בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
סדרת רציחות 

סדרת רציחות

 
 
זיו יצחקי

בעונה השנייה "דקסטר" ממשיך להרוג, אבל לפחות הוא יודע למה. התפתחות? רק אם טוני סופרנו הגיע בעינכם לאמת פנימית. זיו יצחקי מנתח

 
 
 
 
 
 
 
 
 
כמו טוני, רק בלי החליפה. דקסטר (יח"צ)
 כמו טוני, רק בלי החליפה. דקסטר (יח"צ)   
את הנוסחה הבסיסית יצר דיוויד צ'ייס עם "הסופרנוס". הגיבור הראשי הוא סוציופאת, נותנים לו להתנהל ללא גבולות, חוש מוסר או צדק, מתבלים בקצת הומור, תופרים סביבו משפחה והופכים את הסיטואציות הביתיות והחברתיות לכאלו שמעצימות את החיים הבנאליים והיום יומיים של הצופים. ואז יושבים ומחכים ונותנים לצופים להתאהב בו בלי לשים לב שהם מעודדים רוצח סדרתי. ודקסטר הוא סוציופאת. סוציופאת מחמד אם תרצו. הוא הראשון להודות בכך.

בעונה הראשונה התעסק דקסטר בשאלה 'מי אני'? הרציחות הבלתי פוסקות ומשחק המוחות מול החקיין שהתגלה כאחיו קילפו מעליו שכבה ועוד שכבה עד שהגיעו ללב השאלה, איך הוא הפך להיות כזה. לכאורה, פריצת דרך. לכאורה, יאמר הפסיכולוג המצוי, עצם ההכרה בבעיה היא כבר הצעד הראשון לפתרונה. לכן, על פי כללי הדרמה הבנאלית, זאת ההזדמנות של דקסטר לעלות על דרך הישר ולהפוך לאזרח מן השורה ולחבר מכובד בקהילה. אבל דקסטר המסכן עומד מול גופתו שלו ובנתיחה הפתולוגית הוא רואה את כל חלקי המערכת, מסתכל על כל המרכיבים ולא מצליח להבין מה לעזאזל עכשיו. לאן מתקדמים מכאן? מה יגרום לי לקום בבוקר עכשיו? מה הטעם לחיים שלי? אותה שאלה, שטוני סופרנו לא הצליח לפתור אחרי שש עונות של טיפול פסיכולוגי ומי יודע כמה כדורי פרוזאק. אז דקסטר הגיע לנקודה שטוני למרות כל מאמציו ולמרות כל שיכולי הרגליים של ד"ר מלפי, לא הצליח להגיע אליה. או בעצם כן (אני לא יודע, היתה תקלה בפרק האחרון שקיבלתי והמסך החשיך באמצע).
 

הרגלים רעים מתים לאט

אמירות מצליפות. דקסטר וחברים (יח"צ)
 אמירות מצליפות. דקסטר וחברים (יח"צ)   
דקסטר אכן הצליח להיפטר מאותו דחף מעיק ובלתי נשלט לרצוח את אלה שמגיע להם. אבל זה לא קורה כל כך מהר, כי הרגלים רעים מתים לאט. כמו מכור לסקס שמתחיל בתהליך גמילה, הוא עדיין חוזר על האקט. אבל זה לא אותו דבר, הריגוש הוא כבר לא אותו ריגוש, הסיפוק כבר לא מי יודע מה וגם הפרטנרים כבר לא משתפים פעולה כמו פעם. חמור מזאת, דקסטר נתקף גם בחרדת ביצוע, שבמקרה שלו לא באה בחשבון.

כך מסתובב לו דקסטר שלנו מרוקן מכל מוטיבציה לרצוח ובתחושה שלחייו יש טעם ותכלית כמו למסיבה בספרינג ברייק בלי טקילה. כל החוקים שלימד אותו אביו כיצד להתנהל בעולם הזה כבר לא עובדים בשבילו. השאלה המרחפת מעל העונה השנייה היא 'מה אני?', מה מגדיר אותי, איך אני ממלא את חיי בתוכן אחרי שכל מה שחשבתי שאני יודע על העולם כבר לא עובד בשבילי. שאלה בסיסית ופשוטה שכל מי שסיים מערכת יחסים ממושכת, פוטר מעבודה אינטנסיבית או הצליח להתמיד בטיפול פסיכולוגי שואל את עצמו.

בשביל להתחיל את המסע הזה עם דקסטר, שמצליח להיות מרתק ומפתיע לא פחות מהמסע שעבר בעונה הראשונה, צריך לצלוח את שני הפרקים הראשונים. התסריטאים לקחו סיכון אמיץ כשהחליטו לנטוש את המקור (ספר ההמשך לספר דקסטר) ולפתח את העונה השנייה בעצמם. שני הפרקים הראשונים בעיקר מתמקדים במאמץ להשיב את יחסי הכוחות בין הדמויות לקדמותם על מנת לאפשר לעלילה להתגלגל הלאה. המעקב של דוקס אחר דקסטר נראה בהתחלה פאתטי, סיפור היריבות בין גלוריה לבין הלוטננט החדשה מזכיר יותר קו עלילה שלקוח ממחוזות מתוחכמים פחות וההתמודדות של דב עם הטראומה שגרם לה רודי הייתה יכולה להיעשות בצורה יותר עדינה ויותר מתוחכמת. ברגע שצולחים את שני הפרקים הראשונים, דקסטר מתחילה לקבל את הגרוב שלה בחזרה, ויחד איתו חוזרות האמירות החדות, המצליפות והמכאיבות ביותר שאפשר למצוא היום על מסך הטלוויזיה.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by