בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
לשון הרע 

לשון הרע

 
 
לילך וולך

לילך וולך חושבת ש"דיבה" החדש של חנה גולדברג נע בטעם רע בין פורנו וטלנובלה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
"הרבה זמן אתה עושה את זה?"
"מה?"
"מנשק מזוזות."
"לא... רק בזמן האחרון..."
"הבנתי. זה בסדר..."
"מה?"
"לנשק את המזוזה שלי."
הוא צוחק.
"אתה מוזמן לעשות את זה מתי שבא לך, נראה לי שהיא עצובה מרוב חוסר נשיקות."
"מי?"
"המזוזה שלי."
- דיבה, עמ' 152

רק על סמך הדו-שיח לעיל הייתי נוטה להכריז שמדובר בחומרים המרכיבים פתיח של סרט פורנו ישראלי. אלא שבמקרה כזה ייתכן שגם אני, כמו אותה מורה המשוחחת עם תלמידה בן השבע עשרה על תשמישי קדושה, הייתי עשויה להיות מועמדת לתביעת דיבה. החששות, עם זאת, מתפוגגים כבר בעמוד הבא, בו מופיעה שיחת "נפל לך ריס- תבקשי משאלה" פתיינית למחצה, בה אותה מורה "זוללת בעיניה את האצבע השזופה" של תלמידה הקטין שהרים את הריס מפניה, וכאן – לו היו ספקות קודמים באשר למה מסמלת "המזוזה" של המורה – הכל כבר מונח באופן גלוי על השולחן.

בואו לא נתחסד יתר על המידה – מקרים של משיכה אסורה קורים בחיים כשם שהם קורים בספרות. לכן אין שום בעיה עם העובדה ש"דיבה" של חנה גולדברג, עוסק באישה בת 52 המואסת בבעלה ובחיים הזעיר בורגניים שלה, ומשוטטת במחשבתה לכיוונים המעוררים את נפשה ומיניותה.

השאלה כמו תמיד אינה "מה", אלא "איך", ובבחירות של גולדברג ישנם לפחות כמה אספקטים מתמיהים, שלא לומר מטרידים. חלק גדול מאלה נובע מן הסגנון בו נוקטת גולדברג, סגנון שניתן לומר בזכותו שהוא מדבר אל הקוראים בגובה העיניים, אבל לטעמי הוא נקרא כמו עלבון לאינטליגנציה של הקורא.

הדף לא סובל את השפה

לא צפוי למצוא בספרות יפה ציטוט כמו "מממ... נעיםםםם לי" (עמ' 13), וכמוהו עוד "בררר... השיניים שלי נוקשות" (עמ' 31). יש דבר צורם, מביך, למצוא טקסט שכזה באופן מודפס, בין דפיו של ספר. סוג סגנון כזה מתאים יותר לטור הגיגני, דיבור ישיר בתסריט, ועדיף בכלל שלא יתקיים על הכתב. אזכור כמו "בחלומי ינקתי חלב חמים ישר מהשד של אמא" (עמ' 38), הוא כבר שקוף מדי, בוטה ולא סומך על קוראיו.

הגיבורה של גולדברג היא קורבן מן ההתחלה ועד הסוף, מיטלטלת בין חיי טלנובלה לסרט פורנו. מיד בעמודים הראשונים היא יוצאת את ביתה ועוזבת את בעלה הדוחה והעויין שלא על מנת לחזור, נאנסת אונס קבוצתי, ומחליטה להתפתות לחיי הומלסיות. עוד מעט נבין שכל אלו באו עליה מפני שחשקה בתלמיד כיתה י"א שלימדה אותו ספרות. סיפור המורה הסוררת והפתיינית באופן השבלוני ביותר.
 
חנה גולדברג (יח"צ)
 חנה גולדברג (יח"צ)   
מתוך אלו לא ברורה עמדתה של הסופרת כלפי הגיבורה שלה: האם היא מצפה שנחמול עליה? מדוע? הרי היא עצמה מנסה אותה במבחנים איוביים. הגיבורה מובכת, מושפלת, קורבנית וחלשה. אין בה תו אופי אחד המעורר הערכה או אמפתיה, והיא עסוקה בלכרות לעצמה קבר ההולך ומעמיק ככל שהעלילה מתקדמת.

בקטע מעצבן במיוחד, הן מבחינת המסר שבו, והן מבחינת עליבות נפשה של הגבורה, היא מספרת שבחרה במקצוע ההוראה מפני ש"פשוט לא היה לי דחף לעשות שום דבר מיוחד עם החיים שלי, ולא היה לי כשרון לכלום, וחשבתי שלהיות מורה זה המקצוע הכי מתאים לאנשים שאין להם כשרון לכלום" (עמ' 81).

אם הספר היה נכתב בידי גבר, ניתן היה לחשוד בו במיזוגניות חמורה, על יצירת דמות נשית פתטית וחלשה הנענשת בידי שמיים וארץ, והשוגה באשליות ארוטיות המובילות לאסונה. רק בדפיו האחרונים של הספר, מציעה גולדברג איזו גאולה, המגיעה באופן כה תלוש ומלאכותי, עד שנראה שמדובר בסוג חדש ומשוכלל במיוחד של דאוס אקס מכינה. וגם על הישועה הזו, שלא מצליחה להפיג את הטעם המר, ניתן רק לומר – מעט מדי, ומאוחר מדי.

דיבה / חנה גולדברג, הוצאת כתר 2007, 264 עמ' , 85 ש"ח
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by