בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סדום ועמורה בסידני 
 
 דופקים פוזות בתחרות השרירנים   
 
גדי ששון

מיהי המדינה היחידה שצעדה ללא דגל? לפני איזה בית עסק היה תור שהזכיר את התור ללחם בפולין? איפה עוד תראו הודים ופקיסטנים צועדים ידי ביד? סיכום גיי גיימס 2002

 
 
 
 
 
 
 
 
 
טקס הפתיחה של המשחקים
 טקס הפתיחה של המשחקים   
הקול הצפצפני שמעבר לקו היה אדיב באופן מעצבן במיוחד. "אני נורא נורא מצטער, אבל פשוט אין לנו שום אפשרות להכניס אפילו אדם אחד נוסף. אנחנו מפוצצים. לא ידענו כמה פופולרי זה יהיה". ניסיונות השכנוע לא עזרו. כך, באבחת טלפון מנומסת אחת, קיבלתי תשובה שלילית ונמנעה ממני הכניסה למסיבת ה"דובים בתחתונים" של הגיי גיימס. פשוט גיליתי שיש כזאת מאוחר מדי וכל הכרטיסים אזלו. ואני, חובב דובונים שכמותי, נאלצתי למצוא לעצמי עיסוק אחר לאותו ערב. מזל שאלה הגיי גיימס, ואין ממש בעיה למצוא אחד.

עשרות אלפי הומואים ולסביות הזמינו טיסות חודשים מראש, נכנסו לאתר האינטרנט של האירוע הכי גדול של מתרוממי ומתרוממות העולם, נרשמו לאיזשהו ענף ספורטיבי (גם לכזה שאין להם מושג בו) ונחתו לשבוע אחד בעיר אחת, הראשונה בחצי הכדור הדרומי שמארחת את התחרויות מאז באו לעולם בשנת 1982 בסן-פרנסיסקו. אפשר לומר שמדובר במעין תרגיל בפסיכולוגיה חברתית לשאלה: איך היה נראה ומתנהג העולם אם עשרה אחוזים ממנו היו סטרייטים? התשובה: תלוי אם אתה בעלבית של איזו סאונה שכונתית. כי אם אתה כזה, הסתדרת. באיזה עוד מקום בעולם תיתקלו בתור לסאונה שנראה כמו תור ללחם בפולין של שנות השמונים? עומדים להם הומואים מנומסים זה אחר זה, מנידים זה לזה ברכת שלום קלה (תוך כדי ניסיון לנחש איך תיראה בעוד כמה דקות, כשתלבש מגבת) וממתינים שיתפנה מקום.
 

ויה דה לה אוחצ'ה

מרכז העיר, ולסידני יש מרכז הומואי מאוד, שהופך להיות ויה דה לה אוח'צה כבר על ההתחלה. עיריית סידני מבינה עניין, וברור לכולם שכל הצדדים יכולים להרוויח מהגעתם של כל ההומואים והלסביות הללו לעיר. גם בעלי העסקים שאין להם שום קשר לתיירות או להומואים הבינו את זה ומיהרו להציב דגלי גאווה (חלקם בצבעים הלא נכונים, אבל העיקר הכוונה) על חלונות הראווה שלהם. העיקר שיקנו כבר משהו ההומואים האלה, כי אמרו לנו שהם מה זה בזבזנים. בדיעבד התברר העניין כמשתלם, והסיכום מראה כי יותר ממאה מיליוני דולרים אוסטרליים הוזרקו לכלכלתה של סידני באותו שבוע. מובן שגם עיריית סידני, שיכולה לתת אפילו לחולדאי ולמחלקת האירועים הידידותית שלו כמה רעיונות לאירועי הגאווה הבאים, התגייסה למשימת האירוח. המדרכות בכיכר המרכזית שברחוב אוקספורד נצבעו כשביל ארוך ופתלתול בצבעי הקשת. דגלי גיי גיימס (בצבעים הכה מכוערים של גאוותנו) הונפו אף הם. המתקנים הספורטיביים הכי משוכללים הרי כבר מוכנים, כי אירחנו את אולימפיאדת סידני רק לפני שנתיים, אז כל מה שנשאר הוא לחכות לאורחים שיבואו. באנו.

נסיעה לסידני, אלא אם כן אתה איל הון בורגני שמשתתף בוועידות ישראל לעסקים, היא לא עניין של מה בכך מבחינה כלכלית - ואם אתה בעל הכנסה ממוצעת, יש בהחלט צורך להיערך אליה מבעוד מועד. אנחנו קיבלנו את ההחלטה להגיע כבר בשנת 98', כשחזרנו מהגיי גיימס הקודמים באמסטרדם עם וואו גדול בלב, והחלטנו לפתוח בתוכנית חיסכון סולידית לטובת העניין, ליתר ביטחון. החלטה נבונה. החלטה נבונה נוספת שקיבלנו היתה לא להירשם לאף תחרות, וזאת משני טעמים: ראשית, מישהו צריך לעודד את חברי הנבחרת הישראלית, ואנחנו, אם נתעורר באיזה בוקר בשעה שבה עדיין מתקיימות תחרויות, מוכנים לעשות זאת. שנית, המתחרים האומללים מגלים לא אחת כי ההרשמה לענף מסוים מחייבת אותם לקום בוקר בוקר בשעות שבהן השמש עדיין מחממת את ביתם בצד השני של כדור הארץ, כדי לנסוע לצד השני של העיר לריצת מרתון. בקיצור, שיבצנו את עצמנו בנבחרת המעודדות, תודה.

אבל מסתבר שאלפי הומואים ולסביות אחרים לא חושבים כמונו, ומזל. לי, שמעולם לא גיליתי עניין בשיעורי התעמלות, והחרדה הגדולה מכל היתה מכה בי כשהמורה היה מחליט להקטין ראש, להוציא כדורגל, כדי שהוא יוכל לגרור את רגליו לגרבוץ בחדר המורים, כל העניין נראה כמו הגרסה הקווירית ל"נקמת היורמים". הומואים וספורט. על הנייר זה לא תופס, אבל חכו כשתראו את המשלחת האמריקאית צועדת על הדשא בטקס הפתיחה. פתאום זה ייראה לכם הכי מסתדר שבעולם. כבר ידוע לכל שהומואים וחדרי כושר הולכים יפה יד ביד, אבל בתפוצות, כך מתברר, יש הומואים ולסביות שנפגשים על בסיס שבועי בכל מיני מקצועות וענפים מגוונים, חלקם אזוטריים.

הפופולריים ברשימת ה"סולד אאוט" הם כל אותם אירועים שמשלבים רומנטיקה וארוטיקה בסל אחד: פיתוח גוף (בודי בילדרס מבהילים, שרירניות גרמניות עם בנות זוג קולניות בקהל), מחול אירובי (הרבה טייץ בוהק), ריקודים סלוניים (טנגו, ואלס וינאי וצ'ה צ'ה צ'ה), החלקה אמנותית על הקרח (נועזים בתלבושת S/M, חובבנים כובשי לב שנפלו על התחת וזוגות בדראג משעשע), וההפתעה הדובית של המשחקים (וגם פה לא הצלחתי להשיג כרטיסים): היאבקות. הייתה זו שעתם של כל ה-son of Israel למיניהם ובעלי הניקים הגולשים בחדרי ה"סטרייט בסטרייט" ומחפשים "גבר אמיתי להיאבקות ולהכרעה". האירוע נכבש על ידי דובים גרמנים ואמריקאים שעירים וענקי גוף, שנתנו, כך מדווחת התקשורת המקומית, שואו מרשים, לא לפני שלחצו בנימוס את ידי השופטים ונתנו להם נשיקה רטובה על הלחי כמו שתי אוחצ'לינות שנפגשות על המדרכה ב'אאוט'. היו גם כמה לסביות שנרשמו לענף, ומפאת מספרן הנמוך הן הסתפקו בתרגילי ראווה בלבד.

לצדן של האטרקציות הללו, יכולתם לעודד מתמודדים, לאו דווקא ישראלים - כאן כולם חברים בכפר גלובלי קטן וחמים - בענפים כמו טניס, כדורסל, שחייה בדמינגטון, ריצה, מרתון, אופניים ועוד. כאן אף אחד לא יצעק לשופט שהוא הומו, פשוט כי רוב הסיכויים שהוא כזה. גם לא תצטרך לנחש בחדר ההלבשה מיהם אותם עשרה אחוזים ששייכים למחנה שלך. כולם שייכים, חוץ מכמה מתנדבים סטרייטים. אפשר לומר שהקהילה הסטרייטית שיחקה אותה - אלפי מתנדבים לקחו על עצמם משימות ארגון כמו סדרנות, סבלות ושיפוט לאורך כל השבוע.
 

חתולות תאילנדיות מיוחמות

יובל חץ. בלי דגל, אבל עם שתי מדליות
 יובל חץ. בלי דגל, אבל עם שתי מדליות   
האווירה לפעמים תחרותית, אבל אפשר לומר שהסיסמה שמונפת מעל - "העיקר ההשתתפות" - די תופסת. וכך, כל ספורטאית מכל גיל יכולה למצוא את עצמה בטבלת המשתתפים. ואם היא תהיה היחידה בתחומה, היא עדיין תתחרה. תאמינו או לא, הייתי נוכח באיזה משחה לאני לא יודע כמה מטרים, שבו התחרתה מתמודדת בעצמה. הקהל, נרגש ומשועשע מהקטע, עמד על רגליו ומחא לה כפיים. אם אני לא טועה, היא גם קיבלה על זה מדליה. בכל זאת, מקום ראשון. אם בכל זאת ספורט זה לא הקטע שלכם, לא לדאוג. תוכלו להתחרות בשחמט, בברידג' ואפילו במשחקי מחשב. העיקר ההשתתפות, כבר אמרתי.

הרחוב בסידני מתמלא בהומואים ובלסביות משמונים ומשהו מדינות, ורובם מקפידים באדיקות ללבוש את בגדי הנבחרת שלהם (ואם יש, אז גם את המדליות שזה עתה קיבלו), כך שהעין יכולה לזהות מסביבה די בקלות מי זה שצועד מולה: האם זוהי נבחרת ההוקי של מונטריאול, נבחרת כדור המים של הולנד או, אם התמזל מזלכם, נשות הברזל של תאילנד בכבודן ובעצמן. למי שלא ראה את הסרט, מדובר בקבוצת הכדור-עף הקאמפית, החצופה והקולנית ביותר שיש עלי אדמות. בשום מקום אחר לא תוכלו לראות קבוצת כדור-עף שלוקחת הפסקות איפור באמצע המשחק, מסיימת כל מהלך בהרמות שלא היו מביישות את זיוה מהילטון בימיה הטובים ומתמקמת ליד הרשת בתנועות א-לה-ווג. התמזל מזלי לראות אותם מול קבוצת ענקים (יותר נכון Muscle-Bears משובחים) קנדית. דובים הרי ידועים בהלך מחשבה איטי למדי ובמזג נעים לבריות. לא פלא שהללו התבלבלו מהצווחות והקוקיות הכתומות שלראשי החתולות התאילנדיות המיוחמות, וכך, כדור אחר כדור הונחת על המגרש הקנדי והגברי, לקולות הצהלה הנשיות של התאילנדים המאושרים.

הקלות שבה ניתן להוציא מדליה בגיי גיימס יכולה להיות מכעיסה אם אתם בקטע תחרותי עם העולם. אבל פה, אם נרשמת למקצה נטול רייטינג, אתה די מסודר. במקצועות הפופולריים, אלא שבאים מעולמות הספורט היותר נפוצים, כמות הנרשמים היתה גדולה, והסיכוי לקבל מדליה הפך קטן יותר. על רקע זה דווקא הנבחרת הישראלית, שכללה עשרה משתתפים, היא בעלת הישגים נאים יחסית. יובל חץ קטף שתי מדליות (כסף וארד) במירוץ אופניים. ברק עטר, יו"ר סניף האגודה בבאר שבע, זכה בארבע מדליות (שתי ארד ושתי כסף על ביצועיו בבריכת השחייה, 800 מטר בסגנון חופשי ו-200 מטר גב). שתי מדליות נוספות, כסף וארד, נרשמו לזכות הנבחרת הישראלית על ידי רוכבת אופניים אנונימית ודיסקרטית במיוחד.
 
 

הודים ופקיסטנים כן, ואנחנו לא?

ברק עטר. ארבע מדליות, גם בלי דגל
 ברק עטר. ארבע מדליות, גם בלי דגל   
"פעמיים מבורכים", כתוב על השלט שמקדם את פנינו בכניסה לארוחת השבת הרשמית של דיינו, הקבוצה היהודית של הקהילה המקומית. הגענו, האמת, בהתלהבות נמוכה למדי. איכשהו, ארוחת ערב שבת עם קידוש בבניין שנראה כמו שילוב של מתנ"ס וקזינו עם יהודים מכל העולם לא נשמעת כמו אטרקציה להתחיל איתה את השבוע. השולחנות היו ערוכים כמו במסיבת בר מצווה באולמי שושנים, וזה כבר לא בישר טובות. מצד שני, זו היתה ההזדמנות היחידה לפגוש את הנבחרת הישראלית במלואה ערב לפני התחלת האירועים הרשמיים.

את הערב כבשה בסערה סטנדאפיסטית לסבית כשרה בשם שלי סילברמן. סילברמן קרעה את הקהל עם בדיחות יהודיות, דייקיות וסתם בדיחות על גרמנים. היא הוכיחה, למי שלא ידע או לא נתקל עד כה, שיש לסביות שיודעות לצחוק על העולם. בנקודת השיא היא נתנה ביצוע דראג הומואי לשירלי בייסי והפכה את הערב להרבה יותר כדאי ממה שהיה לפני כן. יחד עם הטיפוסים המוזרים שישבו לצדנו בשולחן (המארח של ברק עטר, גבר בשנות החמישים שהבין כבר מההתחלה שעטר מריץ עליו בדיחות בעברית והחליט שהוא מצטרף לבדיחה, כאילו לא מדובר בו ממש, ועוף מוזר אחד משיקגו, שנזף בנו על היותנו קולניים מדי), רמת הביזאריות של הערב הגיעה לממדים מרשימים.

הנבחרת הישראלית לא הצליחה למצוא את דרכה בעולם הסטיקרים, החולצות והבאנרים שאפיינו את השבוע. מדובר בעולם שהקצב והטון שלו הובלו חד משמעית על ידי האמריקאים. ניתן היה לאבחן איבה קלה מצד האירופאים והאוסטרלים כלפי הנבחרת הגדולה במשחקים. האמריקאים, מצד שני, לא נתנו לאיש לפגוע להם בשמחת הניצחון והכיבוש. הם הכינו מבעוד מועד אלפי סטיקרים, שלטים, חולצות ושאר מוצרים פטריוטים של כל עיירה, מדינה או נבחרת שיש להם להציע ותלו/הדביקו/נופפו אותם בכל מקום אפשרי. בכלל, האמריקאים התנהגו כאילו אוסטרליה כולה שלהם לשבוע, כי הרי הם המציאו את כל העניין. וכך, בריטואל שיחות החולין שכולם מנהלים עם כולם ושנפתח תמיד, אבל תמיד, בשתי השאלות: "מאיזו מדינה אתה? באיזה ענף ספורט אתה מתחרה?", האמריקאי לא יגיד שהוא מארצות-הברית. התשובה תהיה: "אני מבוסטון/ מהאיסט ווילג'/יוטה עילית", כי זה הרי כה ברור שאני מארצות-הברית.

"יש פה אמריקאים? מה אתם עושים כאן, אין לכם עולם לנהל?", שאלה סילברמן את האמריקאים שבקהל. וכך, תחת צל ההפקה הממוסחרת הזו נראו נסיונותיו של ברק עטר לשכנע את נציגות הבאולינג של נבחרת ישראל לצעוד בטקס הפתיחה עם איזשהו סמל או סימן, כובע או לפיד - רק תנו משהו שיידעו שהגענו, שכולם יראו שיש ישראלים בגיי גיימס - עלו בתוהו. אתם מבינים, מחר טקס הפתיחה, וחוץ מטי שירט ושלט שהאגודה ושירזי מימנו, הם עדיין לא החליטו עם איזו אטרקציה הם עולים על המגרש.

חץ, מי שהיה אמון על ארגון הקבוצה, הכריז עוד בארץ שהקבוצה אינה מייצגת את ישראל. לפיכך, נבחרת ישראל היתה היחידה שצעדה ללא הדגל הרשמי של מדינתה. בכביסה שחורה היו אוהבים את זה. במקום המגן דוד וצבעי הכחול-לבן עוצב לרגל האירוע סמל כעור ובלתי ברור בעליל בצבעי הקשת. מזל שהיה כרוז באיצטדיון, אחרת לא הייתי יודע שנבחרת ישראל צועדת.

לגבי השאלה "עם מה נצעד?", שהרי כל נבחרת מארגנת לה איזה גימיק כובש עין (דוב, עקרב או כדורסל, רצוי בממדי ענק עם צבעים עזים), לא נותרה לעטר ברירה אלא לתלוש את קרטוני הבריסטול הוורודים בצורת המגן דוד של קבוצת "דיינו", שהיו תלויים על הקירות, ולנופף בהם. אלא שיוזמתו של ברק נתקלה בסירוב ועיקומי אף מבאסים מצד נציגות הבאולינג בנבחרת (שטענה כי הדבר נטול סטייל בעליל ושעם "הבתיה עוזיאל הזאתי" הם לא עולים לשום מגרש). וכך, אולי באווירת האנטי גלובליזציה, צעדה נבחרתנו ללא כל מוצר מסחרי או ציוני על הדשא. מי שגנבו בסוף את ההצגה במצעד המשלחות היו הנבחרת ההודית והנבחרת הפקיסטנית שצעדו ביחד, יד ביד, והפגינו אחווה מרגשת לאור המשבר בין שתי המדינות. הקהל נעמד לרגע על רגליו. גם אנחנו יכולנו, שהרי במקום היו נציגים ממצרים ועיראק, אבל משום מה זה לא קרה.
 

הפי אנד עם דוב ביד

טקס הפתיחה, אחרי שהסתיימה כניסת הנבחרות האינסופית, היה לעילא ולעילא, גדוש בתוכנית אמנותית שהצליחה, בדרך נס, להביא לידי ביטוי את כל הגוונים והצדדים של הקהילה. תחת ראשי פרקים שהופיעו על המסך כמו "מאבק", "רומנטיקה", "זיכרון", עלו והופיעו, בין אמני אוסטרליה הלא מוכרים לי, ג'ימי סאמרוויל (ששר את "Why" בקטע מחווה לאירועי סטונוול: עשרות שוטרים רודפים אחרי דראג-קווינס ומאסל-מריז על הדשא), קיי. די. לאנג (בשיר מרגש. האורות כובו, הקהל הוזמן להדליק את הנרות שהונחו מבעוד מועד על המושבים, וברקע הופיעו תמונות שחור-לבן של הומואים שמתו ממחלת האיידס).
מלבדם הופיעו גם כל מיני בדרנים ובדרניות עם מבטא אוסטרלי כבד, וכך יכולת לזהות בקהל מי אוסטרלי (תופס את הבטן ומתפוצץ מצחוק) ומי סתם תייר (מחייך בתמיהה ולא מבין את המבטא). חוצמזה, היו שם גם המוני רקדנים בתלבושות עור פרובוקטיביות, דייקס און בייקס ששעטו אל הדשא ועשו המון רעש עם האופנועים שלהן. בקיצור, המארגנים לא שכחו איש והצליחו לצאת בסדר עם כולם.

הטקס נגמר, וכולם ממהרים למלון להחליף בגדים, כי מיד אחריו מתחילה מסיבת הפתיחה. המסיבות בגיי גיימס נחלקות לרשמיות (שמופקות על ידי המארגנים, שכרטיס להן עולה הון עתק, שכוללות 7,000-15,000 איש ושמתקיימות במתחם הענק של אולפני פוקס, ובו מספר רחבות, בתי קפה, מזנונים ורחבות צ'יל אאוט) ולמסיבות לא רשמיות של גורמים מסחריים בקהילה. בין המסיבות הלא רשמיות אפשר היה למצוא את המועדונים הרגילים שפעלו כמעט ערב ערב, כולל מסיבות אפטר (פה הן מכונות "מסיבות התאוששות"), מסיבת S/M בהשתתפות Mr.Leather הבינלאומי באיזה מרתף, מסיבת דובים בתחתונים וגם אורגיה בסגנון רחוב הקליר שלנו (המוזמנים אותרו בגיידאר וקיבלו הזמנה רשמית לחדר המלון). הרשמיות כללו את מסיבת הפתיחה (תערובת נדירה של הומואים ולסביות באותה הרחבה, כולל כמה הומואים דלוקים שממזמזים ללסביות לבושות עור את הציצי), מסיבת נשים בלבד (butch שמה, והכרטיסים לה אזלו די מהר), מסיבת Sun-Set (5,000 איש מול השקיעה והנוף הפנורמי היפהפיים של סידני), מסיבה פולינזית (לחובבי המראה האסיאתי ובני האיים של האוקיינוס השקט), מסיבת הסיום (כבר לא היה לי כוח) וגולת הכותרת,Black Party.

המסיבה השחורה (לא מסיבה לשחורים, למי שטרם הבין, אלא לחובבי עור, פטיש ושאר סטיות חביבות) הוציאה מתוך כל מרתפי העינויים את הטיפוסים הכי קינקים שניתן היה לתאר וכללה כ-15,000 גברים. רחבה אחת היתה עמוסה גברים נטולי חולצה, והרחבה השנייה הכילה אלפי גברים נטולי חולצה. מה ההבדל? ברחבה הראשונה רוקדים, ובשנייה, אחרי שעתיים, מזדיינים. פשוט לא נשאר מקום בחדר החושך הצמוד, והווילון המפריד הפך להיות חסר כל תכלית. תנועות הריקוד, אם כן, היו קדימה ואחורה, במקצבים אפריקאיים-שבטיים משהו.

הקהל היה במיטב מחלצותיו ומקושט באנשים שאשכרה חיים את הפנטזיה המינית שלהם, שלא לומר, לוקחים אותה למקומות שאיש טרם הכיר. גברים בדראג מעור, אדונים עם עבדים קשורים ברצועות (כולל תצוגות תכלית של שליטה וציות שעליה התאמנו בבית. אני קיבלתי הדגמה מאדון, שהחדיר את סוכריית המקל לעכוזו של עבדו החמוד ואחר כך שלף אותה משם ונתן לעבד ללקק הכל, בתור צ'ופר), לבושי מדי שוטרים וצבא, כאלה שלבשו רק מגפיים וחיוך מסומם, ענודי צמידים בזרוע ימין (פסיבים) וענודי צמידים בזרוע שמאל (אקטיבים) - וגם כאלה שענדו מבלי לדעת את משמעות העניין, ואני בטוח שזה הכניס אותם למצבים מביכים, דובים וגורי דובים, אבות ובנים, מאסל-מריז שבאו פשוט כי זו המסיבה הגדולה ביותר של אותו ערב, וסתם גברים שלא טרחו לסווג את עצמם במסגרת ההגדרות הכל כך מפותחות. ריח פופרס חריף, מעורבב עם סיגריות וגראס, ניחוחות עור וזיעת גוף טרייה, כולם מעורבבים בסמיכות עזה מעל לרוקדים וביניהם, רובם על אקסטה במקרה הטוב. בקיצור, סדום ועמורה.

בין כל האירועים החשובים הללו היו גם התחרויות הרבות ותוכנית אמנותית ותרבותית שכללה הופעות של סטנדאפיסטים, הצגות, סרטים, סדנאות לדיונים קוויריים ומה לא. אי אפשר להספיק הכל, ואתה צריך לשבת עם יומן ולהחליט לאן אתה הולך, מתי אתה מתאושש מזה והאם יש לך כוח גם סתם לטייל בסידני.

כשהפסטיבל הזה מסתיים, העיר מתחילה לחזור לסוג של שפיות. פתאום שומעים רק מכוניות ואוטובוסים, ואווירת הכפר הגלובלי נעלמת. הכל חוזר להיות יותר שפוי. בדיוטי פרי של סידני שאריות אגביות של נציגי משלחות שמשכו עוד כמה ימים לפני החזרה למשרד האפור בעיר מגוריהם. אני עובר על פני חנות מתנות ומביט על הגלויות הצבעוניות ובובות הקנגורו החייכניות, ובוחר לי איזה דוב קואלה קטן ופרוותי בתור מזכרת. הבטחתי לעצמי דוב בתחילת המסע, הנה קיימתי.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by