בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
ערבי טוב הוא ערבי עם עט 

ערבי טוב הוא ערבי עם עט

 
 
הדס בשן

"עבודה ערבית" של סייד קשוע כתובה לעילא, אבל מגמגמת ברמת ההפקה. עדיין, הדס בשן מתמכרת בשמחה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
המשפחה והבן דוד (צילום: אלדד רפאלי)
 המשפחה והבן דוד (צילום: אלדד רפאלי)   
אני פשוט אגיד את זה, ואחר כך תתחילו לקרוא לי בשמות: הסצנות עם הערבים ב"עבודה ערבית" מצחיקות אותי הרבה פחות מסצנות בהם יש לפחות יהודי אחד.

יתכן שזה מחסום השפה, מה שאומר שזו אשמת מערכת החינוך יותר מאשר אשמתי; יתכן שזה העולם האסוציאטיבי שלי המתבוסס במיצי "המסעדה הגדולה"; אבל יתכן גם שאני צודקת ובלי מריאנו בפריים, זה באמת פחות מצחיק. היות שנולדתי למציאות אימפריאלסטית וכובשת, כנראה שלעולם לא נדע, ושבכל מקרה לקרוא לי גזענית נגועה בסטריאוטיפים יהיה הימור בטוח. אבל בטרם נדרש לעוד דיון מהעמודים הפנימיים של "מוסף הארץ" על קולוניאליזם ורב תרבותיות, בוא ונעשה מעבר חד לחדשות הטובות.
 

יותר ליצן מנביא

 
"עבודה ערבית" היא יום חג. לא כי זו הפעם הראשונה שיוצר ערבי מקבל זירה להתבטאות בפריים טיים ערוץ 2, לא כי התכנית מיועדת דווקא למשקי הבית היהודיים, ויכולה להשפיע; אפילו לא כי קלרה חורי מתחילה להסתמן כעדי הימלבלוי של המגזר: "עבודה ערבית" היא יום חג כי יצר אותה סייד קשוע.

יש מעט יוצרים שגורמים לי לחכות בעצבים לכל שיעול מהם, וקשוע נמנה עליהם. אני עוקבת אחריו בהשתאות שנים רבות, כשהוא מזגזג בין עיתונים ומנפק ספרים, לעולם לא מספר הרבה יותר מאשר כמה קשה להיות ערבי, נשוי ושיכור, ולעולם לא מצליח לשעמם אותי. היי, גם בוקובסקי לא היה מלך הגיוון, אתם יודעים. לקשוע אפשר להצמיד כל סופרלטיב אפשרי: ערבי מחמד, ניהליסט, משתכנז, מחבל - זה לא יעניין אותו. הוא הרבה יותר ליצן מנביא בכל מקרה, ואם יורשה לי, אחד המוצלחים ביותר בשפה העברית.
 
נורמן עיסא וקלרה חורי, סיפור אהבה (צילום: אלדד רפאלי)
 נורמן עיסא וקלרה חורי, סיפור אהבה (צילום: אלדד רפאלי)   
אז קשוע כתב סדרה על החיים שלו: חייו של עיתונאי היוצר בסביבה יהודית, חי בסביבה ערבית, ומנסה לשרוד. רעיון טוב. את סיפורו האישי של קשוע אולי מכירים פחות מאשר את חייהם של יעל וישראל פוליאקוב ז"ל, אבל ממש כמו "הכל דבש" האוטוביוגרפית- החומרים כבר שם, כל שצריך הוא לשנע אותם אל הצופה.

ב"עבודה ערבית" בן דמותו של קשוע הוא אמג'ד, השחקן נורמן עיסא, והקונפליקטים בחייו זורמים כמו המים של עזה. כבר בתמונה הראשונה הוא שואל את אשתו ביאוש איך זה שבמחסום מזהים את הפחד שלו, והרי הוא הוציא כל כך הרבה על דאודורנט. וזהו הצחוק הקולני הראשון שיוצא ממך במהלך הצפייה, וממשיך אחר כך בקצב קבוע של פאנץ' בכל שלש דקות. צוחקים כאן - לא מחייכים במרירות, לא מזדהים בכאב, לא מגחכים ביובש - פשוט צוחקים.

אמג'ד נפגש עם חברו והצלם שלו בעיתון, מאיר, בגילומו של מריאנו אידלמן, שמאז נכנס למלתחה של מרגול לא עשה לי דברים כאלה. אידלמן מסביר לו כיצד בחורות יהודיות בולעות יגרמייסטר ("חמישים שקל בשלוק"), מה זה אוטו דנדש ("כזה שלא נגע בו ערבי"), ונשבע שכשהוא היה בצבא הוא לא הרג אף בן דוד, למרות שהזמן שלו לצד אמג'ד גורם לו להתחרט. אחר כך אנחנו נחשפים לסצנות של אמג'ד עם אשתו בחדר המיטות ועם הוריו בכפר, שרוצים שימשיך להיות ערבי טוב שנוסע בלי חגורת בטיחות. אלה, כאמור, הצחיקו אותי פחות, אבל עדיין - היו כתובות לעילא.

התסריט של "עבודה ערבית", כמו כל דבר שקשוע כתב, (כולל, אני מניחה, רשימות למכולת) - די מושלם. עם זאת הסדרה נופלת ברמת הביצוע, ולא רק בסצנות שנזקקתי לתרגום על מנת להבינן. משהו כאן לא נדבק. רוב הדמויות מדוקלמות מדי, מהירות מדי, מוגזמות, לא אמינות מספיק. זה לא שהשחקנים לא ראויים, כמו שנדמה שאין להם פלטפורמה ראוייה לבטא את אמינותם.

בעיקר חסרים אווירה, צילומי רקע, סטים- של ישראל שמסביב. אם אמג'ד הוא כתב בעיתון, למשל, אז איפה העיתון? למה היה כל כך קל לקבל את אייל שכטר, למשל, מלוכלך ואותנטי ב"כתב פלילי" וכאן יש תחושה של סיטקום אולפן מהסוג הזול ביותר? הפער בין כתיבה מבריקה לביצוע ממוצע ימשיך ללוות את הסדרה, לצערי, גם בפרקי ההמשך. "עבודה ערבית", אם כן, היא טלוויזיה מעולה, יותר בגלל מה שהיא יכולה היתה להיות, מאשר בגלל מה שיצא ממנה בסוף. אבל עבורי, זו לא סיבה מספיק טובה כדי לפספס אותה.
 
 
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by