזבות בחיי. היה פשוט משעמם. יאנג היה משעמם, חבורת השחקנים שלו שהמחיזו את השירים היו משעממים. זה נמשך שעה וחצי ואז זה נגמר. רגע לפני שקמתי מהכסא השתלשל דגל מגג הבמה עם הכיתוב "Rust Never Sleeps" והלהקה חזרה לנגן ארבע קלאסיקות ותיקות. הקהל היה מאושר. גם אני. ואז זה באמת נגמר.
 
Chrome Dreams II, עטיפת האלבום החדש
 Chrome Dreams II, עטיפת האלבום החדש   
בדיעבד הבנתי שזה היה טיפשי לחשוב שהופעה של ניל יאנג היום תשמע כמו תקליטים שלו משנות ה-70'. ניל יאנג הוא לא מיק ג'אגר והוא תמיד מדגיש בראיונות שהוא לא רוצה למחזר את עצמו. אולי משום כך היה כל כך מפתיע לשמוע את Chrome Dreams II, האלבום החדש של יאנג שממשיך אלבום גנוז שלו מ-77'. האלבום ההוא היה לא יותר משמועה בעולם המוסיקה במשך 20 שנה. יאנג אמנם הוציא חלק מהשירים באלבומים אחרים, אבל ההקלטות המקוריות (וההוכחה שהיה כזה אלבום) נחשפו רק בתחילת התשעים, כשההקלטות נמצאו.

אלבום ההמשך הוא בעיני הטוב ביותר של ניל יאנג בשנים האחרונות. הוא נפתח בשלושה שירים שכבר נכללו באלבומים קודמים - Beautiful Bird ,Boxcar ו- Ordinary People. זה האחרון הוא המנון בן 18 דקות ושיר ניל יאנג טיפוסי. הוא כולל סדרה של תמונות מהחיים באמריקה לאורך השנים: סוחרי נשק וקרבות אגרוף, גיבורי מערבונים ועובדים של נאס"א, עובדי תעשיית הרכב ולי אייאקוקה - כולם משתלבים בהפקה של גיטרות חורקות ומלטפות, חצוצרות דרמטיות וניל יאנג שנשמע פשוט מצוין.
 
עטיפת האלבום הגנוז משנות ה-70
 עטיפת האלבום הגנוז משנות ה-70   
האלבום הזה היה יכול למצוא את עצמו בקלות בשורת האלבומים הגדולים של יאנג בשנות השבעים. אבל בניגוד לאלבומים אחרים שכל אחד מסמן תקופה אחרת בחייו המוסיקליים המגוונים של יאנג, Chrome Dreams II מרגיש שונה ומגוון מאוד. יאנג נע בין שירים שקטים עם גיטרה אקוסטית לשירי רוק מורכבים ועמוסים, חוזר לשירים שקטים ואז שוב מכסח. ב-No Hidden Path הוא משלב ביניהם. זהו עוד שיר ארוך (14:31) עם סולו גיטרות שנמשך דקות ארוכות, אבל בניגוד להופעה המקוללת ההיא - אין פה אף רגע משעמם.

חלק גדול מהשירים מדברים על מסעות. יאנג כל הזמן זז: באחד השירים הוא מחפש אור בוהק שידריך אותו בדרכו (Shining Light), אחר כך הוא עולה על כביש מהיר שמתגלה בעצם כמסע אל תוך עצמו (Spirit Road), הוא ממשיך בחיפוש שנשמע לפתע כבעל מהות דתית כלשהי (No hidden Path) ומסיים עם מקהלת ילדים ששרים איתו על הדרך שתיקח אותו, את כולנו, הביתה (The Way). אין שיר יפה מזה כדי לסיים אלבום שבמידה רבה מייצג את המסע שיאנג עבר לאורך כל הקריירה שלו. כמה נעים לגלות שהוא ממשיך לצעוד וכמה נעים לצעוד איתו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by