בערוץ
 
 
 
 
 
 
 
 
רדיו אקטיבי 

רדיו אקטיבי

 
 
שרון שילוח

שרון שילוח התפעלה ממיקי לאון שסוחב על כתפיו את ההצגה "שיחות לילה", על אודות שדרן פרובוקטיבי

 
 
 
 
 
 
 
 
 
נתן זהבי הזדהה. לאון ואפרת בן צור (צילום: גדי דגון)
 נתן זהבי הזדהה. לאון ואפרת בן צור (צילום: גדי דגון)   
תיאטרון "גשר" מציג את "שיחות לילה", מאת אריק בוגוסיאן ובבימויו של אלון אופיר, כהצגה בעלת אופי מיוחד. בצדק. להבדיל מהצגות אחרות, בעיקר בישראל, שלרוב מציגות מצבים קיומיים תוך יצירת עולם המתקיים בתוך גבולות הגזרה של ההצגה עצמה בלבד, כאן נוצר גם דיאלוג מעניין בין שני סוגי פרפומנס: התיאטרון עתיק היומין מול אולפן הרדיו המודרני.

זוהי דרמה ריאליסטית מאוד, שזמן התרחשותה מופיע על שעון מתקתק על הבמה, המתקיימת באולפן שידור של תכנית רדיו פופולארית – ובשידור חי. את בימת התיאטרון עיצב בהצלחה רבה מיכאל קרמנקו כאולפן רדיו צפוף ומבולגן שבו נדחסים בטבעיות רבה השדרן, המפיקים, מנהל התחנה וגם כמה בקבוקי ויסקי (וסיגריות) לעת צרה.

המחזה, המבוסס על סיפור אמיתי ומוצג כיום גם בברודווי (וגם זכה לעיבוד קולנועי של אוליבר סטון משנת 1987) מתאר את הלילה האחרון בחייו של בארי שאמפליין, שדרן רדיו פרובוקטיבי ומשעשע במיוחד שנרצח ביריות אקדח מיד עם צאתו מהאולפן. דמותו של שאמפליין מבוססת בחופשיות על סיפורו האמיתי של אלן ברג, שדרן רדיו יהודי אמריקני שנורה למוות בפתח ביתו, כנראה על ידי אחד ממאזיניו. ברג, שסביר להניח כי הוא הוא אביו הרוחני של נתן זהבי שגם ישב באולם מאחורי, היה ידוע בסגנונו הבוטה ובנטייתו לעלוב במאזיניו לעיתים קרובות. עם סיום ההצגה שמעתי את זהבי מסכם באדישות: "נו בסדר, מכיר את זה מהעבודה". שאמרנו, ריאליזם.
 
אכפת לכם מה יקרה לו? לאון
 אכפת לכם מה יקרה לו? לאון    
הדיאלוג בין שני סוגי הפרפורמנס ,זה שמאחורי המיקרופון וזה שעל הבמה מול הקהל, צולח באופן חלקי בלבד: מעבר לעובדה שהתפלאתי מכך שנציגי ארגונים ירוקים לא צילמו את השחקנים אשר עישנו על הבמה במטרה לעשות קצת כסף, המעקב אחר שיחות הטלפון המשודרות בין שאמפליין למאזיניו הפך למתיש ביותר. זו אחר זו נכנסות לשידור שיחות הזויות של מאזינים סהרוריים אשר מעמיסים עוד ועוד דיאלוגים וטקסטים על התרחשות בימתית דלה ביותר, כשהם לא מובילים או מקדמים את העלילה. מרבית השיחות אותן מנהל השדרן עם מאזיניו נשמעות אותו הדבר, מתקיימות באותו הטמפו ומסתיימות באותו המסר של השדרן למאזיניו בסופה של כל שיחה: 'אתם כולכם אנשים עלובים, צרי אופקים, גזענים ודפוקים ולי נמאס להיות המושיע שלכם מעצמכם".

מה כן היה רוצה השדרן הפופולארי והזועף לשמוע? אין לדעת. מה שכן, ברור שנמאס לו שתולים בו תקוות: כל שיחה שנכנסת גורמת לו להתרגז ולצעוק, לשבור כוס על דלת חדר השידור, לשתות ולעשן בכמויות ולהוציא את תסכוליו על כל אנשי ההפקה שמסביבו. אנחנו הצטרפנו לאולפן השידור כשהמים של בארי שאמפליין כבר מזמן הגיעו עד נפש, אבל אנחנו לא ממש יודעים או מבינים - או גרוע מזה מרגישים- מה הוביל לנקודת הרתיחה הזו. ואם אנחנו לא מרגישים כלום למה שיהיה אכפת לנו שהוא נרצח?

אף שההצגה נמשכת 100 דקות, ללא הפסקה ומועברת בזמן אמיתי כאילו הייתה תוכנית רדיו אמיתית, יש תחושה שהיא ארוכה מדי וחוזרת על עצמה בלופים, ללא התקדמות או שינוי משמעותי במבנה העלילתי או בחיי הנפשות הפועלות. הדמויות בהצגה הן רבות: הקטינה שנכנסה להריון, הגזען הניאו נאצי, הילד המופרע שאף מגיע לאולפן ושאר צוות התוכנית – אך זוהי הצגת יחיד קשה לשחקן הראשי אשר נושא אותה על כתפיו, במקרה הזה מיקי לאון. למרות כמות הטקסטים העצומה, האינטנסיביות והמהירות של הדיאלוגים עם המאזינים (גלעד קלטר, מיכל וינברג, אילנה קיוויתי, איציק סיידוב) וצוות האולפן, לאון, במאמץ לא מבוטל, מצליח לגרום לקהל להאמין לו. תמיכה מכובדת ביותר, חשוב לציין, הוא מקבל משאר שחקני המשנה (אפרת בן צור, אלון פרידמן, אודי בן דוד, הנרי דוד/ יונתן מילר ותומס דיטריך) שיודעים לעטוף אותו היטב ולייצר עבורו קרקע טובה לפעול בה. לא ברור מה הוביל בתיאטרון גשר לבחירה במחזה הבעייתי הזה על פני אחרים, אך בכל הקשור לבימוי, לאיכות המשחק, התפאורה והתלבושות – לתיאטרון גשר יש גם כאן אמירה ייחודית משלו.
 
 
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@ ilan @@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by