בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
"אי-שעה תפלה של בלהות" 

"אי-שעה תפלה של בלהות"

 
 
בידור נענע 10

אינטרנט וטרור ב"זיהוי תבניות", תרגום חדש לרב המכר של סופר הסייברפאנק ויליאם גיבסון. קטע מספר

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כריכת הספר
 כריכת הספר    
1.. אתר הרשת של הלילה הנורא

חמש שעות של יעפת ניו יורקית, וקֵייס פּוֹלָארד מתעוררת בקמדן טאון בין זאבים מפחידים, זאבי המחזור הצירקדי המשובש החגים סביב־סביב לה.

זוהי אי־שעה תפלה של בלהות, שטופה בגאויות גוֹבלתיות. גזע המוח מפרפר במצוקה, מבזיק דרישות זוחליות שלא במקומן, תובע מין, אוכל, תרופות הרגעה, כל הנ"ל ביחד, ואף לא אחד מהם הוא אופציה רצינית כרגע.

אפילו לא אוכל, כי המטבח החדש של דאמיֵין, בדיוק כמו חלונות הראווה של מעצביו ברחוב קמדן הַיי, חסר כל תכולה תזונתית. נאה מאוד, הארונות העליונים מצופים בפורמייקה צהובה־בוהקת, התחתונים בעץ תפּוח לבוד, לא צבוע, משוח בלכה. נקיים מאוד וריקים כמעט לגמרי, מלבד קרטון עם שתי עוגיות יבשות של ויטאבּיקס וכמה שקיות תלושות של תה צמחים. אין שום דבר בכלל במקרר הגרמני, החדש עד כדי כך שעומד בתוכו רק ריח של קור ושל מונומֶרים ארוכי־שרשרת.

היא יודעת עכשיו, בוודאות, לשמע הרעש הלבן הקרוי לונדון, שתיאוריית היעפת של דאמיין נכונה: שנשמתה בת־התמותה מפגרת פרסאות רבות מאחוריה, נגררת ונמשכת במין חבל טבור ערטילאי לאורך השובל שהתפזר בינתיים של המטוס שהביא אותה לכאן, מאות אלפי רגליים מעל האוקיינוס האטלנטי. נשמות אינן מסוגלות לנוע כל כך מהר, הן מפגרות מאחור וצריך לחכות להן עד שיגיעו, כמו למזוודות שאבדו.
 
 
היא תוהה אם זה נעשה גרוע יותר, בהדרגה, עם הגיל: האם השעה חסרת־השם הזאת נעשית עמוקה יותר, ריקה יותר? האם השפעותיה נעשות מוזרות יותר ומעניינות פחות, בעת ובעונה אחת?

גופה קהה מקור כאן, בחדר השינה האפלולי למחצה של דאמיין, תחת מין דבר כסוף שצבעו כצבען של כפפות מטבח, דבר שיוצריו לא ייעדו אותו מלכתחילה, יש לשער, לכסות את הגוף בשעת שינה. היא היתה עייפה מכדי לחפש שמיכה. הסדין תחת עורה, כמו גם כיסוי המיטה התעשייתי המכביד עליה במשקלו, חלקים כמשי, יש להם צפיפות חוטים ברמת מותרות, והם מדיפים ריח קלוש, ריחו של דאמיין, היא מנחשת. אבל זה לא נורא. למעשה, זה כמעט נעים; כל זיקה מוחשית לחבר אחר במחלקת היונקים תתקבל בברכה בשלב זה.

דאמיין הוא ידיד.
הלֶגוֹ בן־בת שלהם לא מסתדר, הוא נוהג לומר.
דאמיין בן שלושים, קייס מבוגרת ממנו בשנתיים, אבל יש בתוכו מין גלעין של אי־בגרות, גלעין מבודד בקפדנות, מין דבר ביישני ועקשני שמפחיד את בעלי הממון. שניהם טובים מאוד במקצועותיהם הנבדלים, ודומה שלאיש משניהם אין צל של מושג למה זה.

גַגלוּ את דאמיין ותקבלו בימאי וידיאו־קליפים ופרסומות. גגלו את קייס ותקבלו "ציידת קוּליוּת", ואם תתבוננו היטב, אולי תמצאו רמז לכך שהיא "רגישה" במובן כלשהו, רואת נסתרות בעולם השיווק הגלובלי.

אם כי האמת, כפי שדאמיין נוהג לומר, קרובה יותר לאלרגיה, לתגובתיות חולנית, אלימה לפעמים, כלפי הסֶמיוטיקה של השוק.

דאמיין נמצא עכשיו ברוסיה, חומק מהמשפצים ומצלם, לטענתו, סרט תיעודי. אם יש בכל זאת בדירתו תחושה קלושה כלשהי של מקום מגורים, יודעת קייס, זוהי יצירתה של עוזרת ההפקה שלו.
היא מתהפכת ומוותרת על הפרודיה חסרת הטעם הזו על נושא השינה. מגששת, מחפשת את בגדיה. חולצת־טי פעוטה ושחורה של ילד קטן, תוצרת פרוּט אוף דה לוּם, מכוּוצת קשות; סוודר קטן ואפור עם צווארון V, אחד מני רבים שנקנו בכמות כמעט סיטונית אצל ספּק של בתי ספר לבנות בניו אינגלנד; וזוג חדש וגדול מדי של 501 שחורים. כל הסמלים המסחריים הוסרו בקפדנות. אפילו כפתורי המכנסיים איבדו כל צלם, נשחקו בפצירה בידי מנעולן קוריאני מלא תמיהה בווילג', לפני שבוע.
 
 
מפסק המנורה העומדת האיטלקית של דאמיין זר ומוזר לה: נקישה שונה, בנוי להתמודד עם אספקת מתח שונה, עם חשמל בריטי נוכרי.
עומדת עכשיו, נכנסת לג'ינס שלה, מזדקפת, רועדת מקור.
עולם־ראי. התקעים של מכשירי החשמל הם ענקיים, בעלי שלוש לשונות, מעבירים סוג של זרם המשמש באמריקה רק בכיסאות חשמליים. המכוניות הפוכות משמאל לימין בתוכן פנימה; לשפופרות הטלפונים משקל שונה, איזון שונה; כריכות הנייר של הספרים נראות כמו כסף אוסטרלי.

אישוניה מתכווצים בכאב מפני ההלוגן העז כשמש כשהיא ממצמצת אל מול ראי אמיתי, הנשען באלכסון על קיר אפור, ממתין לתלייה, ובו היא רואה בובה פרוקת גפיים, רגליה שחורות, שערהּ הרדום מסתמר כמו מברשת אסלה. היא מעווה פנים לעומתה וחושבת משום מה על חבר לשעבר, זה שהתעקש להשוות אותה לתצלום העירום של ג'יין בירקין מאת הלמוט ניוטון.

במטבח היא מזרימה מי ברז דרך מסנן גרמני לתוך קומקום חשמלי איטלקי. לוחצת על מפסקים, אחד בקומקום, אחד בשקע. סוקרת במבט אטום את מרחבי הפורמייקה הצהובה, עד שהמים רותחים. שמה בספל לבן גדול שקית של איזשהו תחליף תה קליפורני מיובא. מוזגת מים רותחים.

בחדר המגורים של הדירה היא מוצאת שהקיוּבּ הנאמן של דאמיין דולק, אבל ישֵן, וזוהר נורת הלילה של המתגים הסטטיים מהבהב מעדנות. עמימותו של דאמיין ביחס לעיצוב ניכרת כאן: הוא לא מוכן להרשות למשפצים להיכנס בפתח אלא אם כן הם מסכימים, עקרונית, לא לעשות את מה שהם עושים בדרך כלל; ועם זאת הוא ממשיך להחזיק במֶק שלו מפני שאפשר להפוך אותו מלמעלה למטה ולהוציא את קרביו במשיכת ידית קסמים קטנה, עשויה אלומיניום. כמו המיניות של אחת הבובות הרובוטיות בקליפּים שלו, אם כבר חושבים על זה.

היא מתיישבת בכיסא תחנת העבודה הזקוף של דאמיין ומקישה על העכבר השקוף. הבהוב של תת־אדום על העץ החיוור של שולחן העבודה הגולמי הארוך. הדפדפן עולה. היא מקישה: Fetish:Footage:Forum, כי דאמיין, הנחוש בהחלטתו למנוע זיהומים, אינו משתמש לעולם במועדפים.
 
 
 
הדף הראשי נפתח, ידוע ומוּכּר כמו חדר המגורים של חבר. סְטִיל שנקטע ממס' 48 משמש כרקע, עמום וכמעט חדגוני, בלי שום דמות נראית לעין. זוהי אחת התמונות שהולידו את ההשוואות עם טרקובסקי. למען האמת, היא מכירה את טרקובסקי רק מתמונות סטילס, אם כי היא נרדמה פעם בהקרנת סטאלקֶר, איבדה את הכרתה בהשפעתו של פֶּּן אינסופי, המצלמה מכוונת היישר למטה, בקלוז־אפּ, אל שלולית על רצפת פסיפס הרוסה. אבל היא לא נמנית עם הסבורים שאפשר להגיע רחוק בניתוחי השפעות מדומות על היוצר. כת הקטענים מלאה וגדושה בכתות־משנה, הדוגלות בכל השפעה שניתן להעלות על הדעת. טריפו, פֶּקינפָּה... חסידי פקינפה, אחת האפשרויות הפחות מתקבלות על הדעת, עדיין ממתינים לשליפת אקדחים.

עכשיו היא נכנסת לפורום עצמו, סורקת אוטומטית את כותרות ההודעות ואת שמות הגולשים בפתילים החדשים יותר, מחפשת ידידים, אויבים, חדשות. דבר אחד ברור, מכל מקום: שום פרק חדש לא הופיע. שום דבר מאז הפּן של החוף, ולא מקובלת עליה התיאוריה שזהו חוף קאן בחורף. קטענים צרפתים לא הצליחו למצוא התאמה כלשהי, למרות שעות על שעות של צילומי פּן בנופים דומים פחות או יותר.

ועוד היא רואה שידידהּ פּארקָאבּוֹי נמצא שוב בשיקגו, חזר מחופשת הרכבות שלו בקליפורניה. אבל כשהיא פותחת את ההודעה שלו, היא מגלה שהוא רק אומר שלום, פשוטו כמשמעו.
היא לוחצת על תשובה ומציגה את עצמה: קייספ.

היי, פארקאבוי. ל"ת

כשהיא חוזרת לדף הפורום, המסר שלה כבר מופיע.
זוהי מין דרך, עכשיו, להיות בבית, בערך. הפורום נעשה אחד המקומות העקביים ביותר בחייה, כמו בית קפה חביב ומוכר שמתקיים איכשהו מחוץ לגיאוגרפיה ומעבר לאזורי הזמן.

יש ב־F:F:F אולי עשרים משתתפים קבועים, ומספר הרבה יותר גדול ולא־ידוע של קוראים בלבד. ברגע זה יש בצ'ט שלושה אנשים, אבל אי־אפשר לדעת מי הם בדיוק לפני שנכנסים פנימה, ובחדר הצ'ט היא לא מרגישה נינוחות דומה. זה מוזר אפילו עם ידידים, זה כמו לשבת במרתף חשוך לגמרי ולשוחח עם אנשים ממרחק חמישה מטרים בערך. המהירות הקדחתנית, קוצר הנשימה של שורות הפתיל, וההרגשה שכולם מדברים בבת אחת על דברים שונים — אלה מרתיעים אותה.

הקיוב נאנח חרישית ומעלה קולות כמעט בלתי נשמעים מהכונן שלו, כמו מכונית ספורט ישנה שמורידה הילוך בכביש רחוק. היא מנסה ללגום מתחליף התה, אבל הוא עדיין חם מדי. אור אפור ובלתי מוגדר מתחיל להסתנן לחדר שבו היא יושבת, לחשוף את מזכרות דאמיין שנותרו אחרי השיפוץ האחרון.

רובוטים מפורקים חלקית נשענים על קיר אחד, שניים במספר, רק טורסו וראש, מעין בובות ניסויי־התנגשות יפהפיות, נקביות בעליל. אלה הן יחידות אפקטים מאחד הקליפים של דאמיין, והיא תוהה, בהתחשב במצב הרוח הנוכחי שלה, למה היא מוצאת אותן כה מרגיעות. אולי מפני שהן יפהפיות באמת ובתמים, היא מחליטה. ביטויים אופטימיים של נשיות. דאמיין לא היה סובל קיטש מד"בי. דמויות חלומיות באור השחר החלקי, שדיהן הקטנים נוצצים, ניילון לבן בוהק קלושות, כמו שיש עתיק. ועם זאת, יש כאן פטישיזם אישי; היא יודעת שהוא יצר אותן מיציקת גוף של אחת החברות שלו, השלישית לפני האחרונה.

מורידה מהוטמייל ארבע הודעות, ואין בהן אחת שמתחשק לה לפתוח. אמא שלה, שלושה ספאמים. מאריך הפינים עדיין רודף אחריה, פעמיים, ולצדו הגדילי פלאים את השדיים שלך.
מוחקת את הספאמים. לוגמת תחליף תה. צופה באור האפור שנעשה יומי יותר.

בסופו של דבר היא נכנסת לחדר האמבטיה המשופץ זה מקרוב של דאמיין. מרגישה שבחדר הזה אפשר להתקלח ביסודיות הנדרשת מהנכנסים לחדר המעוקר שבו מרכיבים את הגשושות של נאס"א, כשם שאפשר לצאת אליו מאיזה תרחיש צ'רנוביל לידי טכנאים סובייטים בגלימות גומי, שיפשיטו אותה מחליפת העופרת ויקרצפו את גופה במברשות ארוכות־ידית. את ברזי המקלחת אפשר להסיט בעזרת המרפקים כדי להגן על ניקיון הידיים המקורצפות.

היא מושכת מעליה את הסוודר ואת החולצה, פותחת את הברזים בכפות הידיים, לא במרפקים, ומכוונת את הטמפרטורה.
 

[]

ארבע שעות אחר כך היא שוכבת על מיטת קפיצים בניל׳ס יארד, מכון פילאטיס השוכן בסמטה מכובדת, ובחוץ, ברחוב איך־קוראים־לו, מחכים לה המכונית והנהג מבּלוּ אַנט. המיטה היא מין רהיט ויימארי למראה, ארוך מאוד, נמוך מאוד, מאיים במעורפל ומלא קפיצים. ועל המיטה הזאת היא שוכבת עכשיו, מבצעת תנוחת V כנגד מסעד הרגליים שבקצה. המשטח המרופד שעליו היא שרועה מתגלגל קדימה ואחורה על מסלולים של ברזילי זווית בתוך המסגרת, והקפיצים חורקים להם חרש. עשר כאלה, עשר מהבהונות, עשר מהעקבים... בניו יורק היא עושה את זה במכון כושר שלקוחותיו הם רקדנים מקצועיים, אבל כאן בניל׳ס־יארד, בבוקר זה, היא הלקוחה היחידה. עושה רושם שהמכון נפתח ממש לא מזמן, ואולי דברים מסוג זה עדיין אינם פופולריים כאן. הנה היא, אותה ספיגת חומרים ארכאיים של עולם־הראי, היא חושבת: אנשים מעשנים ושותים כאילו שזה מועיל להם, ויש לה רושם שהם עדיין נמצאים במין ירח דבש עם הקוקאין. הרואין, קראה איפשהו, זול כאן יותר משהיה אי־פעם, והשוק עדיין מוצף בעקבות המטענים הראשונים של אופיום אפגני.

היא מסיימת עם הבהונות ועוברת לעקבים, ומרימה את צווארה כדי לוודא שכפות הרגליים מיושרות כהלכה. היא אוהבת פילאטיס מפני שהוא נטול מדיטציה, בניגוד ליוגה כפי שהיא רואה אותה. כאן צריך לפקוח את העיניים ולשמור על ערנות.

הריכוז הזה סותר את החרדה שהיא חשה עכשיו, את פרפורי הבטן שלפני קבלת משימה. עבר זמן רב למדי מאז הפעם האחרונה שהרגישה את אלה.

בלו אנט שילמה את מחיר כרטיס הטיסה שהביא אותה לכאן, ואת כל השאר. סוכנות פרסום קטנה יחסית, במה שנוגע לסגל קבוע, אבל בעלת פרישׂה גלובלית, יותר פוסט־גיאוגרפית מאשר רב־לאומית, ומראשית קיומה היא מציגה את עצמה כצורת חיים מהירה מאוד וזרימה מאוד באקולוגיה של עולם הפרסום המלא באוכלי־עשב מסורבלים. ואולי זו צורת חיים כלשהי שאינה מבוססת על פחמן, שצמחה במלואה ממצחו החלק והאירוני של מייסדהּ, הוּבֶּרטוּס בּיגֶנד, בלגי מן השפה ולחוץ, שנראה כמו טום קרוז על דיאטה של דם בתולות וטראפל שוקולד.

הדבר היחיד שמוצא חן בעיני קייס, במה שנוגע לביגנד, הוא ההתעלמות הגמורה שלו מהאפשרות ששמו עלול להיראות מגוחך לדוברי השפה האנגלית. ביג אנד — תחת גדול? מה פתאום. אלמלא כן, היא היתה מוצאת אותו עוד יותר בלתי־נסבל מכפי שהוא.
זה לגמרי אישי, אם כי קצת בעקיפין.

תוך כדי תרגילי העקבים היא מציצה בשעונה, שיבוט קוריאני של קאסיו ג'י־שוֹק מיושן, שכיסוי הפלסטיק שלו לוּטש במיקרו־פצירה יפנית למחיקת כל לוגו. היא אמורה להתייצב במשרדי בלו אנט בסוהו בעוד חמישים דקות.

היא כורכת צמד רפידות של גומי מוקצף, ירוקות ורפויות, על מסעד הרגליים. ממקמת בקפידה את כפות רגליה, מרימה אותן על עקבי מחט בלתי נראים ופותחת בעשר ההתקפלויות שלה.

זיהוי תבניות/ וויליאם גיבסון, מאנגלית: עמנואל לוטם, זמורה ביתן 2007
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by