בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
תסמונת שטוקהולם 

תסמונת שטוקהולם

 
 
לילך וולך

התנגדות היא חסרת תכלית: לילך וולך התחילה לפתח סימפתיה כלפי חוטפיה. כלומר, צלחה את פרק האודישנים הראשון של "נולד לרקוד"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אליטה ועממיקו. השופטים (צילום: אלדד רפאלי)
 אליטה ועממיקו. השופטים (צילום: אלדד רפאלי)   
אין באמת דרך להסביר את השלווה הלא מצויה שהעונה החדשה של "נולד לרקוד", תפסה אותי בה, חוץ מאולי תסמונת שטוקהולם. נו, זאת שבה החטופים מתחילים להזדהות ולפתח אמפתיה אל חוטפיהם, להאמין במטרותיהם, ולהשתכנע שגילו איזו אמת עמוקה שלא היו מודעים לה לולא נפלו קורבן למעשה הכביכול אלים הזה.

זו כבר העונה השלישית של פירואטים, זיעה, קרסולים נקועים מדומים ואמיתיים, ודרמה מדומה ואמיתית; אין באמת חדש תחת הצביקה, גם פרק האודישנים הראשון לעונה זו, נראה משובט מן העונות הקודמות - שילוב בין אליטה לעממיקו. מצד אחד, נציגתנו הציונית ליסה אוברמן שנטשה את צינת קנדה לטובת הסיכוי להיות כוהבת-נולדת ביזראל. מן הצד השני, צוות השופטים פוקדים את קבוצת הבלט הגרוזי, לביקור אוריינטליסטי משהו, וכדי לקטוף באופן המבויים בעולם, את מננה - רקדנית גרוזינית מדהימה, שצריכה ללמוד לנענע אותה בהיפ-הופ כדי לעמוד בדרישות המאגניבות הנצרכות להיוולדות מחדש. חוץ מזה הבטיחו שופטים אורחים מן היבשת השלטת אמריקה. אין ספק, אנחנו על המפה ואנחנו להישאר על המפה.

אבל במקום לטפס על בריקדות, לחרוק שיניים ולנסח טורים זועמים על עתיד התרבות, אני מתחייכת אל התינוקת המתוקה של מיכל אמדורסקי, מבליגה על הצביקה הדריות, ואפילו מתרגשת כשעוד כוכב-פוטנציה ממחזר את משפט "האישה הראשונה בחיי" כלפי אמא שלו. אלוהים שישמור, מה קורה לי?!
 
ככה נראה וירוס? יוליה, זוכת השנה שעברה
 ככה נראה וירוס? יוליה, זוכת השנה שעברה    
כנראה שפשוט נמאס לי. נמאס להתרגז בכל פעם מחדש על הקרקס, נמאס לשאת את דגל הקומץ, נמאס לרטון, לכעוס, לדרוש אלטרנטיבה. מה אכפת לי אני – שירקדו וישירו, יפסלו, יציירו ויכיירו. ושכל הזוכים אחר כך ימלאו את הספות של יאיר לפיד וליאור שליין, לא יגידו שום דבר מעניין, ותמיד יזכרו להודות בסוף לאלוהים, אמא וטמירה (לא בהכרח בסדר הזה).

הם הרי חמודים, צעירים ואמביציוזיים. ואתם כל כך אהבתם את קוקו ולירוי מ"תהילה", זה כמעט אותו הדבר, לא? מה רע? עדיף שהנוער יסתובב ברחובות ויעשן צינגלה? לא! שיישב עם ההורים שלו בבית, ויראה קצת קולטורה. אולי גם הוא פתאום יחליט לחזור להתאמן בבלט. או בכינור. תסמונת שטוקהולם, כבר אמרנו? אם כבר לכדו אותנו כשבויים מול הטלויזיה משך חמש שנים, כדאי שנלמד לאהוב את זה.

עכשיו כבר ברור – כל הנולדיאדה הזו היא וירוס, טפיל זעיר שמקנן בגוף המארח אותו, עד שהוא מחליט לעבור הלאה. אין הרבה מה לעשות חוץ מלחכות, להזיע, לשתות הרבה (וודקה, הכוונה), ולקוות שזה יגמר לפני שיגמור אותנו.

אז נחכה, בתקווה שתוך שנה שנתיים לכולם כבר יימאס, ויבוא הדבר הבא. ובינתיים, השענו אחורה והשתדלו ליהנות, זה כבר כאן בכל מקרה, ולא הולך לשום מקום. ותחזיקו אצבעות לנתנאל, כן?

ערוץ 2, ד' 21:00

בקטנה
*ובינתיים, בשקט בשקט, "ג'קיל", אחת הסדרות המופתיות שהתארחו לנו על המסך הסתיימה לה. לפחות יהיה למה להתגעגע.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by