בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
היה אור והיה חושך באותו הזמן 
 
 
צביקה בשור

צביקה בשור מאושר לגלות שעוד אפשר לעשות כאן סרטים כמו "אבא שחור לבן", הרומז שגם דוס יכול להיות דמות עגולה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
אי אז, כשהשעון הראה שנות השמונים המאוחרות ועבדכם עמד להתיק את ישבנו מספסלי בית הספר היסודי, נלקח העדר של המורה מלכה למתנ"ס הקרוב לביתו, כדי לצפות בהצגה חינוכית במיוחד. על הבמה נחשפה משפחה רגילה, חילונית, מעמדָביניים, שבנה הצעיר נקרע ממנה בתהליך של חזרה בתשובה. זכרוני המטושטש טוען כי בסופה של ההצגה מצאו הצדדים דרך לחיות זה בצד זה, אך זכרון ברור הרבה יותר מצייר את המורה מלכה, בדיון שנערך מאוחר יותר בכיתה, מסבירה לילדי העדר כי עליהם ללמוד מן המחזה שהמחזירים בתשובה יכולים לקחת אותם "ככה פתאום" מחיק משפחתם האוהבת. אין אף אדם בטוח בביתו.

כמה שעות מאוחר יותר, לפני שבע שנים בערך, חזר יהונתן בתשובה. זה היה די מזמן, ומי בכלל זוכר עכשיו מה הוא מלמל שם על אמונה ואהבה ואלוהים. מה שזוכרים, וזוכרים יפה מאוד, זה ש"ככה פתאום" הוא קם והלך. עזב אישה צעירה, עזב ילדה בת שבע, הקים את הבית הדוסי שלו בבני-ברק, עם אישה חדשה ושני ילדים חדשים. שבע שנים הוא אפילו לא הרים טלפון. ועכשיו, פתאום באמצע ההלוויה של אמא שלו, הוא מופיע שוב.

בנקודה הזו נפתח "אבא שחור לבן", הסרט של איתן לונדנר, השלישי בסדרת "סרטים מכאן" של הכבלים. למעשה, הסרט הוא לא הסיפור של יהונתן, כמו שהוא הסיפור של מיכל, הבת שנותרה מאחור וגדלה בלי אביה. באותה הלוויה, אחרי שיהונתן מפתיע את כולם ויוצר את המהומה שלו, מיכל בורחת וצופה באב האובד, וכמו מחליטה להשיב אותו אל חייה בכוחות עצמה. מכאן ואילך, בהתגמגמות שובת לב, מחפשים שני האנשים האלה, שגם המשותף להם וגם המבדיל ביניהם גדול ורב, את הדרך האחד ללבו של השני.

כמה קל היה לקחת סיפור שכזה ולהרוג אותו על מזבח הפוליטיקה; כמה קל היה לספר סיפור של זהויות ולוותר על סיפורים של האנשים; כמה קל היה להפוך את כל העניין ולדכדך אותו לכדי מנשר פוליטי. למזלנו הטוב, לונדנר לא עשה לעצמו חיים קלים, וברגישות שלו הצליח לשלוף את האדם שמאחורי הייצוג הפוליטי בכל אחד מהדמויות. כך למשל, העולם שהוא ושותפו לכתיבת התסריט חגי טבת (שמסיפור קצת שלו נגזר התסריט) בונים למיכל, הופך אותה לדמות שהיא מעבר לכל קלישאה. החל מדמותה של האמא, אישה פרקטית ורוחנית, אישה חכמה שעדיין משחקת משחקים של דווקא עם החבר שלה; דרך חבר הילדות שלה, שממשיך להריץ איתה את הדיאלוגים הכאילו שנונים של גיל 14, אבל כבר באמת רוצה לשים את הידיים שלו על השדיים שלה; וכלה ביהונתן, באבא שלה, שהוא איש הרבה פחות שלם עם עצמו ממה שהיינו מקווים שחוזר בתשובה יהיה.

הוא ממשיך להאבק בעצמו, בחובותיו. הוא אולי הותיר מאחוריו עולם פיזי, אבל בתוכו ממשיכות שתי המשפחות, שני העולמות הערכיים, לחבוט זו בזו. כשהיא מוקפת בדמויות כאלו, מיכל של "אבא שחור לבן" לא יכולה לחלום אפילו על להיות פלקט. היא חייבת להיות דמות מלאה ואמיתית. והיא אכן כזו.

הרבה דברים הופכים את "אבא שחור לבן" לסרט טוב. התסריט של לונדנר וטבת, המוסיקה של אסף אמדורסקי, הצילום של ירון שחף. אבל מה שבסופו של דבר מעלה אותו לרמת סרט נפלא, זו העבודה שלונדנר והשחקנים שלו עשו כדי לבנות דמויות אמינות ומלאות. אגם רודברג ומיכל החכמה אבל האטומה מעט; תן תורן ויהונתן הצנוע, האוהב והמתקשה שלו; הילה אלפרט, שמשחקת את אמא של מיכל בטבעיות מושלמת שכזו, שמגיעות לה מחיאות כפיים נפרדות (ועוד כמה לרותי ארגוב-גזית, שאחראית על הליהוק לסרט); ועופר סקר, שהחבר הרגיש והמוזר של מיכל שהוא מגלם, הוא גונב ההצגה המושלם. א-בראבו לכולם.

השעון מראה כי חצות המילניום כבר חלפו. בכל השבוע מציירים אנשים את עצמם כסטריאוטיפים על המרקע, על מנת שיוכלו למשוך את קולותיהם של סטריאוטיפים אחרים. וביום השישי אין תעמולה, ונמליץ כאן לעמו ישראל לשבת מול אותו מרקע, לזפזפ לכיוון "אבא שחור לבן", ולתת לאנשים אמיתיים לנבוט מתוך האבטיפוסים המוכתבים שלהם. לרגע אחד תיכנסו למקום הזה, בו מותר לאנשים להיות גם דוסים/חילוניים וגם להיות חלשים וחכמים, גם טיפשים וחזקים. אנושיים, אתם יודעים.

____________________________________________
אבא שחור לבן, ישראל 2002, יום שישי, 22:00 בערוץ הסרטים
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by